"אם בשבעה באוקטובר כל אחד היה חושב ומגן רק על עצמו, המחבלים היו מגיעים לתל־אביב", אומר מיכאל נימרי, אביה של סרן עדן נימרי ז"ל, שנפלה במיגונית במוצב נחל־עוז. "מי שעצר אותם היו אנשים שחשבו על הכלל ויצאו להילחם. עדן הבינה שאסור לה לברוח. היא תפסה פיקוד, משכה אליה את האש וניהלה קרב עם המחבלים שנכנסו למיגונית. סביבה היו התצפיתניות וחיילות נוספות. אם מישהי אחרת הייתה עם נשק, יכול להיות שעדן הייתה בחיים".
עם שחרורן של חמש התצפיתניות שנחטפו מהמיגונית במוצב נחל־עוז, נרשמה בישראל התרוממות רוח ציבורית. השיח על החובה להחזיר אותן גם במחיר כבד, והטענות שהן הופקרו, ונותרו לנפשן ללא נשק וללא יכולת להגן על עצמן, חזר על עצמו שוב ושוב מאז 7 באוקטובר.
לצד השמחה על חזרתן של חמש התצפיתניות מהשבי, זו גם מעין סגירת מעגל עצובה להורי החיילים שנפלו באותו יום במוצב. חשוב להם להציף את גבורתם של אלו שמסרו את נפשם באותו יום בניסיון להציל את חיי התצפיתניות ולהגן על המוצב שמחבלי הנוח'בה כבשו בשעות הבוקר המוקדמות.
עדן נימרי ז"ל הייתה קצינה ביחידת רוכב שמיים בחיל התותחנים, הממונה על הפעלת כלי טיס בלתי מאוישים לצורך איסוף מודיעין וסיוע בלחימה. בשנה שקדמה לטבח היא פיקדה על ארבע חיילות בגבול הצפון. למוצב נחל־עוז הגיעו עדן והצוות ביום רביעי, שלושה ימים לפני שמחת תורה, כדי להחליף צוות אחר שיצא הביתה לחג. עדן והחיילות שלה רצו להרגיש משמעותיות ולעשות את שליחותן. מרגע הגעתה ביקשה עדן ממפקדי המוצב משימות לצוות שלה, אך בבסיס עצמו לא היה להן תפקיד לחימה או הגנה.
בשש וחצי בבוקר, כשהחלו האזעקות וירי הטילים על המוצב, עדן והחיילות שלה רצו בפיג'מה, אך עם נשקן האישי, לעבר המיגונית הצמודה למגורים. כשהבינו שיש גם חדירת מחבלים והחלו לשמוע צעקות בערבית וקולות ירי, השתיקה עדן את קריאות הבהלה והמהומה במיגונית, העמידה את הצוות שלה בנקודות יעילות לקרב, והתמקמה בקו ישיר מול נקודת הכניסה הצפויה של המחבלים. הן הצליחו לפגוע בכמה מחבלים שניסו להיכנס למיגונית, ובעצם משיכת האש אליה והצבת האיום על המחבלים יצרה עדן הזדמנות לשאר החיילות לברוח לחדרים. מתוך 29 חיילות שהתחבאו במיגונית במוצב, 11 הצליחו לרוץ לחדרי המגורים, לנעול את עצמן ולהינצל. שבע תצפיתניות נחטפו בחיים מהמיגונית. כל השאר, 11 חיילות, נרצחו בידי המחבלים.
"עדן שלחה לנו הודעה בשעה 7:15, 'תיכנסו למרחבים המוגנים, אנחנו בסדר'. זו ההודעה האחרונה שהיא שלחה למשפחה", חוזר אביה מיכאל לבוקר שבו נפלה בתו בהגנה על החיילות במיגונית. "כשהתעוררנו בשעה 8:30 בבית שלנו במודיעין, היא בעצם כבר לא הייתה איתנו. בשעה 7:21 היא שלחה לקבוצה של 'רוכב שמיים' תמונה שבה נראות החיילות שלה במצב כריעה עם נשק מוכן, וכתבה להם: 'צוות נימרי מאבטח מיגונית'. זו הייתה התקשורת האחרונה שלה. אנחנו יודעים שהחיילות שהיו סביבה נפרדו מהמשפחה ומהחברים בזמן הזה. התעסקו בסוף. אבל עדן לא תקשרה עם אף אחד, היא הייתה עסוקה בקרב".
מה גרם לה לקבל אחריות ולנהל את הלחימה?
"היא הרגישה אחריות לארבע הלוחמות שלה, לשמור ולהגן עליהן, וגם כלפי 24 החיילות הנוספות שהיו במיגונית והיו מבוהלות ובלי נשק. כנראה בתור קצינה היה לה ברור שכשיש קרב אז נלחמים ולא בורחים. עדן הכשירה את החיילות שלה למאה אחוז מקצועיות, וגם אם קופצים בשש בבוקר מהמיטה למיגונית, חובה ללכת עם הנשק. זה מה שהציל אותן. הן היו הלוחמות היחידות, ורק הן נשאו נשק בין כל מי שהגיעו למיגונית.
"בפורים האחרון היינו בבית הנשיא ודיברו שם על הפסוק 'ותלבש אסתר מלכות'. זה לא בהכרח אומר בגדים של מלכה או גלימה וכתר, אלא שכל המהות שלה הייתה מלכות. כך גם עדן לבשה פיקוד, אף על פי שהייתה בפיג'מה, בלי דרגות הקצונה, בסביבה שחוץ מהחיילות שלה לא הכירו אותה ולא ידעו מי היא ומה תפקידה. היא לקחה על עצמה את ניהול הקרב ואת האחריות להציל את חייהן של יושבות המיגונית, ועשתה זאת במחיר החיים שלה".
מיכאל נימרי: "בשעה 7:21 עדן שלחה תמונה של החיילות שלה עם נשק מוכן, וכתבה: 'צוות נימרי מאבטח מיגונית'. זו הייתה התקשורת האחרונה שלה, היא הייתה עסוקה בקרב"
מה עולה בך כשמדברים על הפקרה של החיילות, כשהבת הגיבורה שלך מסרה את נפשה כדי להציל אותן?
"אני יכול להזדהות עם התחושה של ההפקרה ברמה הגבוהה. גם את עדן הפקירו. שלחו אותה למוצב הזה מהצפון בלי שנתנו לה בכלל תדרוך מה קורה בשטח, בשונה מהתצפיתניות שאמרו שידעו מה עומד לקרות וראו מה הולך מעבר לגדר. אני מאמין שאם עדן הייתה יודעת, היא בעצמה הייתה מגבירה כוננות. אז גם אותה שלחו בהפקרה – גם היחידה שלה ששלחה אותה לשם בלי להסביר מה הסיכונים, וגם ברמה של הגנרלים והמודיעין שלא ראו ולא הבינו מה הולך לקרות. אבל לא עדן הפקירה, היא לחמה עד הרגע האחרון".
בקרב הורי תצפיתניות היו מי שדיברו על לוחמים שנמלטו ולא נלחמו על הבנות שלהן.
"אני יודע שהיו הצהרות כאלו בהתחלה, ואני מכיר גם רבים מההורים של לוחמי גולני שהיו שם ויודע שהיו רבים שנלחמו עד הכדור האחרון. לכולם ברור שהייתה הפקרה ברמה ממשלתית ומצד הפיקוד הגבוה. התרחיש הזה היה ידוע, אבל לא פעלו בהתאם. עם זאת, אני אישית מנסה לא לעסוק בהפקרה הכללית כי זה רק מכאיב לי".
יש פער גדול בין השיח על הפקרה ובין הלחימה שהייתה במוצב בפועל. אתה מרגיש ששכחו את מי שמסרו שם את נפשם?
"היו המון סיפורי גבורה קטנים וגדולים. הכוח של הורי התצפיתניות שהתאגדו יחד הוא באמת גדול ומשמעותי ואולי לכן השיח הלך לשם, כי אלה היו התחושות שלהם מול המציאות הקשה שהבנות שלהם חוו. אבל לנו חשוב לספר על הגבורה של עדן. רצינו לשמוע מהחיילות שניצלו בזכותה על מה שקרה שם. הייתה חיילת אחת שבאה לדבר איתנו, היא אפילו לא ידעה שקראו לה עדן, אבל ידעה לספר איך היא ניהלה את העניינים שם. היא נתנה לנו את התחושה שהיא יודעת שניצלה בזכות עדן.גם עכשיו, כשחמש התצפיתניות חזרו, אני לא מצפה שהן יגיעו אלינו להגיד תודה כי הן לא מכירות את עדן, אבל כן היינו רוצים שידעו ויעריכו את הגבורה שלה. אם הן ידעו מי זו עדן ומה היא עשתה, זו תהיה סגירת מעגל אמיתית בשבילנו כמשפחה".
חתירה למגע
לפני כשלושה שבועות קיבלו הורי לוחמי גולני שנפלו במוצב נחל־עוז את הקלטות מערכת הקשר מהיממה שלפני המתקפה. להוריו של סמ"ר ישי פיטוסי ז"ל ההקלטות לא חידשו הרבה על מצב הכוננות והלחימה של בנם, אבל הן נתנו להם עוד חותמת לכך שנרטיב ההפקרה והשיח על כך שלוחמי גולני נתפסו לא מוכנים לקרב הוא מנותק מהמציאות בשטח.
"הצבא עדיין עושה את התחקירים שלו ואף אחד לא הגיע לספר לנו מה בדיוק קרה שם, אבל חקרנו בעצמנו את התנהלות הקרב ומה עבר על ישי בשעות האחרונות", אומרת ענבל, אימו של ישי, על מאמצי המשפחות להוציא לאור את האמת על גבורת הלוחמים במוצב נחל־עוז. "החייל היחיד שהיה עם ישי בנמ"ר באותו בוקר וניצל, הגיע אלינו אחרי ה'שלושים' וסיפר לנו מה עבר עליהם".
"כששומעים את הקולות בקשר אפשר להבין ולדעת מה חיילי גולני עשו ביממה שלפני האירוע", אומר האב, איציק. "משם גם הרכבנו חלקים מהפאזל והבנו מה קרה לישי ואת סיפור הגבורה של הקרבות שהם ניהלו. לפני כשלושה שבועות יזמתי פגישה עם שר הביטחון ישראל כ"ץ, של קבוצת הורים לחיילי גולני שלחמו בשבעה באוקטובר בכל המוצבים, וכל אחד מהם עשה את התחקירים האישיים שלו. ביקשנו ממנו שיזרז את המטכ"ל להוציא את התחקירים לאור. כבר שנה וארבעה חודשים חיילי גולני מוכפשים ונעשה להם עוול. הושמעו טענות על אי־לחימה או דאגה לעצמם ולא לטובת מי שהיה באזור, ושכחו לגמרי את מסירות הנפש באותו יום".
ענבל: "מכל החקירות שלנו אנחנו יודעים שחיילי גולני – גם לוחמי הנמ"ר שהיו עם ישי, וגם בחמ"ל ובמיגונית ובכל מקום – נלחמו עד טיפת דמם האחרונה. אף אחד לא ישב וחיכה, אף אחד לא ברח, לא תפסו אף אחד במיטה. כולם היו חדורי מטרה ולחמו ככל שהם יכלו, הם לחמו בכל מאודם".
איציק: "זה שיח שקרי ולא מחובר למציאות שהייתה. כל מי שישמע את ההקלטות במערכת הקשר מהיממה הזאת יבין שהם היו ערוכים ומוכנים ללחימה. יום לפני המתקפה חיילי גולני עשו אימונים כל היום על ניסיונות לחדירה, בצורה מבצעית לכל דבר. כששמעתי את זה בקשר הייתי בטוח שזו המלחמה של שבעה באוקטובר, פרט למילה 'תרנגול' (כינוי לתרגיל בנוהל הדיבור בקשר; אפ"כ) ששמעתי אפשר היה לחשוב שאלו הקולות מהמתקפה עצמה, אבל בדיוק לכך הם התאמנו".
בבוקר יום שישי, 6 באוקטובר, יצאו לוחמי גולני ממוצב נחל־עוז לתרגול בוקר על הגדר; בערב יצאו שוב לתרגול לילה בחשכה. מפקד הפלוגה שילה הר־אבן ז"ל קיבל בשעה שלוש בלילה הנחיה מהאוגדה שלא לעלות לגדר עד השעה תשע בבוקר, כלומר להימנע מ"כוננות עם שחר" ופתיחת ציר. למרות ההודעה הזו שילה ביקש מכל החיילים להגיע בשעה חמש, יצא איתם לסיור בין היישובים והראה להם מאיפה מחבלים יכולים לחדור ומה עליהם לעשות במקרה כזה. הם עברו את בארי, את עלומים, את נחל־עוז ואת כפר־עזה. המתקפה החלה כשהם עדיין היו בעיצומו של הסיור, והם נכנסו ללחימה.
איציק: "ישי היה בנמ"ר עם שילה המ"פ. הם נפגעו מאר־פי־ג'י, אבל הבינו שהם חייבים לחזור לתוך המוצב כדי להילחם שם, במקום לנסות להדוף את המחבלים בחוץ. אחרי שראו את כל מה שהולך בחוץ הם יכלו להישאר בנמ"ר ולשמור על החיים שלהם, אבל הייתה להם רוח קרב גבוהה. כשהם הבינו שהנמ"ר תקול ולא יעיל, שילה ושישה לוחמים יצאו ברגל ללחימה, תוך שהם יודעים שהסיכוי שלהם מול מאות מחבלים הוא אפסי".
פיוס בלב ים
"כל השנה הזו אנחנו עושים, ונמשיך לעשות כל מה שביכולתנו, כדי שהצדק יצא לאור ושלא יהיה אחד במדינה שיחשוב שחיילי גולני הפקירו או חשבו על רק עצמם ולא נלחמו על האחרים", מדגישה ענבל. "המאבק שלנו הוא שכולם ידעו שהם עשו הכול כדי לנסות להציל את כל מי שהיה במוצב, וכמובן גם את הקיבוצים מסביב.
"אנחנו בהחלט מרגישים שהייתה הפקרה של החיילים במוצב נחל־עוז מצד הצבא. הם היו מאוד לבד שם. שילה המ"פ תפס את כל הפיקוד ועשה כל מה שהיה יכול. אבל בסוף כל אחד פעל לבד, הצבא היה בכאוס גדול ולא היה ממי לבקש עזרה. מחבלי הנוח'בה שהיו במוצב פעלו לאט ובנחת, היה להם זמן לפגוע, להרוס ולהשחית, ובכל הזמן הזה לא הגיעה עזרה לחיילים שלחמו שם ממש לבד. את הכוחות שכן הוקפצו לגזרה שלחו למקומות אחרים ולקיבוצים השכנים, ואת החיילים בנחל־עוז השאירו בשטח בלי שום סיוע ובלי עזרה. זה מחדל מטורף".
איציק: "אנחנו בתחושה קשה מאוד שהבנים שלנו הופקרו על ידי מפקדי הצבא הבכירים. לכן חשוב לנו למצות את התחקירים על מה בדיוק קרה שם כדי להבין לאן נעלמו הגורמים האחראים. פעלנו גם במישור האישי, ויחד עם קבוצה של הורים שכולים הגשנו תלונה במשטרה על גרימת מוות ברשלנות נגד הרמטכ"ל הרצי הלוי וראש אמ"ן דאז אהרן חליוה. אנחנו מרגישים שהיו פה מחדלים נוראיים ושהצבא הפקיר את כל אזור הדרום ואת הבנים שלנו, והם צריכים לתת את הדין. יותר מזה: לוחמי גולני ראו מה קורה מעבר לגדר, הם הזהירו והתריעו, ידעו שזה בדרך. המג"ד שלהם אמר להם בדיוק מה עומד להיות, ושיֵדעו שמה שהיה במלחמת יום כיפור זה כלום לעומת מה שעומד להיות בעזה. וזה בדיוק מה שקרה. כולם ידעו את האיומים והסכנות".
"ישי אמר לאחיו בסוכות שעומדת לפרוץ מלחמה", מוסיפה ענבל. "הם כל הזמן התריעו ואמרו שזה מה שהולך לקרות והעבירו למעלה, אבל שם היו עיוורים ולא רצו לראות. החיילים עצמם היו מוכנים ללחימה ופעלו בלי היסוס".
יצא לכם לדבר עם הורים של תצפיתניות שנרצחו שם ולספר להם על גבורת הבנים שלחמו באותו יום?
איציק: "היה לנו קשה מאוד עם השיח של חלק מהורי התצפיתניות ועם כל מה שמדברים על חיילי גולני. התאגדנו יחד, קבוצת הורים של נופלים מנחל־עוז, והרגשנו שאנחנו יוצאים למלחמה לטהר את השם של הבנים שלנו. אחד מהורי התצפיתניות יצא כל הזמן בכלי התקשורת נגד הלוחמים והחיילים שלחמו במוצב, והיינו רגע לפני תביעה משפטית נגדו עד שהפסיק. ניסינו גם בתקשורת לשנות את השיח ולספר על הלחימה של גולני, אבל בערוצים המרכזיים לא היו אוהדים, לא נתנו לנו מקום ולא רצו להתעמת עם הורי התצפיתניות".
פגישה מקרית בקורס משיטי סירות שינתה את היחס של הורי התצפיתניות. איציק פיטוסי: "שיתפנו אותם בלחימה העיקשת של חיילי גולני, ולאט לאט התחברנו והפכנו לחברים טובים"
פגישה מקרית בקורס משיטי סירות להורים שכולים, שנועד להעניק להם תרפיה, חוללה שינוי ביחס של הורי התצפיתניות להורי הלוחמים. "מצאנו את עצמנו בסירה אחת עם שני זוגות מהורי התצפיתניות", מתאר איציק. בתחילה הם חששו להיות בקבוצה אחת עם הורים שסבורים כי הבנים שלהם הפקירו את בנותיהם. "חשבנו לעזוב את הקורס כדי לא להתעמת איתם, אבל בסוף נשארנו והתחלנו לספר את הסיפור מהצד שלנו. שיתפנו אותם במה שחיילי גולני עשו, בגבורתם ובלחימה העיקשת שלהם, ולאט לאט התחברנו והפכנו לחברים טובים. יזמנו מפגשים עם הורים נוספים כדי שישמעו את האמת על מה שקרה שם, ועשינו שיתופי פעולה רבים".
ענבל: "כשסיפרנו להם את הסיפור של ישי וחבריו ואת פרטי הלחימה של הבנים שלנו, הם היו המומים ולא הפסיקו להתנצל על מה שאנחנו עוברים ועל השיח שנוצר. הם ביקשו מאיתנו להתנצל גם בפני ההורים האחרים של לוחמי גולני. גם בראיונות שלהם אחר כך שמענו שמנסים לתקן את השיח ולהגיד שהם יודעים שחיילי גולני עשו הכול כדי להציל את הבנות".
עכשיו, כשהתצפיתניות חזרו יש תחושה של סגירת מעגל סביב מה שקרה בנחל־עוז?
ענבל: "אנחנו כמובן שמחים על כל תצפיתנית שחזרה הביתה, אבל מרגישים שעכשיו הכול כאילו חוזר לקדמותו ושמוחקים את כל מה שהחיילים שלנו עשו בשנה האחרונה. זה נורא כואב וקשה לנו. אני מרגישה שהציבור בארץ עובר סוג של שטיפת מוח על ידי התקשורת, שלפיה החטופים מעל הכול ואין שום דבר אחר שחשוב למדינת ישראל. קצת שכחו שמי שלחם באותו יום, ונכנס לעזה גם אחר כך בשביל להציל את החטופים, הם החיילים שלנו שמסרו את נפשם. 841 חיילים נהרגו בשביל להוציא אותם, אי אפשר לזלזל בזה".
