אחרי עשרות שנים של פעילות שקטה בחיל האוויר, חלקה הגדול חשאית ומסווגת, נדרש תת־אלוף צביקה פיראייזן להתמודד בשנה האחרונה עם סערות מסוג אחר לחלוטין: פומביות, לעתים קולניות. ביולי אשתקד הוא נכנס לתפקידו הנוכחי כקצין חינוך ראשי, ומאז הוא מתמודד כמעט מדי שבוע עם זעקות שבר על "הדתה בצה"ל". ארגון 'הפורום החילוני', שהקים מעין "מלשינון" לאירועי הדתה שמתרחשים לדבריו בצבא, אף הגדיר את פייראיזן "מכחיש הדתה", בעקבות התבטאותו כי ההדתה היא "מושג שקרי שיסודו בפחד ועלול לזרוע בורות ומחלוקת".
פייראיזן מודה באשמה. "אני באמת מכחיש הדתה. דוד בן־גוריון, גולדה ואבות המדינה היו מדברים ועוסקים בתנ"ך ובחזון הנביאים, שאף נכתב במגילת העצמאות. מבחינתם זה היה דבר מובן מאליו. הדתה בעיניי זה אם אני מעביר שיעור ביהדות, ובסופו כולם צריכים לעמוד בטור ולהניח תפילין. אבל איך זה קשור לתנ"ך? התנ"ך הוא אחד הנכסים הכי גדולים שהיהדות נתנה לעולם בכלל, לא רק לעצמה. מקימי המדינה כתבו את זה במפורש במגילת העצמאות, ויש לכך סיבה. כדי לדעת מהו חזון נביאי ישראל צריך לקרוא וללמוד אותו. הדרך להתחבר לאהבת הארץ היא באמצעות הליכה בארץ ולימוד של מה קרה פה. אני לא חושב שיש קשר כלשהו בין זה לבין הדתה. החיבור בצה"ל רחוק מהדתה".
יו"ר הפורום החילוני, ד"ר רם פרומן, הביע דאגה מהמינוי שלך בשל היותך חובש כיפה.
"רם פרומן מעולם לא ביקש אפילו לפגוש אותי. לדעתי הוא עושה את אחת הטעויות הכי חמורות שיכולות להיות בעיניי: הוא שופט אדם לפי מראהו. אני מודה בשמחה באשמה שאני חובש כיפה. אני לא מתנצל על זה ולעולם לא אתנצל".
אתה מדבר על לימוד תנ"ך, אבל צה"ל מחייב חיילים להשתתף בסיורי סליחות. יש מי שרואים בכך הדתה.
"לקראת יום כיפור העברתי שיעור ל־500 חיילים בבית הכנסת 'היכל שלמה', לפני שהם יצאו לסיור סליחות. לא היה בשיעור הזה שום ממד הלכתי, רק ממד יהודי. שאלתי מה זו סליחה, והשוויתי אותה לתחקיר, כמו התחקירים שגדלתי עליהם בחיל האוויר. סליחה זה קודם כול להכיר בכך שפגעתי בך. אני צריך להכיר בזה, להתחרט, ולהגיד לעצמי מה אני עושה הלאה כדי לא לפגוע בך. זה עיסוק בעובדות, איך משפרים. 'סליחה' ותחקיר זה כמעט אותו דבר, רק בשפה אחרת. ללמוד איך להתקדם. מדינת ישראל לא יכולה לוותר על מעגל השנה היהודי. אגב, בעיניי זה לא מעגל אלא ספירלה, משהו שמתרומם. אנחנו מחפשים כל הזמן לעלות עוד קומה. איך זה קשור להדתה? האם הדתה זה אומר שנמחק את לוח השנה היהודי?"
הדיבורים על הדתה אפילו משעשעים אותו במידה מסוימת. "כשהייתי בין הדתיים הבודדים בטייסת, באתי בטענות למישהו שאני עובר חילון? אני יכול לספר סיפורי מדורה מפה ועד פתח־תקווה. היכולת שלנו בצה"ל היא לדעת להתרומם מעל זה ולחפש את המאחד והמלכד, שזו המורשת שלנו. נשמע לי לא הגיוני ללכת לטייל בחברון בלי לפתוח תנ"ך. כשלקחתי את הלשכה שלי לטיול בכתף־שאול, פתחתי תנ"ך ולמדנו את הקרב של גדעון. ישבנו והסתכלנו על הנוף והתנ"ך. האם זו הדתה? מה זה קשור להדתה? האם אמרתי להם שמעכשיו כולם צריכים לקיים מצוות?"
גם עופר וינטר בסך הכול ציטט מהתנ"ך באיגרת לחייליו בצוק איתן, וספג אש צולבת.
״יש איגרות ממלחמת ששת הימים שלא נופלות מהאיגרת הזו בתוכן שלהן. אבל יש חשיבות למרחב ולקשר ולמי החיילים שיחד איתך ואיך אתה רותם אותם קדימה – את כולם. לא כולם אומרים שמע ישראל, יש כאלו שאפילו לא יהודים. צריך ללכד את כולם, כולם צריכים להרגיש טוב עם זה. אני חושב שהבעיה שלו הייתה קצת בווליומים. לא מתווכח איתו ולא מתפלמס איתו, אני חושב שגם צה"ל באיזשהו שלב הרגיע מאוד את השיח בעניין הזה״.
מהיכן הגיע לדעתך פולמוס ההדתה?
"אני רואה את הפולמוס הזה בעצב גדול. לדעתי זה נובע מבורות וגם מחוסר סובלנות עמוק. אתה בעצם אומר 'אני רוצה שהעולם ייראה כמו שאני חושב שהוא צריך להיראות', אבל מה לעשות, העולם הרבה יותר מורכב. משרתים איתך עוד הרבה אנשים שהם שונים ממך וממני. יכול להיות שאנשי הפורום החילוני לא רוצים שיהיו לידם אנשים שהם שונים מהם, אבל מה לעשות, חוק שירות ביטחון אומר שכולם משרתים. אני שמח שהבן שלי מרים אלי טלפון בשעת ת"ש ומספר לי על החבר שלו ירדן שהגיע ממחו"ה אלון (בסיס חינוך שמשלב אוכלוסיות בצה"ל ובחברה; א"ז וי"פ) והוא בכלל מקנדה, ועל בוגר חוות השומר שאיתו בצוות. בשבילי זו שמחה גדולה. אבל יש כנראה אנשים שזה עושה להם עצב.
"לא צריך להתבייש בשורשים שלנו, זו מדינה יהודית. יש שיר מאוד יפה שמדבר על שורשים וכנפיים. מי שינתק את השורשים שלו יוכל אולי לעוף, אבל כשהוא יעוף גבוה הוא יסתכל למטה ולא יבין מאיפה הוא בא. זה מחובר ביחד. לעם שלנו יש גם שורשים וגם כנפיים, והוא יודע לחבר ביניהם. אני לא מתבייש בזה. צר לי עליהם. כל מי שנפגש איתי ושאל שאלות ענייניות, קיבל תשובות ענייניות".
חיים מפוקסלים
פייראיזן, 51, הוא תושב רחובות ונשוי לרחל, אב לחמישה וסב לשתי נכדות. הוריו היו ממקימי היישוב נווה־צוף, והוא בוגר מדרשיית נועם וישיבת ההסדר קרני־שומרון. אביו היה מהנדס בחיל האוויר, והשתחרר בדרגת סגן־אלוף. דווקא הבן לא חשב על קריירה בשחקים. "זה לא היה בתכנון להגיע לחיל האוויר", הוא אומר, "אבל כנראה שטסתי לא רע".
במשך כשלושה עשורים שירת פייראיזן בשורה של תפקידים בכירים בחיל האוויר, והשתתף באירועים דרמטיים. את הפעולות שבהן נטל חלק הוא מגדיר כנעות "בין פיקסלים ובין לא קיימים בכלל". כלומר, פעולות שזהותם של מבַצעיהן אסורה לפרסום ותמונותיהם מטושטשות, או כאלה החוסות תחת מעטה חשאיות. בשנים 2003־2005 פיקד פייראיזן על טייסת "זיק", טייסת כטמ"מים – כלי טיס מאוישים מרחוק שסייעו באותן שנים בביצוע הסיכולים הממוקדים. "אלה היו שנים מאוד מאתגרות. כמעט כל האירועים בשנים הללו היו תחת פיקודי הישיר או העקיף", הוא מספר.
בתקופת כהונתו כמפקד חיל האוויר נשאל דן חלוץ, לימים הרמטכ"ל, מה מרגיש טייס כאשר הוא משחרר פצצה במשקל טונה על אזור מיושב. חלוץ השיב "מכה קלה בכנף", וההתבטאות עוררה סערה. אנחנו שואלים את תא"ל פייראיזן כיצד הוא רואה את האמירה הזו.
"אני באמת חושב שהוציאו קצת את הדברים מהקשרם, ובשיא זה הגיע גם לבג"ץ", הוא משיב.
"אבל בסוף, בתקופת הסיכולים הממוקדים צה"ל היה בנקודת עבודה מאתגרת כזו שבה היחס בין מספר המחבלים שהוא הורג למספר הבלתי מעורבים שהוא הורג – היה גדול. מהרגע שהכניסו את הטייסת שלי, צה"ל הצליח בתוך שנה להגיע למצב שהיחס עומד על 1 ל־24. כלומר על כל 24 מחבלים שהרגנו, פגענו בבלתי מעורב אחד. בזכות זה קרו שלושה דברים: צה"ל היה יכול לספק מענה מבצעי למה שהדרג המדיני מבקש ממנו; שמרנו ככל האפשר על טוהר הנשק, כלומר לא לפגוע במי שלא צריך לפגוע בו; ואפשרנו את החופש הנדרש לדרג המדיני לקבל את ההחלטות שלו".
בהמשך השתתף פייראיזן בהכנות לתקיפת הכור הגרעיני בסוריה בשנת 2007. "זה אירוע מעניין מאוד מבחינה מבצעית. אלה היו שלוש שנים עמוסות ואינטנסיביות, והחלק המעניין היה גם לתת את המענה המודיעיני המבצעי וגם להכין את כל המערכת למלחמה, מבלי שהיא יודעת שהיא מתכוננת למלחמה. רק בודדים ידעו למה אנחנו עושים את זה ולמה אנחנו באטרף הזה".
חשבת באותם ימים שאנחנו בדרך למלחמה?
"אי אפשר היה לדעת. בנינו תבנית שבה הצד השני ייפגע, יספוג את הפגיעה ולא יצא למלחמה. כמה ימים אחר כך עוד ישבנו דרוכים, וראינו שמה שחשבנו אכן קורה. זו הייתה שמחה גדולה. יכולנו להיות גם במצב אחר, ונערכנו גם לקראתו. אני חושב שזו ראשיתה המוסדית של המב"מ (מערכה בין המלחמות – הכינוי שניתן בצה"ל, בין השאר, לתקיפות החוזרות ונשנות ברחבי סוריה בשנים האחרונות; א"ז וי"פ). המב"מ היה תמיד, אבל הוא לא היה מוסדי כמו היום. תקיפת הכור היא אחת הדוגמאות הראשונות כיצד אתה יכול לפגוע בצד השני במינימום נפגעים בעבורו – ועומדת לפניו הדילמה אם להכיל או לא. במקרה הכור הוא בחר להכיל. אני חושב שהביצוע המדויק נתן את השקט הזה".
התואר השני במדעי החברה שסיים בהצטיינות באוניברסיטת חיפה לא הכין את פייראיזן, כמדומה, להתחבטויות שחווה לפני כניסתו ללשכת קצין חינוך ראשי. "כשהתלבטתי לגבי התפקיד, שאלתי את עצמי למה בכלל צריך חינוך בצה"ל", הוא משתף. "צה"ל הוא צבא ייחודי בכך שיש לו חיל חינוך. הסתובבתי בכל מיני מקומות בארץ כדי לברר לעצמי את הנקודה. פגשתי הרבה אנשים, והתשובה שנתתי לעצמי סיפקה אותי. לצה"ל יש משימה אחת, להגן על מדינת ישראל, וזה דורש מוכנות למסור את חייך. כשבחור בן 18 נדרש למסור את חייו – על מה הוא מוכן לעשות את הדבר הזה? יש שלוש סיבות. אחת היא הערבות ההדדית, מה שנקרא בצה"ל 'ערך הרעות', ההבנה שאנחנו שומרים זה על זה. אבל זה לא מספיק. דבר נוסף הוא האתוס של היחידה, אבל אני חייב להגיד ביושר שגם זה לא מספיק. יש עוד משהו, גבוה יותר, והוא הסיבה לכך שאנחנו פה אחרי אלפיים שנה, בארץ הזאת. משהו שאומר לאנשים 'עכשיו תורי'".
המשפטים הבאים של פייראיזן מזכירים את נאום ארבעת השבטים של הנשיא ריבלין, אם כי אצלו יש גם שבט חמישי: "בכל מחזור מתגייסות יחד חמש קבוצות אוכלוסייה. באוהל שלך, בחדר בבא"ח (בסיס אימונים חטיבתי), בגולני או בקורס טיס – זה לא משנה, אתה תמצא איתך עולים חדשים, חילונים ממלכתיים, דתיים־לאומיים, חרדים ומיעוטים. במשך 18 שנות חינוך הם גדלים בערוצים נפרדים, וזה טבעי. הורים דתיים לא ישלחו את הילד שלהם לחינוך חילוני, ולהפך. וכשהמתגייסים מגיעים אלינו, מה הם יודעים זה על זה? כלום כמעט. הפלא הוא שבתוך שמונה חודשים אנחנו בצה"ל צריכים לקחת את הקבוצה הזו ולהפוך אותה למגובשת. הם צריכים להילחם יחד. אנחנו דורשים מהם את הדרישה הכי גבוהה שאפשר – למסור את החיים זה בשביל זה.
"עוד לפני שנכנסתי לתפקיד, הרמטכ"ל הוציא מכתב לכל מפקדי הבא"חים באוגוסט 2016, וכתב 'חפשו את המלכד והמאחד'. בשביל זה באתי, לא בשביל לקיים דיונים בסדרת חינוך בטירונות על תחבורה ציבורית בשבת אם זה טוב או לא. אלו דיונים שהיו בעבר, מתוך תפיסה שאומרת שבאמצעות הדיון הזה הם יכירו את השונה ויידעו לכבד אותו. בגיל 18 הם כבר יודעים שיש אנשים במדינת ישראל שחיים וחושבים אחרת מהם, זה ברור לגמרי. אני צריך לדבר איתם על למה למרות שהם לא מסכימים על תחבורה ציבורית בשבת, הם יהיו מוכנים ממש עוד מעט למסור את החיים שלהם בשביל אותו אחד שחושב אחרת מהם".
מה חשבת על דבריו של האלוף יאיר גולן על "תהליכים מעוררי חלחלה"? הוא לא דיבר על "המלכד והמאחד".
"האלוף גולן ממש לא זקוק לציונים ממני. סמוך לדברים שהוא אמר דיברתי איתו אישית, שיחות עמוקות ומעניינות, אבל אני ממש לא רוצה להתייחס לדבר הזה. אני לא חושב שראוי שקצין בדרגת תת־אלוף יעביר מוסר לקצין בדרגת אלוף או יחזק אותו".
בלי אג'נדות
אחד המהלכים הראשונים שעשה פייראיזן עם כניסתו לתפקיד היה הסדרת פעילותם של המכונים האזרחיים בצה"ל. כמעט 100 מכונים שונים היו רשאים להעביר שיעורי חינוך לחיילים בשירות סדיר, וחלקם ניצלו את השיעורים גם להעברת אג'נדה פוליטית. במסגרת המדיניות החדשה, רק 15 מכונים מורשים להיכנס לבסיסים.
"הרגשנו שכל מיני גופים חיצוניים שבאו להרצות בצבא ניסו להעביר לא רק ידע, אלא גם את משנתם. לפעמים היא ממלכתית וזה בסדר גמור, ולפעמים פחות", מסביר פייראיזן. "לצד זה, רצינו שהמפקדים יחנכו את חייליהם לא רק למקצוע אלא גם לסולם ערכים. מרצה, טוב ככל שיהיה, הולך בסוף היום הביתה. מפקד מדבר עם החיילים שלו, וכך הם מכירים את סולם הערכים שלו. כשהם חוצים קו בפעילות מבצעית הם הולכים אחרי המפקד שלהם ולא אחרי שום מרצה. אין ספק שפרופסור למדעי המדינה מגיע עם ידיעות רחבות ועשירות יותר ממ"פ, אבל זו אחריותו של המפקד לחנך. בסופו של דבר הגדרנו 'משפך' שאומר שחייל בשירות חובה צריך להיחשף לתכנים שרמת הממלכתיות שלהם גבוהה הרבה יותר מזו של חייל בקצונה הבכירה. הכנו מדרג של מה מותר ואפשר לשמוע. הבנו שקצינים צריכים להעשיר את הידע שלהם, והם גם בוגרים יותר ומוכנים יותר להתמודד עם מחלוקות, לעומת חיילים, שמה שחשוב הוא לאחד אותם. מחלוקות פוגעות בלכידות הזו".
לא רק מספרם של המכונים האזרחיים קוצץ, אלא גם הנושאים שעליהם מותר לנציגיהם להרצות לפני חיילים בשירות חובה. "התרנו לגופים חיצוניים לעסוק בשלושה נושאים בלבד. הנושא הראשון הוא שואה. החיילים מבקרים ביד ושם ובמוזיאון לוחמי הגטאות כי אין לנו מוזיאונים אחרים, אם כי גם בנושא זה המדריך במוזיאון נותן סקירה וידע, אבל את הערכים הנלווים, קרי מה אנחנו רוצים ללמוד מזה, נותן המפקד; הנושא השני הוא מורשת קרב. כאן אנחנו נותנים בפירוש לאנשים לבוא ולספר את הסיפור שלהם בגוף ראשון; והנושא השלישי הוא בחירה בחיים, כלומר מניעת אובדנות, אלכוהול וסמים, ותאונות דרכים. ככל שעולים בדרג, מתווספים עוד מכונים. לכל אחד מהם יש אישור על הנושא והמודל שהוא מציג. אנחנו מאשרים לא רק את התוכן אלא גם את המרצים, ובאופן פרטני".
ארגוני ימין מתחו לאחרונה ביקורת על העסקתו של מכון מנדל למנהיגות בקורסים שונים לקציני צה"ל, בטענה שהוא מנחיל להם תפיסות שמאל רדיקליות. פייראיזן דוחה את הביקורת: "בעיניי, ההערות בנושא פשוט לא ענייניות. מדובר בתוכנית וולונטרית לקצינים בגיל 35 ומעלה, שלומדים העשרה בתחומי החינוך. עשינו השנה למידה מעמיקה מאוד על התכנים שהמכון מעביר. הפסקנו את ההתקשרות שהייתה להם למלט"ק (המכללה לפיקוד טקטי) אחרי פיילוט של שנתיים – לא כי התוכנית מחלישה או מחזקת, אלא כי היא פשוט לא מתאימה לגיל של החיילים שם. מה שמתאים לגיל 35 ומעלה, לקצינים בדרגות רס"ן-סא"ל, לא בהכרח מתאים לקצין צעיר שהוא טרום תפקיד מ"פ. בכלל, צריך לשים את הסיפור בפרופורציות. מדי שנה אנחנו מעבירים תוכניות לכאלף קצינים. במכון מנדל לומדים 20 קצינים, יום בשבוע. בשנה שעברה למדו בתוכנית הזו קצינים מהרבנות הצבאית, והם בירכו עליה מאוד. זו העשרה, לא תוכנית שאנחנו כופים, ואני לא רואה שום מניעה לתת אותה".
הפולמוס הציבורי על מקומה של הדת בצה"ל אינו עוסק רק בטענות על הדתה שחווים חיילים חילונים, אלא גם בהתנהלותם של חיילים דתיים בזירה צבאית מעורבת. שאלנו את פייראיזן על אחד המקרים שחוללו סערה, כאשר חיילים דתיים הפנו את גבם למדריכת הצניחה.
"סיפור מיותר ועצוב לגמרי מכל הצדדים", הוא אומר. "היה לי ר"מ שהלך לעולמו, הרב זאב קרוב. כשעשיתי קורס צניחה לא נדרשתי להרים אליו טלפון ולשאול אותו לאן להסתכל. הסתדרתי, הכול היה בסדר. כשלא היה צריך להסתכל לא הסתכלתי, וכשהיה צריך להסתכל הסתכלתי. מצד שני, אותם חיילים נשמעו לאמירה של מפקד שטעה שם. הוא אמר להם שמי שלא רוצה שיסובב את הראש, והם סובבו את הראש. אני לא חושב שהם היו עושים זאת אם הוא היה אומר להם 'תקשיבו רגע, אתם עלולים לפגוע בה'. שום חוק לא יחליף את תבונת המפקד. מצד שני כשמישהו רוצה לעשות דווקא, שום פקודה לא תעזור נגדו".
כיצד אתה רואה את ההתבטאויות שנשמעו במכינת עלי בעניין גיוס נשים לצה"ל ובנושאים נוספים?
"המכינה בעלי מוציאה אנשים בעלי מוטיבציה גבוהה מאוד לשירות איכותי בצה"ל. עלי עושה דברים חלוציים חשובים. לא סתם הם קיבלו את פרס ישראל. הם לא צריכים להיתלות בי, אני אילן קטן מאוד. להתבטאויות של הרבנים שם אני לא רוצה להתייחס, אבל באופן כללי אני חושב שאתה צריך לשכנע בצדקתך על ידי שתדבר טוב על הדרך שלך. ברגע שאתה מתחיל לדבר רע על אנשים אחרים, בין שזה על מגזר, על נשים או על גברים, אתה פוגע באוכלוסייה גדולה שעושה שירות נפלא בצה"ל. במכינה השתמשו בביטויים שבעיניי הם לא נכונים ולא מתאימים. אני חושב שאני לא צריך לדבר בשם הרב סדן, כי הוא אמר את זה בעצמו. הוא בעצמו לא קיבל את דבריו של הרב לוינשטיין".
הבת שלך תתגייס לצה"ל, או שלא ישגעו לך את הילדות?
"הבת שלי, בעזרת השם, מתחנכת בבית שיחנך אותה לבחור את הבחירה הכי נכונה והכי טובה. גם אמא שלה הייתה חיילת ולא שיגעו אותה ולא שום דבר. אמא שלה הייתה מורה־חיילת עוד בשנת 85', הרבה לפני טרנדים כאלה ואחרים, והבת שלי תבחר איך מתאים לה לשרת את עם ישראל ומדינת ישראל הכי טוב שאפשר. היא בת 12, וברוך השם יש לנו עוד כמה שנים עד שנגיע לפרק הזה. אני סומך עליה וסומך על אשתי שהיא תקבל את החינוך הכי טוב שיש, כמו שארבעת הבנים הקודמים שלנו קיבלו. גם כשחלק מהבנים שלנו דחו את שירותם בכמה שנים בשביל הישיבה, כולם היו במסלול הסדר ובסוף האריכו למסלול של שירות מלא. בסוף הם עושים את הבחירות שלהם, ואנחנו כהורים צריכים להיות צנועים. אני סומך עליהם".
ד"ר רם פרומן, יו"ר הפורום החילוני, מסר בתגובה: "ההדתה בצה"ל היא כיום קונצנזוס שהיחידים המכחישים אותה הם מוביליה ומקדמיה. הכחשת ההדתה על ידי הקח"ר מעוררת סימני שאלה לגבי מקומו בתהליך. בתחום החינוך מתבטאת ההדתה בהשתלטות ענף תודעה יהודית על תחום החינוך בצה"ל, ודחיקתו של חיל חינוך מהזירה. הפורום החילוני ולצדו רבים, בהם אנשי צבא בכירים, מצפים מחיל חינוך להחזיר לידיו את הבכורה. היותו של הקח"ר מכחיש הדתה מעוררת ספקות לגבי יכולותיו להוביל מאמץ זה. הפורום החילוני אינו מעוניין ביצירת צבא הכולל רק חיילים חילונים. להיפך, הצבא נכנע לכל דרישה דתית והופך את הצבא לבלתי נגיש לחילונים. אנחנו מנסים להחזיר את הצבא לאיזון סביר יותר. אנחנו מבינים את התסכול של מי שהיה לבד בשטח ופתאום מגלה שגם לצד השני יש צרכים, זכויות, דרישות, רגשות ואפילו ערכים".
