פרופ' גד סעד לא היה זקוק למחאות האלימות של הסטודנטים הפרוגרסיבים באוניברסיטאות העילית האמריקאיות כדי להתפכח. החוקר היהודי־קנדי יליד לבנון, שנחשב לחלוץ בתחום המחקר של הפסיכולוגיה האבולוציונית, רואה עצמו זה שנים כמתריע בשער מול הכוחות שמנסים "להרוג את המערב באלף דקירות", כלשונו.
סעד: "מי שעיניו היו בראשו, לא באמת היה צריך את 7 באוקטובר כדי להבין שהמערב מאבד את ההיגיון, אם כי המראות של טרנסג'נדרים שחוברים לאסלאמיסטים ברחבי אוניברסיטאות העילית בארה"ב אכן המחישו לרבים את מה שהתרעתי ממנו במשך שנים. אוניברסיטת קונקורדיה במונטריאול, שלימדתי בה במשך שנים, כונתה 'אוניברסיטת חמאס'; כבר ב־2002 ביטלו שם ביקור של בנימין נתניהו. בספר שלי אני מתאר את 'תסמונת היען הטפילית' – אנשים שמעדיפים לטמון את ראשם בחול ולא לראות את המציאות. הספר שלי עוקב אחר התפתחות הרעיונות הטפיליים הללו".
בעיני סעד, פסיכולוג אבולוציוני המשמש כיום כפרופסור אורח באוניברסיטת מידלנד שבמישיגן, האיום העיקרי על המערב נעוץ בתרבות ה"נעורות" (woke) שהורסת לדבריו את האקדמיה, ומשחיתה באופן שיטתי את שני הערכים שהובילו את המערב לגדולתו: חירות ותבונה. נכונותו של סעד לעסוק בנושאים שנויים במחלוקת, יחד עם לשונו החדה וסגנונו הלעגני כלפי יריביו, הפכו אותו לאחד הקולות הבולטים במלחמת התרבות בת זמננו; הפודקאסט הפופולרי שלו, The Saad Truth, שנוסד ב־2017, צבר למעלה מ־300 אלף עוקבים, ואחרי עמוד הטוויטר שלו עוקבים 1.2 מיליון בני אדם ("בטוויטר אני משתדל במיוחד שלא לקחת שבויים").
ספרו רב המכר, שפורסם באנגלית בשנת 2020 תחת השם "המוח הטפילי", תורגם כעת לעברית וזכה לשם "פרזיטים: כיצד איבד המערב את ההיגיון הבריא" (בהוצאת שיבולת). הספר זכה להמלצות חמות מצד ההוגה השמרני הקנדי ג'ורדן פיטרסון, ועל גבי העטיפה מתנוססת גם המלצתו החמה של אילון מאסק. אגב, סעד היה בין האינטלקטואלים הראשונים שתמכו בפיטרסון במאבקו נגד "חוק C16" בקנדה, אשר העלה אותו למודעות הציבורית. החוק, שהוצע בשנת 2016, נועד להוסיף זהות מגדרית וביטוי מגדרי כקטגוריות מוגנות תחת חוק זכויות האדם הקנדי. פיטרסון התנגד לחוק בשל הפגיעה בחופש הביטוי, וסעד היה אחד היחידים שהביעו בו תמיכה.
אחד מכלי הנשק המרכזיים של סעד הוא הכריזמה וההומור שהוא ניחן בהם: "כן, אני משתמש בציניות ובהומור. יש כאלה ששואלים אותי 'זה לא פוגע בסמכות שלך כפרופסור?', ממש לא, להפך! דווקא משום שאני בטוח בעצמי, אני יכול גם להשתטות וללעוג לטיפשים. אם הייתי חסר ביטחון הייתי משחק את 'הפרופסור הרציני', עם מקטרת ומבט מתנשא. אבל אני אדם רגיל עם רקע אקדמי, וזה מה שמחבר אנשים אליי".
בעיני סעד, הפוסטמודרניזם הוא "אבי אבות הרעיונות הטפיליים שהשתלטו על האקדמיה. הטענה שלו, שאין אמיתות אוניברסליות חוץ מהאמת האוניברסלית האחת שאין אמיתות אוניברסליות, קורסת אל תוך עצמה כבר בנקודת הפתיחה. הפוסטמודרניזם הפך ל'טרור אינטלקטואלי': שמאל הוא ימין, גברים הם נשים, מעלה הוא מטה, עבדות היא חירות, מלחמה היא שלום. במסווה של עומק מחשבתי, הפוסמודרניזם קידם ניהיליזם שאִפשר לכל השטויות האחרות שאנחנו רואים היום לפרוח באקדמיה".
יש הוגים הרואים בפוסטמודרניזם אידאולוגיה שתם זמנה, ושאין לה באמת קשר לתנועת הווקיזם של ימינו.
סעד לא מסכים. "האקטיביזם הטרנסג'נדרי לא היה משגשג ללא ההנחה הפוסטמודרניסטית שאין אמת ביולוגית הקובעת שיש רק שני מינים – זכר ונקבה. לא, טוענים הפוסטמודרניסטים, 'המין הוא ספקטרום'. זה כמו לטעון שמספר האצבעות שלנו אינו חוק טבע כי יש אנשים שנולדים עם 11 אצבעות.
"רעיון פרזיטי נוסף שמקורו בפוסטמודרניזם הוא הטענה שאין טבע אנושי או דחפים ביולוגיים מולדים, אלא רק מבנים חברתיים. או היחסיות התרבותית ששואלת מי אתה שתקבע מה מוסרי. אסור לך לשפוט חברה שמבצעת מילת נשים, כי זה יהיה 'אימפריאליזם תרבותי'. לפי הפוסטמודרניזם אין אמיתות מוסריות או אפיסטמולוגיות – אפילו לא מוזיקליות. אם אני מכה באקראי בחפצים", תוהה סעד בעודו מתופף על השולחן, "מי אתה שתקבע שזו לא מוזיקה גאונית? מי אתה שיקבע שקנבס ריק אינו יצירת אמנות נשגבת? ב־1996 ביקרתי במוזיאון קרנגי, שילמתי כדי לראות אמנות ומולי ניצב קנבס ריק. דרשתי לראות את האוצֵר של המוזיאון, אבל שלחו מישהי אחרת ששאלה איך תוכל לעזור לי. 'למה יש כאן קנבס ריק', שאלתי, והיא ענתה: 'הנה זה גורם לנו לנהל שיחה מרתקת'. זו בדיוק המתקפה על השכל הישר שהביאה אותנו למצב שבו אנחנו נמצאים".
הראיון המלא יתפרסם מחר (שישי) במוסף שבת
