כבר בשמונה באוקטובר, יום למחרת מתקפת חמאס על קיבוצו כפר־עזה, התיישב ד"ר עמי כהנא לכתוב את מחשבותיו. הוא אומנם לא שהה בביתו בבוקר שמחת תורה כאשר מאות מחבלי חמאס פשטו על הקיבוץ, אבל אשתו נורית הייתה שם במשך שעות ארוכות בממ"ד, וגם אחותו ובני משפחתה שגרים בקיבוץ חוו את האימה.
המאמרים שהחל לכתוב יום למחרת הטבח, ובמשך כשמונה חודשים, התגבשו לספר בשם "מסע חזרה אל הבית שבגד" (בהוצאת כרמל). כהנא איננו מציג בו את סיפורו האישי וגם לא את סיפור משפחתו, אלא את המסע הקולקטיבי שחוותה קהילת כפר־עזה בששת החודשים הראשונים שלאחר הטבח. לצד האתגרים, המתחים, הכעסים והתסכול, הוא גם מציע, כאיש אקדמיה וכבעל חברת ייעוץ בתחום ניהול סיכונים וביטוח, כלים שעשויים לשפר ולהקל על תהליך הריפוי של היחידים והקהילה.
לכהנא יש היכרות עמוקה עם עולם הקיבוץ. מעבר להיותו חבר קיבוץ ותיק במשך כ־57 שנים, שגם כיהן כמרַכז משק – כמי שהיה נציג חברת הביטוח הקיבוצית, וכיום הוא יועץ לקיבוצים, כהנא מכיר לעומק עשרות קיבוצים בדרום ובצפון. עבודת הדוקטורט שסיים בגיל 67 עסקה בתהליכי השינוי שחלו בקיבוצים ובחברה הקיבוצית במהלך שלושה דורות. כל אלה, הוא כותב בספר, הקנו לו את תחושת הביטחון לערוך תצפיות ולנסח התרשמויות על המציאות החדשה והכאוטית שנכפתה על חברי כפר־עזה וקיבוצים נוספים באזור העוטף.
"כשנורית ואני התארסנו הודיעו לנו שבאותו ערב מתחתן איתנו זוג נוסף. בהתחלה נורית סירבה, ואחד ממנהיגי הקיבוץ ישב איתה במשך שעות, כשהיא ממררת בבכי, והסביר לה שאין ברירה: לזוג השני אין כמעט משפחה, והחתונה המשותפת היא חלק מהמחויבות החברתית של כולנו. זה היה חוזק של קהילה"
התהייה הראשונה שביקשתי להעלות בפני כהנא כשנפגשנו, הייתה כיצד זמן קצר לאחר האירועים הקשים הוא הצליח לשבת ולכתוב מסמך רציונלי מזווית של משקיף. הוא בחר לפתוח את תשובתו במשפט מתוך "האדם מחפש משמעות", ספרו המפורסם של ניצול אושוויץ ד"ר ויקטור פרנקל. "פרנקל כותב שמטרת גישת הלוגותרפיה שלו היא 'לארוג יחד חוטים דקים של חיים הרוסים ולעשותם מסכת איתנה של פשר ואחריות'", מצטט כהנא. "אני קיבוצניק שהגיע לכפר־עזה במסגרת גרעין נח"ל. עשיתי מסלול של מהנדס, ובמקביל, בשלב מאוחר של חיי, התחלתי מסלול של לימודים בתחום הומניסטי, כי בנפשי אני מפוצל. בתהליך הלימוד וכתיבת הדוקטורט, בהנחיית פרופ' אבי שגיא, למדתי להסתכל על העולם מנקודות מבט נוספות ורחבות, וזה שינה את חיי. החיפוש אחר הפשר לחיים מיד לאחר האסון שקרה, מחייב אותך להסתכל מנקודות מבט מאוד רחבות. אחרת, אתה תקוע בפינה".
65 מתושבי כפר עזה נרצחו במתקפת חמאס. 18 מהם נחטפו, וכן שני אזרחי תאילנד שעבדו בקיבוץ. 11 מחטופי הקיבוץ שוחררו בעסקה הראשונה, שבוצעה בנובמבר 2023, ובהם הילדה אביגיל עידן. שניים נורו בשוגג על ידי צה"ל בעזה: יותם חיים ואלון שמריז. מתוך חמשת החטופים שנותרו, חזרו בשבועות האחרונים שלושה: קית' סיגל, דורון שטיינברכר ואמילי דמארי. האחים התאומים גלי וזיו ברמן, בני 27, שנחטפו מהקיבוץ, עודם מוחזקים בידי חמאס; חטופים אחרים ששבו לאחרונה אף הביאו מהם אות חיים.
הכתיבה הייתה עבור כהנא מעין קרש להיאחז בו: "הכאוס למחרת היה כל כך נורא, ברמה של שיתוק. נרצחים רבים לא נמצאו בימים הראשונים, ולקח זמן עד שהחלו הלוויות ואז ה'שבעות' וה'שלושים'. זה היה חודש או חודשיים של טירוף. אני זוכר שבימים הראשונים כשהסתובבנו בשפיים, היכן שהיו רוב חברי הקיבוץ, המסה של הנפגעים הייתה כל כך גדולה, עד שנוצר מצב שאתה פוגש אנשים ולא זוכר מי הבת שלו חטופה ומי הבן שלו נרצח. ברגעים כאלו אתה מחפש משהו להיאחז בו. הכתיבה חייבה אותי לחשוב ולסדר, למיין ולארגן".
לחוד וביחד
קיבוץ כפר־עזה, שנוסד בשנת 1951, עבר תהליכי הפרטה מואצים כבר לפני עשרים שנה. אחת התובנות המרכזיות שכהנא מחדד בספרו היא שהמציאות שאחרי שבעה באוקטובר כפתה על חברי הקיבוץ חיים משותפים מהסוג שמזמן לא היה מוכר להם. "חבר הקיבוץ העקור איננו עצמאי", כותב כהנא. "הקיבוץ אחראי למדור שלו ולצרכיו הנוספים… קימום הרכוש הפרטי, הבית ותכולתו, מתנהל גם הוא על ידי הקיבוץ. אי אפשר לנהל את המהלך הזה באופן פרטני… החבר נהפך להיות תלוי מאוד בקיבוץ, במנהליו, במוסדותיו ובחבריו, זאת לאחר שהתרגל מזה שני עשורים לעצמאות מוחלטת בכל תחומי החיים. זה חדש עבורו. זה מסתכל, וזו מצוקה קשה".
"זה קונפליקט קשה מאוד", מוסיף כהנא בשיחתנו. "המציאות כופה עליך פתאום לעבור למצב אחר. גם כשאדם יוצא לשירות מילואים הוא הופך ברגע ממנהל סניף בנק לחייל פשוט, והוא נדרש לעבור שינוי בהתנהלות ובהיררכיה, אבל זה נעשה מתוך הבנה, רצון והיכרות, ויש לו גם נקודת יציאה ברורה שבה הוא חוזר למצב הקודם. במקרה של כפר־עזה כל העולם חרב ואין לך לאן לחזור, ובמציאות כזו הדרך להישרדות היא השיתופיות כי אין לאנשים כלום. אפילו בגדים לא היו להם, הם התחילו מאפס. העובדה שהשיתופיות נכפית על אנשים שכבר לא נמצאים במצב הזה יוצרת תסכול, כי הם לא נכנסו אליה מתוך רצון כמו שאני נכנסתי לקיבוץ השיתופי לפני חמישים שנה. לי לא אישרו בהתחלה ללמוד באוניברסיטה, וגם אחרי שקיבלתי אישור והתקבלתי ללימודים, נקראתי לחזור לקיבוץ כי הייתי רכז השקיה והייתה בצורת. היום אנשים כבר לא נמצאים במצב שאומרים להם מה לעשות, ולחזור לשם זה מרגיז ומתסכל".
אתגר נוסף שמציין כהנא הוא הפגיעה בשדרת הניהול של קהילת כפר־עזה. "חלק גדול מהשכבה הניהולית של כפר־עזה הצעירה נרצחה. אלה אנשים שהיו מנהלים את הקהילה במצבה הנוכחי, והם נעלמו. מערכת הניהול של הקיבוץ הפכה להיות חיצונית. המנהלים עושים עבודה מטורפת אבל הם לא מצליחים להתמודד עם העומס, וההחלטות קשות. כשהגיעו למשל המבנים הזמניים לאתר בקיבוץ שפיים, עלתה השאלה: איך מחלקים אותם לתושבים? מה מקומו של השכול בחלוקה הזאת? האם הוא צריך להיות פקטור, או רק מספר הנפשות של המשפחה? במערכת שיתופית, מנגנון החלוקה מובנה בתוך המערכת. הוא חלק מהחיים שלך ואתה מודע לזה, אבל הקיבוץ כבר לא שיתופי".
השיתופיות שנכפתה על חברי הקיבוץ היא זמנית, מבהיר כהנא. "אני לא רואה שום מצב שחוזרים אחורה לשיתופיות כשיחזרו לכפר־עזה. להפך, אני צופה שאנשים ירצו להתרחק עוד יותר מתקופת השיתופיות. באופן כללי, תהליך ההפרטה בקיבוצים הוא בלתי־הפיך. כולם עוברים בהדרגה להיות יישובים קהילתיים".
"החיים בנויים על חזרתיות שנותנת ביטחון ופשר. אצלנו נשברה המחזוריות. כשאתה חוזר לבית שלך אחרי שבועיים בחו"ל אתה חוזר לבית שעזבת, אבל הקיבוץ שלנו התרסק בשבעה באוקטובר. לכן השאלה על חזרה לא רלוונטית. יכול להיות שנגיע לקיבוץ לבנות שם חיים חדשים, אבל לא נחזור"
בחודשים האחרונים עברה קהילת כפר־עזה מקיבוץ שפיים שבו שכנה לאחר מתקפת חמאס, לאתר זמני בקיבוץ רוחמה שבו היא צפויה להישאר עד לשיקום מבני הקיבוץ בכפר־עזה. כהנא מציין שבניגוד לחיי השיתוף בעברו הרחוק של הקיבוץ, החיים יחד באתר הזמני עלולים דווקא לעכב את השיקום האישי והקהילתי של החברים. "במודל השיתופי של הקיבוץ, לקהילה היה משקל עצום בבריאות האישית והקהילתית. קהילה חזקה מבחינה שיתופית הייתה יכולה לשאת על גבה גם בעלי צרכים מיוחדים ולקחת על עצמה אתגרים חברתיים. כשנורית ואני התארסנו והודענו לקיבוץ על המועד הרצוי לחתונה, הודיעו לנו שבאותו ערב מתחתן איתנו זוג נוסף, כי כך היה מקובל באותם ימים. בהתחלה נורית סירבה להתחתן יחד איתם, ואז אחד ממנהיגי הקיבוץ ישב איתה במשך שעות, כשהיא ממררת בבכי, והסביר לה למה אין לה ברירה. הוא אמר לה שלזוג השני יש בעיה כי אין להם כמעט משפחה, והחתונה המשותפת היא חלק מהמחויבות החברתית של כולנו. זה היה חוזק של קהילה.
"היום, הריכוז של הקהילה הוא מקום שבו נשמר הכאב. הכאב כל כך נורא, עד שהוא לא תורם להחלמה. המרכז של הקהילה עדיין נמצא בשבעה באוקטובר, בעיקר בגלל המאבק להשבת החטופים. המערכת הקהילתית מגויסת למציאות שנמשכת יותר מ־500 יום, וזה מעכב גם את השיקום הקהילתי".
למעלה ממחצית מתושבי כפר־עזה כבר מתגוררים היום באתר הזמני שהוקם עבורם בקיבוץ רוחמה. כשלושים משפחות מתגוררות עדיין באתר הזמני הקודם בשפיים, והשאר, כשליש מ־950 חברי הקיבוץ, מפוזרים ברחבי הארץ. עמי ורעייתו נורית מתגוררים כבר למעלה משנה בקריית־טבעון, שבה גדלה נורית ובה גם מתגוררת אחותה. "בימים הראשונים ביקרנו בשפיים כמעט מדי יום, אחר כך התרחקנו בהדרגה", הוא מספר. "יש לי אחות ואחיינית שנמצאים עם הקהילה, ואני יודע מה קורה שם מבחינת התחושות. השיקום האישי שלנו נמצא במקום אחר, טוב יחסית למי שנמצא עם הקהילה. אנחנו פחות עסוקים באסון, ויותר בעשייה שלנו. אני גם יודע שלא הייתי מסוגל לשבת ולכתוב את הספר אם הייתי נמצא עם הקהילה בשפיים. יכולתי לכתוב את זה רק מבחוץ.
לדברי כהנא, המורכבות הזו תקפה לא רק ביחס לכפר עזה. "אחת מחברות קיבוץ בארי, שבניגוד אלינו הוא קיבוץ שיתופי, כתבה לחבריה מכתב כואב שבו טענה בין השאר שהמערכת השיתופית מעכבת את ההחלמה האישית שלה. תושב אחר מקיבוץ ניר־עם, שעובד בתחום הטיפול, הצטרף לקיבוץ בארי בחודשים שלאחר השבעה באוקטובר כדי לסייע לטיפול בבני משפחתו שגרים בקיבוץ ונפגעו במתקפה. גם הוא אמר לי שיש קונפליקט בין השיקום האישי ובין השיקום הקהילתי. אני מרגיש את זה גם אצל אחותי שגרה עם קהילת כפר־עזה. קצב השיקום שלה שונה".
הבחירה שלכם לגור בטבעון, מחוץ לקהילה, היא לגיטימית כמובן ומאפשרת לדבריך שיקום מהיר יותר, אבל אם כולם היו בוחרים כמוכם, לכאורה לא הייתה נשארת קהילה.
"אין ספק שמי שלא נמצא עם כולם במוקד הקיבוץ הוא לוויין, והכוח הצנטריפוגלי דוחף אותו לצדדים. באופן מובן, ההנהלה עוסקת באלו שנמצאים לידה ואין לה אפשרות ויכולות לטפל בכל מי שגר כרגע מחוץ לקהילה. עם זאת, כל אלו שלא גרים עם הקהילה, ואנחנו מכנים אותם 'הפזורה', הם למעשה אלו שממשיכים לחיות במודל העצמאי והלא־שיתופי שהיה לנו בכפר־עזה לפני שבעה באוקטובר. כך שהיום יש לנו שתי קהילות שונות – קהילה שיתופית שחיה ביחד, וקהילה שחיה כמו קודם, באופן עצמאי".
כהנא מודע לאפשרות שחלק מאנשי כפר־עזה כועסים עליו ועל החברים האחרים שבחרו לגור מחוץ לקהילה. "אני לא מגיב לכעסים כאלו, זו המציאות. אלו שבחרו, כמונו, לגור בנפרד, בחרו לעשות זאת מנימוקים פרקטיים של מקום עבודה ותנאים נוחים יותר. אגיד בזהירות שאלו שמתגוררים מחוץ לקהילה הם בדרך כלל גם אלו שיודעים ויכולים לעשות את זה. המרחק גם גורם לכך שהם פחות יכולים לתרום. אני כן משתדל לתרום מרחוק לאנשים מהקהילה, בתחומים שבהם אני יכול".
כמו מלון מוכר ומנוכר
כאמור, הספר מכיל גם הצעות מעשיות לתקופת הביניים הממושכת שחברי הקיבוץ עדיין צפויים לעבור עד שיוכלו לחזור לבתיהם בכפר־עזה. עם זאת, כהנא מבהיר שאין לו ביקורת על מי שמנהיגים כעת את הקהילה, והוא מודע לכך שהם עושים לילות כימים לשיקום הקהילה והקיבוץ והחזרת החטופים. "הספר מאופק, גם כי אני כזה מטבעי וגם מתוך אהבה ורחמים על כולנו. לא העזתי ליצור פרובוקציה אפילו הכי קטנה, כי אנשים בכל מקרה נמצאים על הקצה".
ואיך התגובות? אנשים מאמצים רעיונות מתוך הספר?
"ההדפסה הראשונה של הספר אזלה, ואני מוזמן לכל פינה אפשרית לדבר, אבל דווקא בקיבוץ שלי לא רוצים לפתוח דיון על הספר. אלו שמנהלים היום את הקיבוץ עסוקים באדמיניסטרציה שוטפת, וזה תפקידם. אלו שהיו צריכים להיות הפרטנרים לחשיבה על מה שאני מעלה, כבר לא נמצאים איתנו. באופן כללי אנשים בקהילה מותשים. קשה להם, הם במצוקה גדולה ואין להם כוח להתמודד. חברי קיבוץ כן קראו, וחלקם כתבו לי שעשיתי להם סדר במחשבות ועזרתי להם להבין, אבל כמערכת אין את הכוח לאמץ מכאן דברים. יש אמירה של ויקטור פרנקל שאנשים 'מבפנים' לא צריכים הסברים, ואנשים 'מבחוץ' לא יבינו. מניסיוני, אני חושב שזה לא נכון. אנשים 'מבפנים' כן צריכים הסברים להבין את הפשר, ואנשים 'מבחוץ', במציאות שבה כולנו בכאוס לא קטן, כן מסוגלים להבין ולכן ההסברים חשובים".
השם שבחר כהנא לספרו עורר התנגדות. חברים מקיבוצים אחרים לא אהבו את הכותרת "מסע חזרה אל הבית שבגד", וטענו שהבית לא בגד אלא נבגד. כהנא מצידו מתעקש להזכיר שהבית הפיזי, ובאופן ספציפי הממ"ד שחברי הקיבוץ בטחו בו, במיוחד בעשור האחרון, לא עמד להם בשעת מבחן. "זה היה המבצר האולטימטיבי, והמבצר הזה כשל", כותב כהנא על הממ"ד. "הוא נהפך למלכודת מוות ואף קרס פיזית. איתו קרס האמון בבית".
אנחנו נפגשים לאחר לילה שבו כהנא ישן בביתו בכפר־עזה. הוא נוהג כך לאחרונה אחת לשבוע, לאחר יום שבו הוא מלמד בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן־גוריון בבאר־שבע. "עד לאחרונה היו כעשרים איש שישנו בקיבוץ, אבל עכשיו נשארתי כמעט לבד כי הקיבוץ נכנס לשלב של הרס מוחלט. בפעמיים האחרונות לא היו לי מים בבית. אני ישן שם רק כי אני לא אוהב לישון אצל אחרים, אבל אני לא מרגיש בו תחושת ביתיות אלא תחושה של בית מלון מוכר אבל מנוכר. גם הרהיטים אינם במקומם, ואין חמימות של בית. בנוסף, צה"ל ממשיך להילחם בצפון הרצועה ויש פיצוצים גדולים והדף אדיר", אומר כהנא, בריאיון שהתקיים לפני הפסקת האש. "בעבר ההדף היה נבלם בדרך אלינו, אבל עכשיו אין כמעט בתים בצפון הרצועה שיבלמו אותו".
עמי כהנא, 77, הוא דור חמישי בארץ. "סבא־רבא של אבא שלי, ברוך דוד כהנא, עלה באמצע המאה ה־19 לצפת והקים את כולל צאנז בארץ. המשפחה הייתה מאוד דתית ועברה את כל מסלול הייסורים בארץ, כולל פרעות תרפ"ט. סבא שלי נטע פרדס אתרוגים בכפר חיטים, ובמהלך שמירה על הפרדס הרג ערבים שבאו לתקוף אותו. הוא כמעט הוצא להורג על ידי השלטון הטורקי וניצל בנס. אבא שלי לחם בהגנה, בצבא הבריטי ובמלחמת העצמאות, ואני חגגתי את יום ההולדת ה־20 שלי בכיבוש קונטרה במלחמת ששת הימים. אחר כך לחמתי גם במלחמת ההתשה, ובמלחמת יום כיפור הייתי קמ"ן של גדוד טנקים בתעלה". אחד מקרובי משפחתו הוא מאיר כהנא, מייסד תנועת כך. "אבא שלי היה בן דודו הבכור, ומאיר כהנא מאוד אהב אותו. כשהוא הגיע לארץ והחליט להקים פה מפלגה הוא הציע לאבא שלי לרוץ איתו, למרות שאבא שלי היה מפא"יניק…".
כהנא, יליד חולון, הגיע לכפר־עזה בשנת 1967 במסגרת גרעין נח"ל, והשתלב בענפי המשק. בגיל 30, לאחר ארבע שנות לימוד הנדסה, נבחר למרַכז המשק. בהמשך נשלח על ידי הקיבוץ לעבודות ניהול במפעלים האזוריים שבשער־הנגב, וגם עבד בחברת הביטוח הקיבוצית. במקביל למד באוניברסיטת בר־אילן היסטוריה ומשפטים לתואר שני ולימודי פרשנות ותרבות, וסיים דוקטורט. בעשור האחרון הוא מייעץ בתחום ניהול הסיכונים והביטוח לעשרות קיבוצים ועסקים קיבוציים. אשתו נורית עבדה 35 שנה כמנהלת מערכת צבעים במפעל "כפרית" של הקיבוץ, המייצר חומרי גלם לתעשיית הפלסטיק. לאחר מכן התמקדה בתחומי האמנות והציור, וגם פרסמה שני ספרים. יש להם בן ושתי בנות, ואף אחד מהם אינו מתגורר בכפר עזה. הבת הצעירה מתגוררת בארה"ב.
"הנכדים שלי הם דור שביעי בארץ, ואם אתה שואל אותי האם הדור השמיני יחיה גם הוא בארץ הקודש, אין לי תשובה על זה", הוא אומר. "אני לא יודע שום דבר לא רק בגלל שזה רחוק, אלא כי קשה לי מאוד, כמו לכולנו, לראות את העתיד בעיניים יציבות ובמבט מספיק ארוך ורחוק, שאיננו מעומעם. עד שבעה באוקטובר יכולתי להסתכל קדימה. האיום היה קיים, אבל הוא לא חירב את התמונה קדימה. עכשיו כן. את המסלול האישי שלי אני יכול לראות, כי בטווח החיים שלי הוא כבר לא ישתנה, אבל לטווחים רחוקים יותר זה קשה".
כמו בגוש עציון
בבוקר שבעה באוקטובר היה כהנא בטיול במצרים עם בנו. "התעדכנו בקבוצת הווטסאפ הקיבוצית שיש 'צבע אדום', והבנתי מנורית שכולם בממ"ד. המשכנו לטייל עוד קצת עד שהתפרסמה הידיעה שאופיר ליבשטיין (ראש מועצת שער־הנגב וחבר קיבוץ כפר־עזה; א"ר), נרצח בקיבוץ, והחלטנו לחזור מיד. לשמחתנו סידרו לנו מיד טיסה חזרה מאסואן לקהיר ומשם לעמאן. משם כבר לא יכולנו לטוס לנתב"ג, אז לקחנו מונית למעבר הגבול לבית־שאן. בהמשך הגענו לבת שלי בתל־אביב, ולשם הגיעה גם נורית אשתי שחולצה אחרי שעות ארוכות מהממ"ד שבקיבוץ".
בנוגע לשאלת החזרה של קהילת כפר־עזה לקיבוץ, כהנא מבהיר תחילה שלא ממש מדובר בחזרה. "החיים שלנו בנויים על חזרתיות שנותנת ביטחון ופשר. אצלנו נשברה המחזוריות. כשאתה חוזר לבית שלך אחרי שבועיים בחו"ל אתה חוזר לבית שעזבת, אבל הקיבוץ שלנו התרסק בשבעה באוקטובר. לכן השאלה על חזרה היא לא רלוונטית. יכול להיות שנגיע לקיבוץ לבנות שם חיים חדשים, אבל לא נחזור. זה קצת דומה לחברים בגוש עציון שהגיעו לקיבוץ אחרי מלחמת ששת הימים אבל לא חזרו אליו. אני מעריך שיגיעו לקיבוץ בין 50 ל־70 אחוז מהאוכלוסייה, חלקם מתוך רצון וחלקם מחוסר ברירה. אנשים לא יגיעו לכפר עזה בגלל הקהילה והחברה אלא מנימוקים אישיים, ואת מקומם של אלה שלא יגיעו ימלאו אנשים חדשים. יש תור הולך וגדל של כאלה שרוצים לבוא ולגור בכפר עזה".
ברמה האישית, כהנא לא יודע אם הוא ואשתו ישובו להתגורר בכפר־עזה. "הגעתי הבוקר מביתי בכפר־עזה, ולמרות שאני ישן שם אין לי כוח נפשי להסתובב בקיבוץ. לכל אורך השביל מהבית שלי, משני הצדדים, יש עשרים בתים שנשקפות מהם פנים של נרצחים או של הורים שאיבדו את ילדיהם. אנשים לא מבינים את הקושי לחיות במקום שהשכול ניכר בו מכל אבן. קשה לחיות בתוך יד ושם".
