הטלפון המיוחל מהצבא המבשר לה שבנה אליה כהן נמצא ברשימת החטופים שאמורים להשתחרר בשבת הקרובה – הגיע לסיגלית (סיגי) כהן בדיוק כשנהגה צפונה לניחום אבלים. היא עצרה בצד והתקשרה אחד אחד לכל בני משפחתה לבשר את הבשורה שלה חיכתה 501 ימים ארוכים במיוחד, ואז נשמה עמוק, והמשיכה בדרכה לניחום האבלים.
"היה לי חשוב לנחם", היא מספרת בעודי משוחחת איתה כשהיא נוהגת בדרכה הארוכה הביתה מהצפון לצור הדסה. "הייתי צריכה להדחיק את הרגשות שלי ולהיכנס לנחם, זה היה קשה, אבל כ"כ רציתי לנחם שהקב"ה נתן לי את הכוח להיכנס לשם". מאז שפורסמה הידיעה גם בתקשורת, הטלפון שלה לא מפסיק לצפצף עם מאות הודעות, "לא הספקתי אפילו לראות חדשות, אני רק מטלפון לטלפון, ברוך ה' ותודה לה' ששמע את כל התפילות שלנו".
ואיך תעבירי את הזמן עד לשבת?
"ביום רביעי אני מוזמנת לקבל את אות התקווה במרכז פרס לשלום, כך שאני מקווה שהיום יעבור לי מהר, וביום חמישי נתחיל להתארגן לנסיעה דרומה. לפני שבת אנחנו ניסע ונגיע לנקודה שממנה ייקחו אותנו לפגוש את אליה, שם נעשה שבת עם כמה שפחות חילול שבת. הבנות שלנו יישארו שם ואנחנו קיבלנו היתר רבני לנסוע לרעים בשבת לפגוש אותו בע"ה, מכיוון שמדובר בפיקוח נפש".
אליה כהן נחטף מ"מיגונית המוות", אותה מיגונית ממנה ניהל ענר שפירא הי"ד קרב רימונים עם המחבלים עד שנהרג. כהן הסתתר בה יחד עם חברתו זיו עבוד, שניצלה ממנה בנס. ממיגונית זו נחטפו ארבעה: הירש גולדברג-פולין הי"ד, אור לוי, אלון אהל ואליה כהן. הירש נרצח במנהרה בשבי, אור שוחרר אחרי 491 ימים בשבי – אבל אלון ואליה נותרו בשבי. "שניים מהשבים חזרו במצב לא טוב ואמרו שאליה במצב לא טוב, אבל אנחנו מחכים לראותו וממשיכים להתפלל", אומרת סיגלית.
סיגלית נולדה בירושלים ומתגוררת עם משפחתה הדתית-לאומית ביישוב צור הדסה שבהרי ירושלים. בעלה נכה צה"ל, והיא עד לחטיפה עבדה בהנהלת חשבונות. מאז החטיפה היא לא עובדת ורק עסוקה במיזמים לשחרורו של אליה, בנה הבכור, אחריו נולדו לה עוד שלוש בנות. "רק בזה עוסקים. אי אפשר לעבוד, הראש לא נותן להתרכז. כל היום זה אליה, איך להתפלל בשבילו, מה לעשות, עם מי לדבר חוץ מבורא עולם, שהוא הראשון כמובן שפונים אליו, כל הזמן סביב זה ואי אפשר להתרכז בשום דבר אחר, הייתה לי תחושת בטן שהוא בחיים".
"במשך כל התקופה הזו עסקתי בעיקר בתפילות, בכל מקום אפשרי, גם במגזר החרדי שם יש לי משפחה, גם במגזר הדתי לאומי וגם במגזר החילוני. עסקתי בהמון הסברה, ביקשתי להתפלל, זה לא בהכרח בסידור או בתהילים, זו גם תפילה אישית, לשאת עיניים לשמיים ולהתפלל. ביקשתי על אחדות עם ישראל, זו האחדות שצריכה להיות בינינו, דתיים וחילוניים. אני מאמינה שברגע שאנחנו נמצאים יחד זה מקרב מאוד גם את החזרת החטופים וגם את בוא משיח. אני מאמינה בזה ולזה אני מייחלת, גם בכיכר החטופים קראתי לאחדות".
"עשינו המון, הכנסנו ספר תורה, הדפסנו את ספר התניא, ערכנו הפרשות חלה כל שבוע, תהילים אצלי בבית כל שבוע, גם עכשיו יש 40 יום קריאת תהילים לזכותו של אליה, קוראים כל יום 5 ספרים לזכותו. בראש חודש אדר לפני שנה ארגנתי ברכת כוהנים בתפילת המונים בכיכר החטופים. זו הייתה ברכת כוהנים מכובדת וגדולה כמו בחול המועד, מאוד מרגשת".
חשבת שזה ייקח כל כך הרבה זמן?
"ממש לא. הייתי בטוחה שתוך שבועיים שלושה הוא חוזר הביתה. ממש לא חשבתי שזה ייקח שנה וחצי. באותו יום שהוא נחטף פורסמה תמונה שלו בעזה ועליה היה כתוב שאסיר ישראלי נמצא ברצועת עזה, במוצאי שבת כבר קיבלנו אותה. את ההודעה הרשמית מהצבא קיבלנו אחרי שלושה ימים. ידעתי שהוא נסע למסיבה, אבל לא חששתי כי לא ידעתי היכן היא מתקיימת. היו אזעקות באזורנו אך בגלל שאני שומרת שבת לא ידענו מה קורה, מי חשב. עוד הלכנו לבית הכנסת באותו בוקר. רק כשהטלפון לא הפסיק לצלצל במהלך השבת, הבנתי שקרה משהו ועניתי, זו הייתה אחות של בת הזוג של אליה, וכשראיתי שזו היא – עניתי, אבל לא הבנתי שזה יכול לקחת כל כך הרבה זמן".
יש לך מה לומר בנושא הפוליטי על עסקת החטופים?
"אני לא נכנסת לנושא הפוליטי, השבויים הם לא פוליטיים, הם חלק מעם ישראל, אזרחים וחיילים. הם נחטפו רק משום שהם יהודים, ולכן הפוליטיקה צריכה לדאוג להחזיר את כולם".
את יכולה לדמיין עם מה תתמודדי אחרי שבת?
"אין לי מושג עם מה אני הולכת להתמודד. קודם כל שיהיה בידיים שלנו, בידיים טובות, אחר כך נתמודד עם כל מה שיגיע, נמשיך להתפלל שהוא יחזור לאיתנו. בעזרת ה' קודם כל שיחזור אלינו, לישראל".
אבל השמחה של סיגלית לא שלמה. "עם כל השמחה וההתרגשות אני כל הזמן חושבת על יתר המשפחות, אלה שלא קיבלו הודעה, והלב שלי איתן. אני ממש מקווה שמקבלי ההחלטות יעשו החלטות נכונות ויחזירו את כולם הביתה. לכולם מגיע לחזור הביתה, מי לשיקום, ומי שלא בחיים – לקבורה ראויה. יש משפחות חטופים שממש הפכו להיות כמו משפחה שלי, ואני לא יכולה שלא לחשוב עליהן ברגע הזה".
סיגי מגיעה הביתה, "כל מה שאני רוצה זה לנתק את הטלפון, להיות קצת עם עצמי ולנשום", היא אומרת. "אבל לפני זה יש לי בקשה לעם ישראל: קודם כל להיות מאוחדים, להסתכל אחד על השני, על כולנו כאחים ואחיות, ויחד עם זה להתפלל על כל החטופים, בלי יוצא מן הכלל. להתפלל שיחזרו הביתה בריאים ושלמים, ומי שלא בחיים שיחזור לקבורה בישראל".
