"מחכה ליום שרוני תשאל 'הצלחת להחזיר את אבא?' ואוכל לענות בחיוב"

זמן קצר אחרי שאנחנו מגיעים לביתה הצנוע של לישַי מירן־לביא בנחל־עוז, נשמע צרור יריות לא רחוק משם. "לא פשוט לי להגיע לכאן, בטח לא במצב הזה", היא אומרת לקבוצה שהתאספה סביבה. "לאורך השנים למדנו שכשמכריזים על הפסקת אש זה בדיוק הזמן להתרחק. אתם הרי שומעים איך נשמעת הפסקת אש". מאוחר יותר נגלה שבאותה שעה כמה עזתים הגיעו למרחק של 300 מטר מהגדר, והורחקו ביריות באוויר.

אל תיטעו, אף שזו הפעם השנייה בלבד שהיא בקיבוץ מאז הפסקת האש, לישי לא משדרת שום חולשה, והחשש העיקרי שלה הוא לחיי בן זוגה, עמרי מירן, שמוחזק עדיין במנהרות חמאס. "אנחנו 700 מטר מעזה, זהו", היא מזכירה כשהיא מתיישבת תחת חולצה שחורה שתלויה על קורות ביתה. הכיתוב בחולצה קורא להשיב את עמרי הביתה, כשמעליו מתנוססת דמותו מניף בחיוך את בתו בידיים חסונות. "אני אימא לשתי בנות קטנות, בת זוג לעמרי שנמצא בגיהינום שמתרחש 700 מטר מפה, ועכשיו גם יש לי תואר חדש: אישה שלב־בי"תניקית. עמרי לא נמצא ברשימות של העסקה בשלב א', מה שאומר שאין לנו צפי ואין לנו מושג מתי מתכוונים להחזיר אותו". האולטימטום של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ שהתברר מאוחר יותר, לא שינה את סף החרדה ואי הוודאות.

ב־6 באוקטובר 2023 החנתה לישי את הרכב המשפחתי בפתח הבית, "מה שעמרי שונא שאני עושה, הוא נוי'ניק (שחשוב לו הנוי; א"ג), לא אוהב שהורסים את הדשא", היא מחייכת לרגע, "אבל כשהתחילו האזעקות, אמרתי לו: אתה רואה? יצא טוב. עוד מעט יגידו שיש לנו עשר דקות לצאת, והרכב כבר מוכן".

נוכח הקִרבה הבלתי אמצעית לרצועת עזה, תושבי נחל־עוז מורגלים בפינויים בזמן מתקפת טילים. כשמתאפשרת הפוגה, ניתנות לתושבים עשר דקות לפינוי, בנוהל. לאן יוצאים? "לאן שרק אפשר. דרום, צפון, העיקר לצאת". מי שלא מספיק, מחכה להזדמנות הבאה. בני הזוג מירן בדרך כלל מחכים לשעות אחר הצהריים, מתפנים קצת יותר בנחת ונוסעים לדני – אביו של עמרי, שגר ביסוד־המעלה. "אבל הפעם אמרתי לעמרי: די, אין לי כוח. יש שתי ילדות קטנות, ברגע שאומרים לנו לצאת בתוך עשר דקות, לוקחים מה שיש לנו בידיים ויוצאים". אלא שההוראה לא הגיעה. מבול הטילים נמשך, ומחבלים כבר חדרו לשכונה החדשה בקיבוץ, אבל בשכונת קשת עדיין לא הבינו מה קורה. "היינו בלי חשמל ובלי אינטרנט מהרגע הראשון", מתארת לישי. "מהווטסאפ הבנו שמשהו קורה אבל לא בדיוק הבנו מה. לקח למחבלים הרבה זמן להגיע לשכונה שלנו. הם נלחמו באזור החדש, אבל את היריות שמענו באזור שלנו רק בסביבות תשע בבוקר".

חברי קיבוץ מהשכונה החדשה סיפרו ל"מקור ראשון" בעבר שבתחילת המתקפה היו משוכנעים שנכנסה חוליה קטנה לנחל־עוז, ושבתוך עשר דקות יגיעו כוחות מהמוצב הסמוך ויחסלו אותם. הם לא שיערו שבאותה שעה הסתערו מאתיים מחבלים על המוצב. שישים חיילים וחיילות נהרגו במוצב נחל־עוז הסמוך, ורק מקצת מקרבות הגבורה שהתנהלו שם סופרו עד כה. קרב גבורה נוסף התנהל, כאמור, בקיבוץ, כשלוחמי ימ"ס בודדים, לצד חברי כיתת הכוננות, החזיקו את נחל־עוז במשך שבע שעות לבדם מול מאה מחבלים, עד שהגיע כוח צבאי של מגלן וסיירת גבעתי בשעה 13:15. אלא שעד אז הספיקו מרצחי הנוח'בה לרצוח ולחטוף תושבים משכונת קשת.

חטיפה בשידור חי

אישור מיוחד מאפשר לנו להיכנס לקיבוץ נחל־עוז שעדיין מוגדר שטח צבאי סגור. לישי מאפשרת לקבוצה להיכנס לביתה להתרעננות, וחושפת בית שקפא בזמן במשך 16 חודשים. היא לא מתכוונת להזיז שום דבר ממקומו עד שעמרי יחזור. לא את הכביסה שהועמדה לייבוש על שפת גיגית במקלחת, לא את העגלול שבחצר, ולא שום חפץ בסלון ובמטבח. אבל הזמן לא עומד מלכת. רוני, שהייתה בת שנתיים ביום המתקפה, כבר בת שלוש וחצי. עלמא, שהייתה אז בת חצי שנה, כבר בת שנה ועשרה חודשים. ותכף ימלאו 500 ימים לחטיפתו של עמרי.

"כששמעתי את היריות קרוב אלינו, הבנו שחייבים להיות שקטים מאוד", מתארת לישי. "שמתי יד על הפה של עלמא, ולרוני אמרנו שכבר 12 בצהריים, והיא חייבת ללכת לישון. בסביבות עשר שמענו קרב יריות מטורף מהבית הצמוד אלינו, והבנו שאנחנו הבאים בתור. לא החזקנו את הידית ולא שמרנו על הדלת. בין הדברים הראשונים שאשאל את עמרי כשישוב, תהיה השאלה אם ידע שהדלת לא חסינת כדורים ושאין טעם להילחם עליה".

"קיבלנו מעמרי אות חיים בסוף אפריל, ראינו סרטון שלו מהיום ה־202 בשבי, וקיבלו אות חיים נוסף מאחד השבים שראה אותו ביולי. אבל בכל יום שם הרי הכול יכול לקרות"

כעבור זמן קצר שמעו בני הזוג קול בעברית שקורא להם לצאת: "אני תומר הבן של דקלה השכנה, פתחו את הדלת". זו הייתה תחבולה של המחבלים שאילצו את תומר לעבור בין הבתים כשקנה נשק מכוון אליו. בני הזוג מירן השאירו את רוני הישנה בחדר, ויצאו למטבח תחת איומי נשק של חוליית נוח'בה. "במשך עשרים דקות ישבנו כך. באיזשהו שלב תומר הביא את רוני מהחדר. רוני בת השנתיים התעוררה בידיים של מישהו שהיא לא מכירה, כשנשק מכוון אליה לראש, וכלי נשק נוספים מכוונים לגב של אימא שלה ואבא שלה".

משפחת מירן נלקחה לבית סמוך, לצד משפחה נוספת, כשהמחבלים מתעדים את מעשיהם בשידור חי בפייסבוק. "היה ברור לי שכולם רואים את זה בפייסבוק, יודעים איפה אנחנו, ועוד שנייה מישהו בא ומציל אותנו", אומרת לישי. "אנחנו יושבים על זכוכיות, אר־פי־ג'י ונשקים אחרים מכוונים אלינו. עלמא מזמן לא אכלה והיא צורחת, רוני בהלם. אנחנו מחכים ומחכים ואף אחד לא מגיע". בהמשך צורפו לבני הערובה גם אם ובת שהגיעו מארה"ב והתארחו בקיבוץ.

"בכנות, היה לי ברור שאנחנו תכף בסצנה מסרט הוליוודי: צה"ל מכתר את הבית, יהיו יריות ואולי מישהו מאיתנו ייפגע, אבל ברור שזה תכף נגמר, אין מצב שלא", מתארת לישי את התחושות. "אז זהו, התברר שיש מצב שלא". בשלב מסוים המחבלים אומרים לעמרי מירן ולאבי המשפחה הנוספת לקום. "אזקו אותם באזיקונים, ולקחו אותם ואת שני הנשים הנוספות. רוני שלי ניסתה לצאת עם עמרי, והיה רגע שחששתי שהם לוקחים אותה איתו. הנחתי את עלמא ותפסתי את רוני בכוח וניתקתי אותה מעמרי.

"רק בחמש וחצי באו לחלץ אותנו מהבית. כל הזמן הזה אנחנו שומעים צבע אדום, יריות, צעקות בעברית וצעקות בערבית, אין לנו מושג מה הולך מסביב. אני רואה את האוטו שלי מתחיל לעלות באש, ומנסים להבעיר את הבית שלנו בגז ואיכשהו לא מצליחים. עץ הלימון המהמם הזה שאנחנו יושבים לידו, היה שרוף בחציו אבל איכשהו הצליח להשתקם".

אין לה תשובה איך קרה שלא לקחו או רצחו גם אותם. "אני אגיד דבר שאולי נשמע מזעזע, אבל נפלנו טוב. פה לא אנסו ככול הידוע לנו, ולא תשמעו פה על עריפות ראשים כמו במקומות אחרים. אבל נרצחו פה שתי משפחות בממ"דים שלהן, ונחטפו מכאן אנשים ונשים. אז כשאנשים שואלים אותי אם בנחל־עוז לא הייתה התעללות, אני מתקוממת. הייתי עם עשרה מחבלים מגדודי עז א־דין אל־קסאם במשך שלוש שעות באיומי נשק צמוד. נכון, לא רצחו אותי. אבל זה לא מספיק התעללות?"

פינוי בפיג'מה

חילוץ הנשים והילדים היה מסע מפרך בפני עצמו שנמשך כמה שעות. "בהתחלה הלוחמים העבירו אותנו לבית הסמוך, בעלת הבית לא הייתה שם, ופתאום אני קולטת שלא סיפרתי שחטפו את עמרי והאחרים, ואולי חטפו גם את בעלת הדירה הזו", היא משחזרת. "אחרי זמן קצר פינו אותנו לבית גדול יותר, והכניסו אליו כמאה אנשים מהקיבוץ, כלבים וחתולים, והיו שם גם תוכי ואוגר. כל אחד שרואה אותי – בהלם, ומהתגובה אני קולטת שעמרי לא פה. וכמו תקליט שבור אני פונה לעוד חייל ועוד חייל שיבררו מה עם עמרי".

הקרבות בתוך נחל־עוז הסתיימו רק בבוקר 8 באוקטובר, כך שחילוץ החברים במוצאי שבת בשעה 22:30 עוד היה תחת אש. "המרחק מפה לשער הוא חמש דקות הליכה, אבל לקח לנו ארבעים דקות של הליכה בחושך, בדממה, עם תינוקות וילדים. אומרים לנו לא להסתכל ימינה ושמאלה, אבל שכחו שאנחנו יחפים ודורכים על כל מה שבדרך. הרי רצנו לממ"ד על הבוקר מהמיטות. אני בבוקסר וגופייה קצרה, רוני יחפה בשמלה, ועלמא בת החצי שנה רק עם בגד גוף. כמובן שאין טיטולים ולא שום דבר משש וחצי בבוקר".

כשהשיירה חלפה על פני הבית שלה, ביקשו לישי והשכן מהבית הסמוך לעצור רגע למצוא את הכלבים של שתי המשפחות, אולם אלה נעלמו. "מוג'ו שלנו, שהוא כבר בן 15, נמצא כעבור שלושה שבועות, כנראה חזר לפה. הוא נפצע קשה מאוד, והוא איתנו בקיבוץ כרמים, אבל אצל משפחת אומנה שמוציאה אותו לטיולים בקיבוץ בכיסא גלגלים".

עשרים שנה של הפקרה

תושבי נחל־עוז חולצו לקיבוץ משמר־הנגב, עם תוכניות להושבת החברים בקיבוץ משמר־העמק, קיבוץ שאימץ אותם גם בסבבים קודמים. "הציעו לי להתפנות לקיבוץ כרמים, לא היה לי מושג איפה זה אבל אמרתי כן", אומרת לישי. "אחרי חודש וחצי גיליתי שעברתי מגבול אחד לגבול אחר, ושאני על גבול הר חברון. אם פונים שמאלה אני עוברת מחסום. אבל אני עוד שם".

מתוך 15 משפחות שהגיעו מיד לאחר המתקפה לקיבוץ כרמים נותרו שתיים. ללישי והבנות הצטרפו גם הוריה, תושבי שדרות. "ההורים שלי היו במהלך המתקפה במקלט, בלי יכולת לצאת ובלי הבנה מה קורה", מספרת לישי. "הם ניסו לצאת מהעיר ולא נתנו להם. אחותי גרה בקיבוץ אור־הנר, אותם בכלל לא פינו, רק אמרו להם לצאת בחמש וחצי אחר הצהריים. ככה יצא שהיחיד שהבין מה קורה זה אחי שגר בניו־יורק. לצערי, אימא שלי היא זו שנאלצה להודיע לדני, אבא של עמרי, שהבן שלו נחטף. משימה איומה למי שבעצמה עוד הייתה במקלט תחת מתקפת חמאס".

ב־8 באוקטובר הצליחו הוריה של לישי לצאת משדרות ולהגיע לקיבוץ כרמים, "ומאז הם איתי. עד לפני חודשיים גרנו יחד בצימר אחד, והיום הם בקרוון צמוד לקרוון שלי ושל הבנות. בלעדיהם, אני והילדות כלום. אבא שלי בן ה־70 חטף שלוש פעמים התקף לב במהלך השנה הזו, אבל הוא זה שמוציא את הילדות שלי מהגן. אימא שלי היא זו שמחזיקה את כולנו, ובעצם מאפשרת לי להילחם את המלחמה על אבא של הבנות שלי".

עמרי הוגדר בתחילה נעדר שנמצא "בסבירות גבוהה בעזה", ורק לאחר חודש קיבל סטטוס של חטוף. "כל החטיפות והרציחות בנחל־עוז התרכזו פה, בשכונת קשת, כמו שהיינו אומרים: קו ישיר לשג'אעייה. היו לנו שבעה חטופים, וכעת נותרו שם שניים – צחי עידן ועמרי. ראינו סרטון שלו מהיום ה־202 בשבי, וקיבלו אות חיים נוסף מאחד השבים שראה אותו ביולי. אבל בכל יום שם הרי הכול יכול לקרות".

חברי קיבוץ נחל־עוז מתוכננים רשמית לשוב לאדמתם בקיץ הקרוב. "אין כאן בתים שרופים כמו במקומות אחרים ולכאורה אפשר לחזור", אומרת לישי. "ואני רוצה לחזור, רוצה מאוד־מאוד לחזור ולחיות באדמה שלי. אבל הקִרבה לרצועה והיעדר הביטחון לא מאפשרים את זה. צריך לזכור שאנחנו הופקרנו כאן במשך עשרים שנה. אמרו לנו שזה רק טפטופים. בנחל־עוז שבעה באוקטובר זה שיא, אבל זה בהחלט לא הסיפור כולו. הרי רק לפני עשור נהרג פה ילד בן ארבע מפצמ"ר.

"בלי ההורים שלי, אני והילדות כלום. אבא שלי בן ה־70 חטף שלוש פעמים התקף לב בשנה הזו, אבל הוא זה שמוציא את הילדות שלי מהגן. אימא שלי מחזיקה את כולנו"

"אני לא מורידה במילימטר מגודל האירועים שקרו בשאר המקומות, אבל פה זה עשרים שנה על הגדר. אנחנו מתריעים, מדווחים – וכלום. הרי ראינו את האימונים של חמאס עשו בעיניים. למה הם התאמנו סמוך לגדר? במשך שנים היו פה חיילים מוצבים, ופתאום לפני חצי שנה הפלוגה הקבועה הוצאה מפה, כי אמרו שהכול בטוח. לצה"ל ולשאר כוחות הביטחון יש אחריות, אבל יש גם מקבלי החלטות, לא? איך נתנו לזה לקרות? הבנות שלי קרוב ל־500 יום מחכות לאבא שלהן. ואני שואלת: מתי אקום בבוקר, וכשרוני תשאל 'הצלחת להחזיר את אבא היום', אוכל לענות בחיוב?"

לישי מטולטלת במיוחד מאז שחרורם של אלי שרעבי, אור לוי ואוהד בן־עמי בשבת שעברה, שדופים וחלשים. "אני לא רואה בדרך כלל את השחרורים", היא אומרת. "אני לא מסוגלת. לי הרי אין הפתעות ברשימות, כי אנחנו בכלל שלב ב'. אבל הפעם הייתי חייבת, ואימא שלי ברגישות הבינה את זה ולקחה את הבנות. למדתי עם אלי שרעבי בתואר הראשון. נטלי בן־עמי, הבת הגיבורה של אוהד, הייתה באותו יום ארור בנחל־עוז, לא רחוק פה. היא ידעה שאבא שלה נחטף, ובכל זאת לקחה ממני את רוני וטיפלה בה כל אותן שעות במשמר־הנגב, כשאני עוד מנסה להבין לאן אני הולכת ומה אני עושה.

"ואור? נפשי נקשרה בנפשו. אלמוג הקטן שגדל בלי אימא ואבא, קיבל סוף־סוף את אבא שלו. אז הייתי חייבת לראות אותם משתחררים, והצטערתי על הרגע שראיתי. השואה הזו קורית פה, פה", היא מזדעקת ומצביעה לכיוון עזה. "ואנחנו יושבים כאן ומדברים כאילו כלום. אנחנו יכולים להגיע לשם ברגל. אנחנו צריכים להחזיר אותם ולבטוח בצבא שיהיה מסוגל להגן עלינו גם אחרי המלחמה, כי בלי האמון הזה אין לנו כאן כלום".

לישי מבקשת להדגיש שהיא בהחלט מודעת למחיר העסקה שכולל שחרור מחבלים תמורת השבת החטופים, "וקשה לי עם זה מאוד. מאוד. אני חיה פה, סמוך להם, ואני מבינה את זה היטב. ואני גם רוצה לחזור לפה. מאוד־מאוד רוצה לחזור, ובאמת קשים לי המחירים, הם באמת לא פשוטים. כשאני מסתכלת על העיניים של משפחות שכולות קשה לי, באמת קשה לי. אבל את היקרים שלהם אני לא יכולה להשיב כבר, ויש אנשים שאנחנו עוד יכולים להשיב. אם אנחנו לא יכולים לסמוך על צה"ל שיגן עלינו אחרי שובם, אין לנו מה לחפש פה בארץ. כי כל החיים שלנו נהיה מוקפים באויבים וכל החיים נצטרך להגן על עצמנו. אני חייבת לסמוך על צה"ל ועל מדינת ישראל שהם מסוגלים לזה, אחרת למה יש מדינה? למה היא קיימת אם לא כדי לקחת אחריות על האזרחים?

"מה שצריך לקרות זה שנחזיר אותם, ושייתנו ביטחון. שיגיבו מיד, כבר בעפיפון הראשון ששולחים לפה. מה שאנחנו צריכים שיקרה בשביל כדי שיהיה אמון בצה"ל ובמדינה, זה שכשמישהו במדינת ישראל מדווח על הפרת סדר במישור הביטחוני – ולא משנה באיזה גבול הוא יושב – מטפלים בזה מיד ובכל הכוח. כשנופל לו עפיפון, כשנשרפים לו שדות – מגיבים ישר. לא מחכים לעוד 7 באוקטובר".