בתום יממה של קרבות בנגב המערבי, הרשה לעצמו נמרוד פלמח להניח ראש ולתפוס תנומה קצרה, אלא שמשהו הציק לו. גוש רגבי אדמה שהיה בכיס מכנסיו הקשה עליו להתמקם בנוחות. פלמח שלף את האבנים והעפר ונזכר שאסף אותם סמוך לבית של פסי כהן בקיבוץ בארי, שעה שהתחוללה שם דרמת ירי הטנק. "ברגע הזה אתה מבין שההבטחה 'לעולם לא עוד' הופרה, וצריך לחדש אותה. הבטחתי לעצמי שאמצא את הדרך האפקטיבית ביותר לספר את הסיפור שלי ושל אחרים ששרדו".
והיום הוא מספר. גם מפיו שלו, וגם דרך המיזם Survived to tell מבית עמותת "ישראליז", שמביא כמה מסיפורי שבעה באוקטובר דרך טכנולוגיית מציאות מדומה (VR).
"בשבת התעוררתי מוקדם", הוא מתחיל בתיאור אירועי היום הלא ייאמן בחייו ובחיי האומה כולה. "החלון פתוח, שמיים כחולים, ציפורים מצייצות. בשבע בבוקר אני רואה שיחה שלא נענתה, והודעה שאני מוקפץ לגזרה שלנו בירושלים. המג"ד כתב שיש ירי טילים מסיבי על ישראל, ושאנחנו במלחמה. אבל אני בשומרון השקט, אין אזעקות ואין כלום". נמרוד התלבט אם להעיר את מרים ולהודיע לה שהוא נוסע, אבל החליט לתת לה להמשיך לישון, מתוך מחשבה שבקרוב יחזור. בדרך החוצה הוא לקח את האקדח האישי שלו, ובהיסח הדעת יצא לרכב יחף. מאוחר יותר ינעל נעליים שבמקרה נשארו בתא המטען, ללא גרביים. גם מחסנית נוספת הוא לא לקח.
כמי שמכיר היטב את הנגב המערבי, הוא לא הבין איך הגיע טנדר מעזה לשדרות בלי שחיל האוויר הוריד אותו. "התקשרתי למפקד שלי ואמרתי לו שמשהו גדול קורה בדרום וחייבים לרדת לשם, אבל לא קיבלתי אישור. המשימה שלנו, נאמר לי, היא להישאר בירושלים. נסעתי לשם, אבל שלחתי הודעה בקבוצה של קציני פלח"ץ. זה רק הרגיז יותר את המפקד". כשהגיע לירושלים הציץ נמרוד בסרטון נוסף: עוד טנדר מחבלים, הפעם באופקים. "זה כבר חצי שעה נסיעה מעזה. איך הם הגיעו לשם? מה ואת מי הם עברו בדרך? התווכחתי עם המפקד, ניסיתי להסביר שירושלים היא לא האירוע, ובסוף פשוט סירבתי פקודה, רצתי לאוטו ונסעתי דרומה."
כמו בילדותו הרחוקה, גם כעת שני קולות התווכחו בראשו בעודו נוסע בכביש המתפתל מעיר הבירה. קול אחד אמר לו: אידיוט, אל תעשה שטויות. סמוך על הצבא ותתנהג בצניעות. תחזור ליחידה שלך. הקול האחר דרש ממנו להמשיך דרומה עם האינסטינקטים שלו ועם האמת שלו, עד הסוף. בלטרון הותר הספק, כשלירון התקשרה וסיפרה שקיבוץ ניר־עוז נכבש. "הייתה שיחה טעונה מאוד, בכי וטונים שמבהירים לי שמשהו חריג קורה. ניסיתי להבין את המצב. לירון, בקול שמשלב חרדה אמיתית ונחישות עניינית, נתנה סקירה מה קורה בבית של מי. היא אמרה שלחבר שלה יש עשרות מחבלים בבית. שאלתי: 'את מתכוונת עשרות מחבלים בעוטף עזה?', והיא ענתה בצעקה, מוודאת שאבין את התמונה: 'תקשיב לי! יש בבית שלו עשרות! הסוללה שלו תכף נגמרת. נמרוד, הולכים להרוג אותם, סע להציל אותם!'
"מרגע זה אין יותר דילמות, ואני מתחיל לנסוע כמו משוגע. לא מעניין אותי מה, אני הולך להציל את הבחור בניר־עוז. יש שם אנשים תמימים שמחכים לצבא, אז אני אהיה הצבא". הוא ביקש מלירון לשלוח מיקום של הבית. היא התנצלה על הצעקות וסיימה את השיחה במילים "אל תקפוץ על רימונים, ביי".
הראיון המלא יפורסם מחר (יום ו') בדיוקן
