כבר יותר מעשור שמאור קפלן היא אחד השמות הבולטים ביותר בתחום החינוך למיניות בריאה. בציבור הדתי, ובוודאי החרד"לי, היא נחשבת לאחת מחלוצות התחום. "המילה 'מיניות' היום נחשבת לגיטימית לגמרי", היא אומרת, "אבל בתחילת הדרך לא רצו לפרסם מודעה בעיתוני המגזר על תוכניות להנחיית מיניות בריאה. וכשפרסמתי תוכנית על מיניות בגיל הרך אמא שלי אמרה לי, 'אל תגזימי'".
התחום הפך לקונצנזוס שגם במקומות השמרניים ביותר מדברים עליו, אבל הידע נשאר דל. "רציתי להמשיך להתמקצע אבל גיליתי שאין עוד ידע", נזכרת קפלן, "הבנתי שצריך ליצור אותו ושהדרך היא ללמוד מהשטח עצמו".
במטרה לצלול לעומק התחום החליטה קפלן להקדיש את הדוקטורט שלה לנושא. המחקר פורסם תחת הכותרת "אי־הלימה מוסרית בקרב מתבגרים יהודים דתיים כתוצאה מהקונפליקט בין אמונתם הדתית לבין מיניותם", ונערך בהנחיית פרופ' עטרת גבירץ־מידן ופרופ' יעל לצר באוניברסיטת חיפה.
לפי קפלן מעטים המחקרים שנעשו בתחום ההתנהגות המינית של בני נוער דתיים, ועוד פחות בציבור החרד"לי, מה שהיא כן הצליחה לעשות. "60 אחוז מבני הנוער שנסקרו נמצאים בישיבות ואולפנות עם פנימייה. 40 אחוז דיווחו שהם גדלו בחינוך בהפרדה מלאה גם בבוקר וגם אחר הצהריים. הפצתי את הקישור בין השאר דרך הווטסאפ כדי להגיע לחבר'ה היותר שמרנים. המנחות שלי לא האמינו שאצליח, הן חשבו שתידרש לי שנה להגיע ל־800 שאלונים. אבל תוך חודשיים 1,300 נסקרים ענו על השאלון. הייתה היענות גדולה מאוד, אני מרגישה שבני נוער נהנו לענות על זה, כי הם סוף־סוף יכלו 'להודות' בפני מישהו במה שהם עושים. זה שאלון שלוקח 20 דקות למלא, אבל כמעט אף אחד לא עזב באמצע והם באמת סיפרו על ההתנהגויות המיניות שלהם". בסופו של דבר השתתפו במחקר 1,050 מתבגרים דתיים בגילאי 16–20.
קפלן, בת 37, גרה בירושלים, נשואה ליועד ואם לשמונה, מנהלת עסק של סדנאות למיניות בריאה, מנהלת תוכנית הכשרת מנחות מיניות במכון "באר אמונה", מרצה במדרשה בבר־אילן ובמבח"ר.
איך הגעת לתחום?
"סבתא שלי, הרבנית רחל נריה, הייתה השראה בשבילי. היא הייתה אחת הראשונות במגזר שהלכה בין מקומות בארץ ודיברה על הנושאים האלה. היא כתבה את הספר 'מול מבוכת המתירנות' – כשהייתי בגיל בת מצווה זה היה הספר שקראו. מעולם לא דיברתי איתה על הנושא אבל איפשהו היא נמצאת שם ברקע. באחת הפגישות על הדוקטורט שאלו אותי 'מה השריטה שלך?' – ישבתי וחשבתי ואמרתי במעט מבוכה שאין לי. לקח לי זמן להודות שלא הגעתי לדבר על מיניות מתוך סיפור של כאב ומצוקה וקושי, אלא דווקא ממקום טוב, פשוט וטבעי. עם הזמן גיליתי שזו לא החוויה של כולם. הבנתי שאולי זו מתנה שאני צריכה לעבוד איתה.
"הרבה זמן הרגשתי שאני צריכה להתנצל שזה לא כואב ומורכב אצלי, שלא עברתי פגיעה מינית – אבל במסלול האישי שלי זה לא עבר דרך שם. אנשים לא רגילים שבאים לטפל בנושאים כאלה מתוך הטוב, אבל לדעתי דווקא בתחום של מיניות בריאה העולם צמא לשמוע על הטוב, אנחנו מספיק שרוטים מהסביבה, מפורנו, מחוויות לא טובות או מפגיעות ויש כמיהה לשמוע שיש מיניות טובה וטבעית. יש לי הרבה אמון בטוב של המיניות, לא משנה איזו שריטה מישהו סוחב וכמה העולם שלנו יכול לעוות דברים, זה יכול להיות מתוק. נכון שזה נושא שיש בו הרבה כאב ומורכבות, אז הרבה שנים השתפשפתי בכאבים בעניין הזה, הלב שלי פתוח שם ואני מדברת בזהירות ולא מתוך מחשבה שיש מסלול אחד שבו צריך ללכת".
לפי הנתונים שלך ל־48 אחוז מהבנים יש תוכנת סינון בטלפון ובכל זאת 75 אחוזים דיווחו שהם צופים בתכנים מיניים, הסינון אפקטיבי בכלל?
"מי שרוצה להגיע לתכנים מיניים תמיד יגלה איך, הסינון אפקטיבי למי שרוצה שזה יעזור לו. סינון זו לא דרך חינוך, הוא חייב להגיע לצד מוטיבציה ורצון. הרבה פעמים אמהות אומרות שהן גילו שהילד נחשף לתוכן מיני, אז הן קנו לו טלפון טיפש או הגבירו את רמת הסינון. זה לא יפתור את הבעיה, יש סביבו מספיק ילדים עם סמארטפון. אם את לא מדברת על השורש הוא ימצא את הדרך. הסינון עוזר למי שלא רוצה לראות, כי כשהתוכן קופץ לך מאוד מאתגר לא לצפות. לי יש סינון בטלפון כי לא נעים לי לראות את הפרסומות האלה, אז הסינון אפקטיבי עבורי".
מהנתונים עולה שבחינוך הנפרד 37 אחוזים מתלבטים לגבי הזהות המינית שלהם, לעומת 30 אחוזים בחינוך מעורב. יכול להיות שזו ריאקציה לעיסוק האובססיבי והפחד מהשתלטות הפרוגרס?
"ההזרה לא מאפשרת לתלמיד להתייחס לנושא ולמורים לטפל בו. כמו שילד שצופה בתוכן מיני לא צריך מכון גמילה, אלא מבוגר שלא ייבהל ויגיד לו שאפשר להתקדם. כך גם בנושא הזה הרבה פעמים פשוט צריך ויסות ומישהו שירגיע וייתן פשר לתחושות".
הראיון המלא יפורסם מחר (יום ו') במוצש
