הרגע שבו נפל ליפעת סלע האסימון התרחש דווקא בגן הילדים של בתה. זה קרה לפני כעשרים שנה, כשהיא הגיעה להשתתף במסיבת חנוכה בגן. הבנים הגיעו מחופשים למכבים, הבנות התחפשו לסופגניות. "הייתי בהלם, זה היה רגע מכונן שגרם לי להבין שצריך לעשות שינוי", היא זוכרת. "מאז למדתי מגדר והבנתי שהדברים לא קורים במקרה, מטמיעים לנו את חלוקת התפקידים הזו מגיל צעיר".
במשך עשרים שנה שימשה סלע כמנכ"לית עמותת אלומה, והובילה תהליך של שינוי בציונות הדתית בנושא גיוס נשים לצה"ל. לאחר שנתיים נוספות כסגנית מנהלת רשות החברות הממשלתיות, היא מונתה לפני כשנתיים לעמוד בראש תנועת הנשים הדתית־לאומית "אמונה", המציינת בימים אלו תשעים שנה להיווסדה; לפני כניסתה לתפקיד היו"ר, היא הייתה חברת הוועד המנהל של התנועה במשך 11 שנים.
בעבור סלע, הקשר לתנועת אמונה הוא עניין משפחתי; אימה, סבתה ואפילו סבתא־רבא שלה היו חברות בתנועה. "בגיל שש צעדתי על מסלול תצוגת אופנה באירוע של 'אמונה' עם סוודר שסבתא שלי סרגה. כשנכנסתי לתפקיד, דודה שלי שלחה לי את כרטיס החברה של סבתא־רבא שלי".
התפקיד הקודם שלך היה במגזר הכללי, הציבורי. הייתה התלבטות אם לחזור למגזר?
"כן, הייתה התלבטות אם לחזור הביתה. בסופו של דבר הושפעתי מאורי אורבך ז"ל, שהסביר את הבחירה שלו לעבור מגלי צה"ל לבית היהודי, 'כי בגלי צה"ל אני אשפיע על מדינת ישראל ברמה מסוימת, אבל בבית היהודי אני אשפיע על הבית שלי בצורה עמוקה'. קטונתי מלהיות אורי אורבך, אבל זה מעשה של לחזור הביתה ולהיות משפיעה בבית. נכון שהייתי במשרד האוצר, הייתי כבר על כביש 1 וירדתי לצומת שילת, אבל צומת שילת היא שלי ואני יכולה לנהל אותה", היא משתמשת בדימוי גיאוגרפי־תחבורתי.
"מעבר לזה", מוסיפה סלע, "תנועת אמונה היא בסדר גודל של משרד ממשלתי בינוני, עם תקציב של חצי מיליארד שקל, כך שיכולת ההשפעה היא גדולה. אני חוזרת למקום עם אמירה אידאולוגית עמוקה, ארגון שיש לו מסורת ואתוס. בתחילת התפקיד נפגשתי עם הנשיא הרצוג והוא אמר לי 'סבתא שלי הייתה הנשיאה הראשונה של אמונה, את נכנסת לנעליים גדולות'. אז האחריות היא גדולה".
סלע החליפה בתפקיד את ליאורה מינקה, שמילאה אותו במשך כעשרים שנה. "יחד עם המנכ"ל, דוד הדרי, הם בנו תשתיות מדהימות לארגון הזה והובילו אותו לזכות בפרס ישראל. ליאורה גם השכילה לבסס את הקשר עם ארגוני הנשים האחרים בישראל. אני אסירת תודה לשניהם, שאפשרו לי להקים עוד קומה על גבי הקומה הנפלאה שהם ביססו".
בעידן שבו נשים דתיות משתלבות בכל תחומי החיים ובתפקידים מובילים, מדוע בעצם צריך ארגון נשים דתיות? ובכלל, מה הרלוונטיות של ארגון נשים ב־2025?
"זו אחריות מאוד גדולה, לשאת את הקול של האישה הדתית־לאומית. אני רוצה להיות בית לכל אישה דתית־לאומית בארץ ובעולם. האתגר שלנו הוא לפנות לנשים בגילי 35־55 כי הן העתיד, להיות הקול שלהן ולהיות בהקשבה אמיתית לצרכים שלהן. אני חושבת שיש כאן שני דברים שקורים במקביל. מצד אחד הציונות הדתית רוצה להשתלב, מצד שני אנחנו רוצות לשמור על הזהות שלנו. אני פה בשביל שהקול של הנשים הדתיות יישמע בחברה הכללית. כולם ירוויחו מזה".
אילו אתגרים יש לאישה דתית יותר מאישה אחרת?
"לנשים דתיות יש אתגרים מיוחדים – אלה של אישה רגילה ועליהם עוד קומה. פעמים רבות הן אימהות למשפחות גדולות, הן מתחילות את הקריירה שלהן מאוחר יותר, כי בשנות העשרים והשלושים לחייהן, כשבנות גילן החילוניות מבססות קריירה, הן בונות קריירה ומשפחה גדולה. הרבה פעמים הן גרות ביישובים מרוחקים. אני מגדירה את הנשים במגזר שלי 'דתיות, לאומיות ואוניברסליות', ויש מתחים בין דתי ובין ליברלי, בין להיות אשת משפחה ובין להיות אישה פמיניסטית שנמצאת בחוץ, בין חיים אוניברסליים לחיים שמרניים יותר. אנחנו חיות קונפליקט".
עבודה עברית
בשנה האחרונה יזמה סלע במסגרת תנועת אמונה את הקמת רשת "ראשונות" לפיתוח מנהיגות בקרב נשים דתיות (גילוי נאות: כותבת שורות אלו חברה בה). הרשת מקיימת מפגשים, הרצאות וסיורים שנועדו לתת כלים להצלחה, לערוך היכרות עם מגזרים שונים ולרכוש ידע.
"לגברים יש נטוורקינג בצבא או מבית הכנסת, נשים יכולות וצריכות להיות עוגן אחת לשנייה", היא מסבירה את תפקיד הרשת. "זו רשת לא רק של תמיכה אלא של דחיפה לעשייה, פלטפורמה שנועדה לפתוח את העיניים למקומות מורכבים בחברה הישראלית ולהציב מראה מול כל אישה, שתוכל לשאול את עצמה מה מעניין אותי לעשות, איפה הייתי רוצה להשפיע. המטרה היא להשמיע קול משותף ברמה האישית, הקהילתית והלאומית, ולהביא אותנו ליכולת להשפיע יותר.
"הקול שלנו חייב להיות בהנהגה", אומרת סלע. "הנהגה לא חייבת להיות פוליטיקה ארצית – גם המתנ"ס השכונתי, המועצה העירונית, המועצה הדתית, דירקטוריונים. אני פועלת חזק מאוד במקומות האלה להביא את הקול הזה. הציבור הדתי־לאומי הוא כ־10־12 אחוזים מהאוכלוסייה. כשמסתכלים על מוקדי קבלת ההחלטות במדינת ישראל, אנחנו רואים שהייצוג שלו הוא כ־30 אחוז – אם זה בכלכלה, בצבא, באקדמיה וכדומה. אבל זה ייצוג גברי, עם מעט נשים בתחומים כמו תקשורת. אני רוצה לראות לפחות 30% ייצוג של נשים דתיות במקומות האלו. לא רק כי אני רוצה לקדם נשים, אלא כי מדינת ישראל זקוקה לגיוון קולות, והקול הזה חשוב".
"מי שרוצה לשרת בקרבי אני אעזור לה באופן אישי, אבל האם אני אוביל מאבק מול הצבא שיהיו טנקיסטיות? התשובה היא לא. לא כל הפרדה היא הדרה"
ייצוג שחשוב לה במיוחד לקדם הוא של נשים מהפריפריה. "לציבור הדתי־לאומי מגיע צל"ש על השתלבות של אוכלוסיות פריפריה בתוך המוסדות, ברמת בתי הספר ותנועות הנוער, ואני רוצה לראות את זה בכל מקום. אני רוצה שאמונה תפעל באופן משמעותי בגליל ובנגב, ואנחנו עובדים על החיבורים האלו".
אחד מתחומי הפעילות הבולטים של אמונה הוא החינוך. התנועה מפעילה מכללה לאמנות, חמישה מוסדות תיכוניים, בתי ילד ויותר מ־100 מעונות לילדים הפזורים ברחבי הארץ. חלק גדול מסדר יומה של סלע מוקדש לסוגיית המעונות ובפרט למצוקת כוח האדם. "כל משפחה שיש לה ילד או נכד מודעת לקושי הזה. עם כל ההתמודדויות של מדינת ישראל בשנים האחרונות, הנושא הזה נדחק לצערי לתחתית סדר העדיפויות. אם פעם נשים הלכו ללמוד הוראה וטיפול, היום נשים הולכות ללמוד שלל מקצועות, כך שיש פחות נשים שמעוניינות לעבוד בתחום הגיל הרך, וכמובן ישנו נושא השכר שלא הולם את התפקיד החשוב הזה. חייבים לתגמל את ציבור המטפלות בשכר משמעותי יותר. זה נושא שבעיניי הוא כלל־ישראלי, שתנועת אמונה צריכה להיות שותפה ומובילה בו, ואני מקווה שמדינת ישראל תשכיל לטפל בו. אגב, בבחירות הקודמות הנושא של חינוך חובה חינם מגיל לידה היה על סדר היום. הוא נדחק בגלל דברים אחרים, ואני מקווה שהוא יחזור לדיון".
בחלק מן המעונות, לא ברשת אמונה, מצאו פתרון בדמות העסקת מטפלות שאינן יהודיות. סלע מתנגדת: "הקניית השפה העברית היא דבר קריטי, וכמובן חינוך לתורה ולמצוות. העובדה שבמקומות מסוימים יש מטפלות ששפת האם שלהן אינה עברית, היא בעייתית. אני כמובן מעריכה ומכבדת את כל האזרחים במדינת ישראל, ועדיין אני רוצה ששפת האם של מי שמחנך את ילדי ישראל תהיה עברית".
צעד ראשון בניו־יורק
היא בת 51, נשואה ואם לארבעה, מתגוררת במודיעין. ההחלטה להתגייס לצה"ל נבטה בה כבר בילדותה, בעת שמשפחתה התגוררה בניו־יורק במסגרת שליחות (אביה הוא נתן אשל, לשעבר ראש הסגל בלשכת נתניהו). היא השתתפה אז בצעדה השנתית למען ישראל בשדרה החמישית בניו־יורק. "ראש עיריית ניו־יורק צועד בראש, כולם מחזיקים שלטים ומצדיעים למדינה שלי, ואני עם שלט 'אמריקה אל תדאגי, ישראל מאחורייך'", היא משחזרת. "לפניי צעדה משלחת של נשים במדים, עם חצאיות. אמרתי לעצמי 'כזאת אני רוצה להיות כשאהיה גדולה'. במעמד הזה הבנתי שאני שייכת למדינה שיש לה משמעות הרבה מעבר לגבולות שלה, שאני חלק ממשהו הרבה יותר גדול ממני, שאני פטריוטית".
בתיכון למדה באולפנית תל־אביב, מוסד שמרני באופן יחסי שחינך את תלמידותיו למצוינות והכווין אותן לשירות לאומי. סלע בחרה להתגייס, אחת מתוך שלוש במחזור של תשעים נערות. היא שירתה בבית ספר שדה, כמדריכת טיולים בדרך האבות בגוש עציון. במשך עשור לאחר שהשתחררה המשיכה לעבוד במחלקת הדרכה בחברה להגנת הטבע. "חיברתי בין אדמה, ערכים, אנשים, ועד היום זה הרבה ממה שאני – מדריכה, מעבירת מסרים", אומרת סלע. "עד היום הדבר שהכי מרגיע אותי זה להיות באזור גוש עציון ושפלת יהודה. שם גם הכרתי את יאיר בעלי, ששירת גם הוא באזור".
רוב חייה המקצועיים עבדה בארגון אלומה. "הייתי שם עשרים שנה. זה היה מסע של צמיחה, אישית ומקצועית. הגעתי לשם כשזה היה גוף קטן והפכתי אותו לארגון משפיע ורלוונטי מאוד לנשים ולציונות הדתית בכלל. לקחתי ארגון שעבד פנימה, בתוך הציונות הדתית, וערך בעיקר סמינרים של יהדות ודמוקרטיה, והבאתי אותו לעיסוק בכלל החברה הישראלית ולרמת מוכרות גבוהה. כשנכנסתי לתפקיד, התקציב של הארגון היה 4 מיליון שקל; כשיצאתי הוא הגיע ל־150 מיליון. התחלנו עם הנושא של שירות נשים דתיות בצה"ל, אבל אחר כך זה התרחב ליוצאי אתיופיה ולערבים. בעצם הבאנו את הפנים של הציונות הדתית לכלל החברה הישראלית".
עם כניסתה לתפקיד באלומה, בשנת 2000, הופתעה סלע לגלות את האחוז הגבוה של הצעירות הדתיות המתגייסות לצה"ל. באותה עת מדובר היה ב־21 אחוז מהבנות הדתיות. "הייתי בשוק, בראש שלי אני עוד עם הנתון של שלוש הבנות שהתגייסו במחזור שלי. הייתי מורה חיילת והייתי חריגה באולפנית, והנה כל בת חמישית מתגייסת. חשבתי, מי מלווה את אותן בנות? מי תומך בהן? החלטתי לערוך גדנ"ע, כשבראש מנקר החשש 'מי יבוא לזה'. הגיעו 120 בנות, ובגדנ"ע הבא כבר הגיעו 220 בנות. הבנתי שיש כאן כמות נכבדה של בנות שזקוקות לליווי. הקמתי את מוקד המידע לבנות דתיות, והשאר היסטוריה. זה הפך למהלך משולב – מול הצבא, מול הבנות וההורים ומול מערכת החינוך. אני חושבת שהובלתי אותו בצורה של אבולוציה ולא של רבולוציה. אף פעם לא הלכתי לקצה, זה לא היה בהתרסה אלא בהידברות, להסביר שזה מה שאנחנו רוצות". כיום שיעור הבנות הדתיות המתגייסות הוא כ־35 אחוז, כאשר המלחמה הובילה לעלייה משמעותית.
אבל מעבר לגידול הדרמטי במספרים, מבהירה סלע, "החשיבות היא בתפקידים שהבנות מגיעות אליהם. השיעור של הבנות הדתיות שיוצאות לקצונה גבוה יותר מבמגזר הכללי. זה הוביל אותי בתפקידי הנוכחי, כיו"ר אמונה, לשאול שאלות על הצטיינות ועל מנהיגות, ובעיקר איך אנחנו מתרגמות את הנתונים הללו לתחומי חיים נוספים".
בת שנכנסת היום לצבא תצא ממנו דתייה?
"החברה הישראלית השתנתה, החברה הציונית־דתית השתנתה, צה"ל השתנה – כולם השתנו. לאורך השנים הצבא נהיה פתוח יותר לקליטת אוכלוסיות ייחודיות, וכשהוא נחשף לבנות הדתיות־לאומיות הוא הבין שמדובר באוכלוסייה סופר־ייחודית שצריך וכדאי לבוא לקראתה ולייצר אפשרות לנשים דתיות לשרת ולשמור על הזהות שלהן. גם החברה הדתית עברה שינויים – נשים משתלבות יותר בלימוד תורה, באקדמיה, בספורט ובתחומים נוספים. הרבה אימהות תמכו בזה בשביל הבנות שלהן, שיקבלו מה שלהן לא היה".
אז ההורים יכולים להיות רגועים?
"תמיד אמרתי להורים – תסמכו על עצמכם. 18 שנה גיננתם, השקעתם, זרעתם, טיפחתם, העמקתם, תסמכו על עצמכם שהילדים שלכם ישמרו על הערכים שעליהם גידלתם אותם. בסופו של דבר כשמדדנו את זה גילינו שהבנות לא נחלשו מבחינה דתית".
עבודה מלמטה
כמי שהובילה שינוי בנושא גיוס חיילות דתיות לצה"ל מה עמדתך לגבי תפקידי לוחמה לבנות?
"תמיד חשבתי שלחימה זה לא מקום של נשים דתיות לכתחילה, וגם לא מקום של נשים בכלל. אני חושבת שיש היום בצבא ההגנה לישראל אפשרות לשרת ולהיות סופר משפיעה במקומות אחרים. אגב, לחימה זו כותרת גדולה מדי, היום מכניסים ללוחמה גם לוחמת אלקטרוניקה, ושם אין אתגרי התמודדות כמו בלוחמה בשטח. נשים בכלל ודתיות בפרט, אין עניין שיהיו בגולני או טנקיסטיות. המחירים של זה, גם לבנים המשרתים וגם הכלכליים, הם כבדים. מי שרוצה לשרת בקרבי אני אעזור לה באופן אישי, אבל האם אני אוביל מאבק מול הצבא שיהיו טנקיסטיות? התשובה היא לא.
"בארצות הברית תנועות נוער כמו הצופים מתקיימות בנפרד, תחרויות שחמט ומרוצי מכוניות מתקיימים בנפרד. לא כל הפרדה היא הדרה. אני חושבת שאנחנו חייבות לקבל את המקום והביטוי, אבל לא מרגישה מוקטנת ומוחלשת כשאני בסביבת נשים. להפך, לפעמים אני מרגישה איזו הזדמנות. אגב, יש מחקרים שמראים שבנות מצליחות יותר בלימודים טכנולוגיים כשהן לומדות בנפרד, ובנים מצליחים יותר כשהם בכיתה מעורבת. אז הדברים הם מורכבים. אפשר לרדד כל דבר ולהגיד 'היא נגד לוחמות' או 'היא בעד הפרדה', אבל המציאות היא מורכבת וזה אף פעם לא דיכוטומי".
כאמור, בשנים 2020־2022 כיהנה סלע כסגנית מנהלת רשות החברות הממשלתיות. במסגרת התפקיד היא הייתה ממונה גם על נבחרת הדירקטוריות והדירקטורים, ושימשה כנציגת המדינה בוועדת המינויים ואחראית לכל כוח האדם הבכיר בחברות הממשלתיות: כ־55 אלף איש. "זה היה בית ספר", היא אומרת, "קראתי לתקופה הזו רילוקיישן לעולם הציבורי. נפתחו לי בתפקיד הזה העיניים על עולם הבכירוּת, וההיעדר או הקושי של נשים להגיע לתפקידים בכירים. גיליתי שאם יש חקיקה לייצוג הולם אז זה קורה. 43 אחוז מהדירקטורים הן דירקטוריות, אחרת את שומעת תירוצים כמו 'לא מצאתי'. פרסמנו בכל הרשתות ואמצעי התקשורת, חתרתי להגיע לאוכלוסיות מיוחדות – חרדים, ערבים, נשים. קיבלנו טפסים מ־3,000 נשים ו־8,000 גברים. כשראיתי את זה אמרתי 'וואו, אנחנו אפילו לא מגישות את עצמנו'. הבנתי שצריך לעשות עבודה משמעותית מלמטה. זו הייתה אחת הנקודות שהחזירה אותי למגזר ולמגדר".
לצד תפקידה בתנועת אמונה חובשת סלע כובעים נוספים: היא מייצגת את ארגוני הנשים במועצת הביטוח הלאומי, חברה במועצת הנפט ובוועד המנהל של ארגון מעוז. "נשים אלופות בלהיות ורסטיליות. אנחנו יכולות להשפיע ולהיות רלוונטיות בשולחנות מגוונים, ואני מאוד רוצה לראות שם עוד ועוד נשים".
