כפי שיודע כל מפקד בצה"ל, הנטל הכבד על משפחות המילואים, במיוחד אחרי כמה סבבים, משפיע על תפקוד הלוחם בחזית לא פחות מטיב הציוד שלו או מרמת האוכל. בגדוד השריון 8130 בחטיבה 179 לקחו את התובנה הזו ברצינות, תרגמו אותה לפעולה והקימו את "צוות עורף". הצוות, המורכב מקצינה ושני חיילים, פועל כחלק מהגדוד בשגרה ובימי לחימה, ומשקיע כוחות ומשאבים כדי לסייע לעורף שנשאר מאחור במה שצריך.
מה זה מה שצריך? כמעט הכול. הצוות מגיע לבית החייל, שעשוי להימצא על הטנק בעזה או בחרמון, כדי לפתוח סתימה בביוב, להרכיב ארון, לחדש רישיון רכב, להסיע לבדיקה בבית חולים, לתלות מדף או לחגוג יום הולדת לאישה או לילד. לצד ביקורי הבית, השלישייה מארגנת גם ימי כיף ופעילויות לנשות החיילים ולילדיהם, וגם לרווקים.
הראשונה שגויסה לצוות, בתפקיד קצינת העורף, היא עדי (32), תושבת קיבוץ פלמחים. את שירותה הסדיר היא החלה ביחידת מופת באגף כוח האדם, המטפלת בחיילים בענייני תשלומים ותנאי שירות; בהמשך שימשה רכזת פניות הציבור בקצין העיר טבריה, ולקראת סוף השירות הייתה רס"פית של קורס מודיעי נפגעים.
עוד לפני גיוסה של עדי, נעשה בגדוד ניסיון מתמיד לטפל בנושא הזה: "תמר, אשתו של מפקד הגדוד טוביה, הייתה בעצם סוג של קצינת העורף של הגדוד", מספרת עדי. "טוביה מכיר בכוח של הבית, והוא שם את העורף במקום גבוה מבחינת חשיבות. בחודשים הראשונים של המלחמה, עד יולי, תמר פעלה עם עוד נשים מהגדוד. היא הרימה למשל ריטריט לנשות המפקדים בקיסריה וגייסה לא מעט תרומות. היו עוד אנשים שפעלו בכל פלוגה כדי לסייע לעורף, אבל בשלב מסוים טוביה ותמר הבינו שצריכים מישהי שתרכז את זה במשרה מלאה, ופרסמו הודעת דרושים. בת דודה שלי שלחה לי את ההודעה וכתבה 'חשבתי עלייך'. כבר למחרת דיברתי עם טוביה. הוא סיפר לי על החזון שלו לתת מעטפת למשפחות במגוון תחומים, ואחרי יום הצטרפתי לגדוד באופן רשמי".
לא שוכחים את הרווקים
כדי לצקת תוכן לתפקיד שרק נולד, עדי החלה לקיים שיחות עם המ"פים ולמפות את הצרכים: "כדי להבין עם מה אנחנו עובדים ניסיתי לבדוק כמה מהחיילים נשואים וכמה ילדים יש, והתחלנו לרוץ על פרויקטים. הראשון היה פרויקט יולדות. השגנו תרומה של קרמים מיוחדים מחברת 'ערוגות', טוביה השיג תרומה של ריבות מקהילה של גרמנים אוהבי ישראל, והכנו מארזים בעבודת יד. דירת החדר שלי בקיבוץ הייתה מפוצצת. אימא שלי הגיעה, השכנה עזרה, בת־דודה שלי קטפה רוזמרין וגרניום, וככה יצרנו חבילות שי".
כמה ימים לפני שהגדוד הוקפץ לצפון, טוביה הודיע לעדי שמעכשיו יהיו לה גם חיילים. לצוות הצטרפו אודי (39) ואופז (43), שכבר היו חלק מהגדוד והבינו את חשיבות המשימה של הצוות החדש. סיפורם של השניים מפעים: מאז 7 באוקטובר הם התנדבו לשירות מילואים ביחידה שלא הכירו, תוך תשלום מחיר אישי כבד מבחינה כלכלית.
אודי היה לפני המלחמה קבלן שיפוצים ואחזקות, ומאז העסק שלו קרס. היום הוא עובד כשכיר בחברת קייטרינג גדולה. הוא השיפוצניק האולטימטיבי, שמחליף את לוחמי הגדוד בכל משימות התחזוקה בבית. לגדוד הוא התגלגל בעיקר בעקבות השכנות עם טוביה: "בסדיר התחלתי בתותחנים. אחרי תשעה חודשי שירות יצאתי מהצבא כי רציתי להיות לוחם ולא נתנו לי. היציאה הזו עלתה לי ביוקר; יצאתי על פרופיל 24 זמני, ולא ידעתי שעם הזמן זה הופך לפרופיל 21 קבוע. זה התנקם בי כשרציתי להתגייס למילואים אחרי 7 באוקטובר.
"בשמחת תורה בשעות הבוקר שלחתי הודעה לטוביה, שהיה אז שכן שלי בחריש והיינו חברים טובים: 'אני יורד לדרום, אם אתה צריך משהו דבר איתי'. ככה התחיל הרומן שלי עם גדוד 8130. הגענו לגדוד ועזרתי להם מבחינה לוגיסטית בכל משימה שהטילו עליי. עם הזמן הפכתי לנהג של טוביה, סייעתי לרס"פים ולמ"פ מפקדה, ובגדול עשיתי 'מה שצריך', אחרי טוביה באש ובמים".
אופז, תושב אילת, הוא רכז חברה וקהילה במרכז הצעירים בעיר. חודש לפני המלחמה הוא פתח בית קפה, אך העסק הטרי קרס במהירות: "בגלל שזה היה עסק חדש לא קיבלתי פיצוי והכול ירד לטמיון". הוא הצטרף לצוות מכיוון אחר: "בסדיר הייתי בגדוד 12 בגולני. במשך 14 שנים גרתי בזנזיבר. ניהלתי שם מועדון צלילה, מסעדה, טיולי שטח ודברים שקשורים לתיירות. בגלל המגורים באפריקה הייתי מחוץ למערך המילואים, וכשהתחילה המלחמה חיפשתי איפה להתנדב. איכשהו התגלגלתי לפלוגת החי"ר של הגדוד והייתי נהג נגמ"ש. אחרי הסבב הראשון בעזה נפצעתי בגב והבנתי שאני כבר לא יכול להיות לוחם, אז הצטרפתי לצוות עורף".
עדי משרטטת את חלוקת התפקידים ביניהם: "אני נמצאת בקשרים אישיים עם הנשים והילדים, אודי מתעסק בעיקר במקדחות ומברגים, ואופז הוא גם וגם – גם עבודות לוגיסטיות, וגם לשחק דמקה עם הילדים".
"אני המגשר", מעיד אופז על עצמו בחיוך. "פיזית לא יכולתי לעשות הכול, אז נתתי יד לאודי במה שאני יכול, וניסיתי לתמוך נפשית באנשים שהגענו אליהם. מהר מאוד הבנתי את החשיבות והערך של זה, למרות שזה לא היה פשוט להפוך פתאום מחי"רניק לוחם לאיש צוות עורף. היה קשוח להבין שאתה כבר לא מה שהיית, שאתה לא מסוגל יותר לעשות את אותו הדבר יותר. עברתי תהליך כדי להפנים את השינוי הזה. אשתי היא נציגת פורום נשות מילואים באילת, כך שמדברים אצלנו הרבה על הנושא, והיא הבינה את הצורך".
במסגרת פעילותו, צוות העורף הקדיש שבוע שלם להקמת מתחם כיף שנדד בין ארבעה פארקים, בכל יום בעיר אחרת: חדרה, תל־אביב, ירושלים ובאר־שבע. האימהות ובעיקר ילדי הגדוד הוזמנו לערב של כיף.
עדי: "פתחנו פינת פיקניק, אודי השיג מכונת מיצים, פופקורן ו'שערות סבתא', פרסנו מחצלות והבאנו דפי צביעה. אחד החיילים בגדוד הוא מפעיל ילדים במקצועו, והוא הגיע עם כל מיני הפעלות. אופז דאג לתרומה של פיצות לארוחת ערב. הבאנו בהתנדבות מעסים ומטפלים. זה היה כיף, כי הנשים פתאום הכירו אחת את השנייה. הנשים יצאו משם באורות, כי הן פגשו אחרות שמתמודדות עם אותן בעיות, והילדים נהנו מזה שהחברים של אבא מהצבא מפנקים".
המג"ד, סא"ל במיל' טוביה: "ברמה הראשונית היתרון של הצוות היה להשאיר את הלוחמים בחזית, אבל בעיניי זה רק הערך המוסף. הערך האמיתי הוא שזהו התרגום הטוב ביותר למילה רעות. אנשים ראו שאנחנו באמת משפחה"
אודי: "זה נתן לנשים הזדמנות להתחבר זו לזו, לטפוח על השכם ולהגיד 'גם לי קשה'. השיתוף הזה הוא חצי טיפול".
גם רווקי הגדוד קיבלו ערב משלהם, על חוף הים בשקיעה. "הרווקים דיברו על זה שעושים למשפחות, עושים לילדים, והם כאילו שקופים", מספר אודי. "נושא הרווקים קפץ לי די בהתחלה", משתפת עדי. "כשיצאתי מהשיחה הראשונה עם טוביה ראיתי כמה קצינים רווקים שעושים את עבודתם אבל היה בהם משהו כבוי, והבנתי שצריך לעשות גם איתם משהו. התגובות לאירוע היו מדהימות, הם הרגישו שרואים אותם".
מבצע סוכה
לפני חג הסוכות, כשהגדוד שהה בגבולות לבנון וסוריה, יצא לדרך המבצע הראשון שלא רק צ'יפר את המשפחות אלא ממש הגיע לבתים: בניית סוכות למשפחות.
"בנינו 21 סוכות, ועוד 16 סוכות נבנו בעזרת מועצות מקומיות או יישובים שביקשנו מהם עזרה כי כבר היה להם צוות בתוך היישוב", מספר אודי. "פנינו אליהם כשראינו שאנחנו לא מצליחים לצמצם את פערי הזמנים, וכולם נענו".
"הכניסה לבתים לא תמיד הייתה חלקה", משתפת עדי. "לקח זמן עד שהסכימו שנבוא בכלל. אנשים לא הבינו בהתחלה מי אנחנו ולמה שנבוא אליהם. כשמיתגנו את עצמנו בתור צוות עורף, ו'לכל מה שתצטרכו אנחנו כאן', אנשים לא כל כך הבינו מה אנחנו רוצים. המבצע של בניית הסוכות גרם לאנשים לקבל אותנו לבית בפעם הראשונה, כי הצורך היה ברור, וזה פתח את הדרך להמשך".
אופז: "היה מחסום כי לא קל לבקש עזרה. אנשים הרגישו מוזר לבקש עזרה מהגדוד על דברים שלא קשורים ללחימה".
כבר בבית הראשון הם הרגישו עד כמה הביקורים האלה עושים טוב. "אשתו של אחד הרס"פים מהגדוד חגגה יום הולדת, ועדי ואני נסענו אליה יחד", מספר אודי. "עדי קנתה לה מתנה קטנה ובלונים וישבה איתה, ובמקביל אני בניתי סוכה עם הבן הגדול. הגענו ב־18:30 ונשארנו עד 23:00. אם לא היה לחץ זמן של לילה, היינו נשארים עוד".
עדי: "הביקור הראשון שקיימנו עורר הרבה הדים. הפצנו תמונה שלנו במדים משחקים עם הילדים בבית, וזה הדליק את הדיבור. האימא סיפרה לכולם עד כמה זה עזר לה, בצורה שהיא עצמה לא דמיינה. כשהיא אמרה לילדים שמגיעים 'מהצבא של אבא' הם ממש חיכו לזה, וזה היה מאוד משמעותי בשבילם".
"פתאום אנשים הבינו את המשמעות של הצוות", מוסיף אודי. "גם אם בן הזוג לא יכול להיות בבית, מישהו מהגדוד נותן מרווח נשימה. משיחה עם הבעל של 'לא עשית את זה ולא עשית את זה', היו שיחות של 'מאמי, החברים שלך מהגדוד היו כאן וסידרו הכול'. סיפורים כאלה נתנו לנו דרייב".
תא חוסן
ככל שצוות העורף של הגדוד צבר הישגים ומחמאות, מפקד הגדוד, סא"ל במיל' טוביה, הבין שיש לו סטארט־אפ שצריך להפיץ ויצא ללמוד. לפני כשבועיים נערך בכפר המכביה יום עיון לצוותי עורף שיוקמו כפיילוט בשאר היחידות של חטיבה 179. טוביה מעריך שמהר מאוד יגיע השלב הבא, בעיקר כשכעת יש צוותים בהובלת קצין המילואים הראשי וראש אכ״א המיועדים לקדם סוגיות מאין אלו, וצוות העוסק ממש בסוגיה זו ממש מובל על ידי סא״ל אביה בן אלחנן מחטיבת אלכסנדרוני שייסד עוד מתחילת המלחמה פרויקט חטיבתי שהיווה חלק מהמודל לבניית התא ב-179. הצוות בראשות בן אלחנן עתיד להביא המלצות שיוטמעו בתקווה בכל יחידות המילואים בצה"ל.
סא"ל טוביה: "זה יהפוך מיוזמה מקומית לתשתית של כל חטיבה, גדוד ופלוגה. כולם ידעו שיש 'תא חוסן' שמתעסק בלתת מענה למה שמסביב ללוחם, והם חלק בלתי נפרד מהיחידה. כמו שיש תא מודיעין או תא תקיפה, יהיה תא חוסן שהוא חלק אינטגרלי מהיכולת לתקוף קדימה. זכות גדולה נפלה בחלקי להיות חלק בצוות חשוב כזה״.
טוביה, תושב מצפה־אילן ואב לשבעה, החל את דרכו בגדוד כמפקד מחלקה. זוהי שנתו הרביעית כמג"ד. באזרחות הוא בעלים של חברת השקעות ויזמות נדל"ן בארה"ב.
אם המצב הביטחוני משתנה דרמטית וחוזרים לעשות 20־30 ימי מילואים בשנה, הצוות הזה עדיין יהיה נצרך?
"זה לא יקרה בשנים הקרובות, אבל גם אם כן והעומס ירד, אני חושב שיהיה צורך בצוות הזה, ותהיה לו רמת הפעלה. כמו שביחידת המחסנים יש רמות כוננות ולפי זה קובעים את הווליום, כמה כלים אתה שולף ומה אתה מפעיל, גם במקרה של צוות חוסן, התשתית תהיה מוכנה לפי הצורך גם אם לא תהיה מלחמה. אחרת ייקח לנו עוד פעם שנה להבין שיש בעיה ולהקים את זה.
"ברמה הראשונית היתרון של הצוות היה להשאיר את האנשים בחזית, אבל בעיניי זה רק הערך המוסף. הערך האמיתי הוא שזהו התרגום הטוב ביותר למילה רעות, זו רעות אמיתית. אנשים ראו שאנחנו באמת משפחה. זה יצר תנועה משמעותית בנפש גם למי שלא נעזר בצוות".
איך התגובות של החיילים?
"כשאני שומע את תגובות החיילים אני יודע שאני עובד עם יהודים", הוא צוחק. "מתלוננים שהמענה לא מספיק ושהוא מגיע מאוחר. ככה אני יודע שאנחנו בכיוון הנכון. אם התגובות היו רק טובות, הייתי חושש שאני מפספס משהו… וברצינות, ברור שאני שמח מהתגובות המפרגנות של אנשים שזה ממש הציל אותם או הרים להם. היה לוחם שהיה חדש בארץ, ובאו לבקר את סבתא שלו בבית החולים. היא נדהמה. תמיד יהיו אתגרים ולעולם לא נעמוד בציפיות של כולם, אבל אנשים לפחות יודעים שהם לא לבד".
עוזרים גם לדחיינים
מאז הקמתו של צוות העורף נרשמו בטבלת הפעילות שלו כ־90 ביקורי בית, לא כולל מקרים שבהם המשפחות קיבלו סיוע מאזרחים טובים שמילאו את מקומם. "גם אם אנחנו ספציפית לא הצלחנו להגיע, נעזרנו בחמ"ל של רויטל", מספרת עדי, "זה חמ"ל מטורף שמתעסק בעיקר באוכל לחיילים בשטח, אבל יש לה אנשים בפריסה ארצית. היה מקרה עם אשתו של קצין בגדוד, אימא לחמישה ילדים, שהתינוקת שלהם הייתה בטיפול נמרץ והאישה לא הסכימה לקבל עזרה. שלחתי אליה מישהי דרך החמ"ל של רויטל שקנתה לה טיטולים ובגדים לתינוקת, והאישה אמרה לי אחר כך שזה הציל אותה. דווקא האנשים האלה שאומרים 'לא צריך, אני בסדר', ואתה בא ונותן להם אוויר, זה מספק מאוד".
אופז: "מי שכבר עשה את הצעד הזה של פנייה לעזרה, אז גם אם זה הדבר הכי קטן, כנראה שהוא היה צריך אותו באמת".
סליחה על הציניות, אבל מן הסתם הרכבתם גם ארונות שהמתינו באריזה עוד לפני 7 באוקטובר. אתם עוזרים לגברים שיכולים לעשות את זה ביציאה לאפטר או שסתם דחו את זה.
אופז: "זה ממש לא מפריע לנו. עד שאתה כבר מגיע הביתה ל־24 או 48 שעות, אז לשרוף שעה וחצי על ארון איקאה, ועוד שעה על משימה אחרת? אנחנו רוצים שהוא באמת ינוח ויהיה עם האישה והילדים".
אודי: "בסופו של דבר אנחנו גברים, ואנחנו מבינים את הרצון להגיע הביתה אחרי פעילות מבצעית מאומצת, לשבת ולנוח. תתעסק במה שחשוב. בוודאות אנחנו יודעים שיש שם דברים שחיכו עוד מלפני 7 באוקטובר, אבל זה ממש לא משנה לנו".
אתם מרגישים שזו תמיכת לחימה?
אופז: "חד־משמעית אנחנו תומכי לחימה. היה לנו חייל שהבת שלו חגגה בת־מצווה. במקום שהוא יצא שבוע לפני כן ויתעסק בארגונים ובכאבי ראש, שמנו שם יד, זה הוריד לו לחץ והוא נשאר עוד כמה ימים בקו".
"למשפחה הזאת הייתה בעיה עם האלבום של הילדה", מוסיף אודי, "ועדי ארגנה בית דפוס שיעשה את זה. אספנו את האלבום והבאנו, וגם ביום האירוע עצמו עזרנו להם".
בין ביקור לביקור, צוות העורף הלך והשתדרג גם למענה טלפוני זמין 24/7. "ניצלתי את הקשרים שלי בחברת פלאפון", מספר אודי, "והוצאתי קו שארבע הספרות האחרונות שלו הן המספר של הגדוד, 8130. אופז הצליח לחבר את הטלפון הזה לחברת 'תקשוב' שתרמו לנו מענה אנושי, לא בוט. אם אתה מתקשר למספר הזה יענו 'חמ"ל עורף 8130, איך אפשר לעזור'. גם אם לא תפסו אחד מאיתנו, זה גיבוי מעולה וידיעה שיש מישהו שנותן להם מענה".
