אבירם שאול מתרגל למציאות החדשה. עשר שנים וחצי הוא ניהל מאבק להחזרת אחיו אורון, שנחטף על ידי חמאס במבצע צוק איתן. לפני כחודש הוחזר אורון לארץ במבצע צבאי מיוחד והובא למנוחות.
"כל השנים נאבקנו בלי לתת תשומת לב לשכול, לאורון", הוא אומר. "הרגשתי כמו רובוט מתוכנת בלי רגש, שעובד בצורה משימתית כדי להחזיר את אורון הביתה. הוא היה נוכח אבל לא נפרדנו, גם כי לא הצלחנו להתיר את הספק. קראתי את הסיטואציה בצורה ריאלית מאוד, ועדיין, כל עוד אין חלקת קבר והוא לא פה, תמיד הייתה תקווה שהלא ייאמן יקרה. הייתה לנו את הכותרת של משפחה שכולה, אבל לא הצלחתי לגעת בזה, להתאבל. זו הגדרה שלא התכתבה עם מה שקורה במציאות. למשל, מה עושים ביום הזיכרון? הבית הופך למוקד עלייה לרגל, כי אין קבר לפקוד. אנשים לא יודעים מה להגיד לך".
לאורך השנים פיתח אבירם מנגנונים והרגלים כדי להתמודד. "בגלל שהיה לי מאוד קשה להתמודד עם הסיטואציה, השתדלתי להיות לבד בזמן הצפירה. כשאני חושב על יום הזיכרון המתקרב, פתאום מוזר לי שלא נהיה בבית, ובצפירה לא יעמדו אצלי בחצר בהצדעה. היום הזה מקבל משמעות אחרת. יש בו סוף סוף ודאות, אפילו שלוות נפש. הגענו למקום שרצינו, ומה שנשאר זה לתת יותר תשומת לב לכאב ולזיכרון. כל המאמצים שעשינו עד היום כדי להשיב את אורון מופנים עכשיו בשביל לזכור את אורון, לייצר אירועים ופעילויות לזכרו בלי להתבייש להגיד את הדבר הזה. היה לנו דיסוננס אדיר עם התואר ז"ל, לא אהבנו שמצמידים אותו לשם של אורון. היום זה מאחורינו".
אביו של אורון שאול, הרצל שאול ז"ל, הלך לעולמו ב־2016 לאחר שחלה בסרטן. את המאבק המשיכו לשאת האם זהבה, והבנים אבירם ואופק. מאבקם ידע עליות ומורדות, ובמשך זמן רב הם נדרשו להתאמץ מאוד כדי לקבל במה. "היום יש מאות משפחות בסיפור, ותמיכה בהם הפכה למיינסטרים בטלוויזיה, ברשתות, ברחוב. המאבק שלנו היה שונה בכל מובן. היה לנו קשה להגיע לתקשורת, היה קשה ליצור פעילות, שלא לדבר על הנחת הנושא על סדר היום של נבחרי הציבור. היה קשה מאוד לשכנע פוליטיקאים ואנשים במערכת המדינית והצבאית, וגם את הציבור הישראלי. המאבק שלנו היה רכבת הרים, פעם היינו למעלה ופעם למטה, וקשה להגיד מה גרם לתנודות. מבחינתנו זה היה שחור או לבן: כל עוד לא הצלחנו להביא אותו – נכשלנו".
"בזמנו, אבא שלי עצר בגופו משאיות בכרם־שלום. להגיד לך שחשבנו שדווקא זה יעזור? לא יודע, ניסינו גם את זה. היום כולם מבינים את ההיגיון, וגם רואים שהעסקה כוללת חלקים כאלה. תמורת החטופים הם מקבלים משאיות סיוע וקרוואנים. אבל אז היה קשה מאוד לייצר בציבור תודעה שאנחנו יכולים לתת להם דברים שהם רוצים – כסף, בטון, אוכל, חשמל – תמורת החזרת אורון והדר. לא הצלחנו להניע לבד את גלגל השיניים הזה. אפילו עכשיו, כשרואים שזה עובד, עדיין ממשיכים לעשות את ההפך, עדיין פועלים באופן שגוי ומכניסים להם ציוד וסיוע בלי לקבל תמורה.
"אגב, בשלב מסוים הבנו שלמרות שאנחנו מאמינים שזו הדרך, קשה מדי להתקדם בה, והדרך להביא את אורון היא באמצעות מתווה עם שחרור אסירים. ראינו שהנרטיב של חמאס ברור מאוד – הוא מחויב לאסירים שלו ומוכן לעשות הכול כדי לקבל אותם. אחרי עסקת שליט היה קשה מאוד לדבר על זה, ועדיין חשבתי שנכון להגיד את הדברים האלה כי לא הייתה דרך אחרת להביא את אורון. אם הייתי חוזר בזמן הייתי פועל באותו אופן".
יש דברים שהיית עושה אחרת?
"לכל משפחה של חטוף יש דיסוננס אדיר בשאלה אם לעשות או לא, ואם מה שאני עושה יקדם או יכשיל. הייתה תקופה שהחלטנו להיות פחות אקטיביים, ומבחינתי זו הייתה תקופה קשה מאוד, כי קמתי בבוקר בתחושה שאני לא עושה מספיק. לא משנה שאמרתי לעצמי שהעשייה עלולה לפגוע, הרגשתי שזה תירוץ, החוויה הייתה שאני לא מתאמץ בשבילו מספיק. אם הייתי חוזר אחורה הייתי הרבה יותר אקטיבי, בעיקר ציבורית, הייתי יורה לכל הכיוונים ובכל התותחים. לא חושב שזה היה משנה, אבל את ההרגשה שלי זה היה משנה. זה קונפליקט שטני; זה נורא לעמוד מול התחושה שאתה לא עושה מספיק בשביל אח שלך, וכשאתה עושה, אנשים שאתה סומך עליהם גורמים לך להרגיש שהעשייה שלך בעייתית. העצה שלי היא לעשות מה שאתה מרגיש".
הראיון המלא יפורסם מחר (יום ו') ביומן
