"היינו משפחה שכולה, אבל לא הצלחתי להתאבל"

אבירם שאול מתרגל למציאות החדשה. עשר שנים וחצי הוא ניהל מאבק להחזרת אחיו אורון, שנחטף על ידי חמאס במבצע צוק איתן. לפני כחודש הוחזר אורון לארץ במבצע צבאי מיוחד והובא למנוחות.

"כל השנים נאבקנו בלי לתת תשומת לב לשכול, לאורון", הוא אומר. "הרגשתי כמו רובוט מתוכנת בלי רגש, שעובד בצורה משימתית כדי להחזיר את אורון הביתה. הוא היה נוכח אבל לא נפרדנו, גם כי לא הצלחנו להתיר את הספק. קראתי את הסיטואציה בצורה ריאלית מאוד, ועדיין, כל עוד אין חלקת קבר והוא לא פה, תמיד הייתה תקווה שהלא ייאמן יקרה. הייתה לנו את הכותרת של משפחה שכולה, אבל לא הצלחתי לגעת בזה, להתאבל. זו הגדרה שלא התכתבה עם מה שקורה במציאות. למשל, מה עושים ביום הזיכרון? הבית הופך למוקד עלייה לרגל, כי אין קבר לפקוד. אנשים לא יודעים מה להגיד לך".

לאורך השנים פיתח אבירם מנגנונים והרגלים כדי להתמודד. "בגלל שהיה לי מאוד קשה להתמודד עם הסיטואציה, השתדלתי להיות לבד בזמן הצפירה. כשאני חושב על יום הזיכרון המתקרב, פתאום מוזר לי שלא נהיה בבית, ובצפירה לא יעמדו אצלי בחצר בהצדעה. היום הזה מקבל משמעות אחרת. יש בו סוף סוף ודאות, אפילו שלוות נפש. הגענו למקום שרצינו, ומה שנשאר זה לתת יותר תשומת לב לכאב ולזיכרון. כל המאמצים שעשינו עד היום כדי להשיב את אורון מופנים עכשיו בשביל לזכור את אורון, לייצר אירועים ופעילויות לזכרו בלי להתבייש להגיד את הדבר הזה. היה לנו דיסוננס אדיר עם התואר ז"ל, לא אהבנו שמצמידים אותו לשם של אורון. היום זה מאחורינו".

אביו של אורון שאול, הרצל שאול ז"ל, הלך לעולמו ב־2016 לאחר שחלה בסרטן. את המאבק המשיכו לשאת האם זהבה, והבנים אבירם ואופק. מאבקם ידע עליות ומורדות, ובמשך זמן רב הם נדרשו להתאמץ מאוד כדי לקבל במה. "היום יש מאות משפחות בסיפור, ותמיכה בהם הפכה למיינסטרים בטלוויזיה, ברשתות, ברחוב. המאבק שלנו היה שונה בכל מובן. היה לנו קשה להגיע לתקשורת, היה קשה ליצור פעילות, שלא לדבר על הנחת הנושא על סדר היום של נבחרי הציבור. היה קשה מאוד לשכנע פוליטיקאים ואנשים במערכת המדינית והצבאית, וגם את הציבור הישראלי. המאבק שלנו היה רכבת הרים, פעם היינו למעלה ופעם למטה, וקשה להגיד מה גרם לתנודות. מבחינתנו זה היה שחור או לבן: כל עוד לא הצלחנו להביא אותו – נכשלנו".

לא יתגעגע למסדרונות

אורון חולץ בסופו של דבר בפעילות צבאית, אך המאמץ של בני המשפחה לאורך השנים הושקע בציר המדיני. "בציר המבצעי לא הייתה לנו יכולת להשפיע אז פעלנו בעיקר בנושא המשא ומתן", מסביר אבירם. "נפגשנו עם ראש הממשלה והשרים, עם אנשי הצלב האדום בז'נבה, עם דיפלומטים בכל העולם, חצינו יבשות והגענו לכל מקום. לא הצלחנו אבל פעלנו. עם האנשים שהובילו את הציר המבצעי לא קיימנו כמעט קשר, ובאופן אישי חשבתי שאין היתכנות לדבר הזה. האמנתי שהדרך להביא את אורון היא עסקה. אף אחד לא חשב שיהיה 7 באוקטובר ושניכנס קרקעית לעזה".

"כל התקופה הזו לא הסכמנו לפתוח דברים שלו או לדבר עליו, לא הסתכלנו על תמונות וגם לא דיברנו עליו בלשון עבר. עכשיו הכול נהיה קל ופשוט יותר"

אבירם לא יתגעגע למסדרונות הכנסת והאו"ם: "לא אהבתי את זה וגם לא אהבתי את האנשים שפגשתי. מעטים האנשים שהצליחו לגעת בי. כולם מבטיחים הבטחות ריקות, וגם מי שאמיתי – לא בא לך לשמוע את מה שהוא אומר".

במשך תקופה ארוכה הלכתם עם האסטרטגיה של "הומניטרי תמורת הומניטרי". בציבור הישראלי לא ממש ידעו איך להתייחס לזה.

"בזמנו, אבא שלי עצר בגופו משאיות בכרם־שלום. להגיד לך שחשבנו שדווקא זה יעזור? לא יודע, ניסינו גם את זה. היום כולם מבינים את ההיגיון, וגם רואים שהעסקה כוללת חלקים כאלה. תמורת החטופים הם מקבלים משאיות סיוע וקרוואנים. אבל אז היה קשה מאוד לייצר בציבור תודעה שאנחנו יכולים לתת להם דברים שהם רוצים – כסף, בטון, אוכל, חשמל – תמורת החזרת אורון והדר. לא הצלחנו להניע לבד את גלגל השיניים הזה. אפילו עכשיו, כשרואים שזה עובד, עדיין ממשיכים לעשות את ההפך, עדיין פועלים באופן שגוי ומכניסים להם ציוד וסיוע בלי לקבל תמורה.

"אגב, בשלב מסוים הבנו שלמרות שאנחנו מאמינים שזו הדרך, קשה מדי להתקדם בה, והדרך להביא את אורון היא באמצעות מתווה עם שחרור אסירים. ראינו שהנרטיב של חמאס ברור מאוד – הוא מחויב לאסירים שלו ומוכן לעשות הכול כדי לקבל אותם. אחרי עסקת שליט היה קשה מאוד לדבר על זה, ועדיין חשבתי שנכון להגיד את הדברים האלה כי לא הייתה דרך אחרת להביא את אורון. אם הייתי חוזר בזמן הייתי פועל באותו אופן".

יש דברים שהיית עושה אחרת?

"לכל משפחה של חטוף יש דיסוננס אדיר בשאלה אם לעשות או לא, ואם מה שאני עושה יקדם או יכשיל. הייתה תקופה שהחלטנו להיות פחות אקטיביים, ומבחינתי זו הייתה תקופה קשה מאוד, כי קמתי בבוקר בתחושה שאני לא עושה מספיק. לא משנה שאמרתי לעצמי שהעשייה עלולה לפגוע, הרגשתי שזה תירוץ, החוויה הייתה שאני לא מתאמץ בשבילו מספיק. אם הייתי חוזר אחורה הייתי הרבה יותר אקטיבי, בעיקר ציבורית, הייתי יורה לכל הכיוונים ובכל התותחים. לא חושב שזה היה משנה, אבל את ההרגשה שלי זה היה משנה. זה קונפליקט שטני; זה נורא לעמוד מול התחושה שאתה לא עושה מספיק בשביל אח שלך, וכשאתה עושה, אנשים שאתה סומך עליהם גורמים לך להרגיש שהעשייה שלך בעייתית. העצה שלי היא לעשות מה שאתה מרגיש".

האחרונים בשרשרת

אנחנו נפגשים ביום שבו הוחזרו החללים שירי, אריאל וכפיר ביבס ועודד ליפשיץ. הרוחות בחוץ סוערות והאבל עוטף את הרחובות, ובסיום השיחה אנחנו גם הולכים לכיכר החטופים. "אני איתם במאבק הזה, אני מגיע לכיכר בכל שבת וגם אחי אופק נמצא שם המון", אומר אבירם. "אני לא יכול להרשות לעצמי לא להיות שם, עד החטוף האחרון. לראות אותם חוזרים עכשיו בארונות זה קשה מאוד. לאורך השנים דמיינתי את הרגע שאורון חוזר בארון, ועכשיו אנחנו רואים את זה קורה עם כל הטקס השטני שהם עשו. אסור לנו לשכוח את הרוע הזה. למשפחות האלה זה רגע שבסוף ישים אותן בוודאות, שהן לא צריכות להילחם אלא יכולות להתאבל.

"כשאתה במאבק אתה מתנתק מהרגשות והכול קשה מאוד. לי היה קשה להיות באירועים משמחים, אפילו לשבת לאכול. זה מטורף. אצל משפחות של חטופים חיים זה עוד יותר קשה. אחרי שקיבלת אות חיים, איך אפשר לישון או לשתות או אפילו ללכת לשירותים? הייתי מסתכל על עצמי וחושב, איך הגעתי לסיטואציה הזאת? חשבתי שזה הכי גרוע שיכול להיות, וכל מה שקורה היום הוא העתק שלנו בממדים גדולים. אימא של חטוף אמרה לי שהיום היא מבינה את המקום שלנו, והיא מצטערת שהיא לא עמדה לצידנו לאורך השנים".

ספר קצת על החזרה של אורון.

"זה באמת היה טיימינג משוגע. באותו יום התחילו את הפעימה הראשונה של שחרור החטופים. כמה ימים לפני כן היינו בתחושות קשות מאוד שאורון אינו חלק מ־33 החטופים. הייתה שמחה ענקית שמשפחות מקבלות בחזרה את האהובים שלהן, ומצד שני תחושת מועקה קשה שזה לא כולל את אורון. אני מחכה כבר עשר שנים, ומה איתי? במיוחד היה קשה כשהבנו שמשוחררי עסקת שליט שנעצרו מחדש כלולים בעסקה, כי הסירוב של ישראל לדון בהם היה החסם העיקרי שבגללו לא הצלחנו להביא למשא ומתן על הדר ואורון. את הידיעה הזו קיבלנו מהתקשורת, כי גורמים רשמיים לא היו מספיק אמיצים להגיד לנו שמשוחררי שליט בעסקה. וזה למרות שכבר במתווה של ביידן הנושא הזה עלה, ויחד עם משפחת גולדין דיברנו עם כל מי שצריך כדי להגיד שאם הם מוכנים לתת את הנכס הזה, אורון והדר חייבים להיות חלק מהמשוואה. כששמענו על זה עכשיו, אופק ואני דיברנו עם האנשים הכי בכירים שיש ולא הצלחנו להשפיע".

הבנתם שבעסקה הזאת אורון אמור להיות האחרון שחוזר, מתישהו בשלב ג'.

"כן, אנחנו האחרונים בשרשרת. בנוסף, המשמעות של הפסקת אש היא שאנחנו נסוגים ממקומות ששלטנו בהם ברצועה והיה לגביהם מידע מודיעיני שקשור לאורון. זה גרם למפח נפש גדול. אחרי כל ניסיונות ההשפעה שלא צלחו, אופק ואני הלכנו לישון בתחושת אכזבה וכישלון שאין שנייה לה. ואז קמנו לבשורה שאורון חולץ, הוא פה".

בהמשך נערך מפגש מרגש של המשפחה עם הכוחות המיוחדים שהשתתפו במבצע. "יש הרבה דברים שאי אפשר לספר, וגם אנחנו לא יודעים כל מה שהיה שם. אני מקווה שבעוד כמה שנים אפשר יהיה לדבר על המבצע הזה, כי הוא היה מדהים. היו בו כל כך הרבה פרטים מורכבים, והייתה כמו יד מכוונת מלמעלה שפשוט סידרה הכול וגרמה למבצע הזה להתקיים. עד שעות הערב בשבת לא ידעו אם אפשר יהיה לעשות את זה, ובלילה הם יצאו לדרך. זה היה פשוט נס, נס גדול. מישהו למעלה החליט שדי לסבל שלנו.

"אנחנו מודים מאוד ללוחמים האמיצים שיצאו בנחישות ובאומץ לב וסיכנו את החיים שלהם כדי להביא את אורון. זו סגירת מעגל גם בשביל אורון – שבסוף מי שחילץ אותו הם חיילי צה"ל, שלוחמי גולני נשאו אותו על הכתפיים – אחרי שבמהלך המלחמה הם פוצצו את כיכר פלסטין בשג'אעייה ואת הפסל של הנגמ"ש והיד שמחזיקה את הדיסקית עם המספר והשם של אורון. אם אורון היה כותב סוף לסיפור הזה, ככה בדיוק הוא היה נראה".

כל אחד מבני המשפחה קיבל לפנות בוקר שיחת טלפון המודיעה שיש עדכון חשוב לגבי אורון, ושתכף יבואו לדבר איתם. "כבר בשיחה הבנתי שהוא חוזר. ציפיתי שאני אתפרק ואהיה אמוציונלי מאוד, אבל זה לא קרה. בעשור הזה פיתחתי מנגנונים שבזכותם הצלחתי לקיים שגרה, ללמוד, לפתח קריירה וזוגיות, להישאר שפוי, ונראה לי שהם הגנו עליי ברגע הזה. כל השנים לקחתי כל דבר בעירבון מוגבל. הייתי מלא אמונה, אבל עם רגליים על הקרקע. ידעתי הרבה אכזבות, והמנגנון הזה לא שחרר אותי גם ברגע הכל כך אמיתי ומרגש הזה. זה היה רגע מיוחד מאוד שחיכיתי לו במשך עשור, ואני עדיין מנסה לעכל אותו. אני רגיל להיות אקטיבי, לקום ומיד להתעדכן בחדשות ולהבין איך ההתרחשות קשורה אליי ואיך אני יכול להשפיע, ליצור אירועים ולשמור על קשר עם בעלי השפעה, ויום אחד – פוף, זה לא קיים. גם לזה צריך להתרגל. אופק ואני כל הזמן אומרים 'אתה קולט שזה נגמר?'"

בשבעה שקיימתם עכשיו על אורון אימא שלכם אמרה שאביכם המנוח האמין שיחזירו אותו, והיא לא. אתה האמנת?

"אבא שלי האמין, וברגעיו האחרונים הפסיכולוג שהיה איתו הציע לו לכתוב דברים אחרונים להגיד לאורון כשהוא יחזור. לא הכרנו את זה עד ההלוויה, ואח של אבא שלי הקריא את הדברים. משם אני מבין שאבא היה בטוח שאורון יחזור. אימא לא האמינה כי היא הייתה למודת כישלונות. אני האמנתי שנצליח. הזמן שחק את האמונה, אבל אף פעם לא איבדתי תקווה. כדי להישאר שפוי הכנתי את עצמי גם לרגע הכי הזוי שיכול להיות, שכולם יחזרו ואורון יישאר. עשיתי לעצמי כל מיני תרחישים".

עם משפחת גולדין

בזמן מבצע צוק איתן בשנת 2014, היה אבירם מילואימניק בדרום, רגע לפני כניסה לרצועה. כשהגיעו לבשר לו על האירוע שבו נפגע אורון, הוא נסע חמש שעות להורים ביישוב פוריה. "אף אחד עוד לא ידע מה קרה. ידעו שהוא איננו, ורק במהלך השבעה הודיעו שהוא נחטף. עד היום יש הרבה סימני שאלה סביב האירוע. הנסיעה עכשיו לאימא, אחרי ההודעה שאורון חולץ, הייתה סגירת מעגל משמעותית".

גם ההלוויה הייתה אירוע מרגש מאוד עבור אבירם והמשפחה. "לקחו אותנו לראות את הארון של אורון, ומשם נסענו אחריו בשיירה בדרכו האחרונה. לאורך הדרך עמדו חיילים עם דגלי גולני ודגלי ישראל. אנשים עמדו והצדיעו, ועשינו סיבוב אחרון ליד הבית. זה היה מאוד מאוד מרגש, קשה להסביר, זה היה כל כך אמיתי. אף פעם לא חשבתי על המילה הזאת 'הלוויה', שאומרת שאנחנו באים ללוות. פתאום היא קיבלה משמעות מוחשית כל כך.

"בהלוויה פגשתי את איילת וחמי גולדין, האחים של הדר, ושם התפרקתי כמו שחשבתי שאתפרק כשיודיעו לי. אני כל כך רוצה שגם הם יגיעו לסגירת מעגל כזאת. הם האנשים שיודעים בדיוק מה אני מרגיש ומה עברתי. כשחיבקתי את איילת הרגשתי ממנה אנרגיות שלא הרגשתי בשום חיבוק, ואז כאילו נפתח הברז. חשבתי איזה רגע מורכב זה בשבילה. גם כשהודיעו לי, אחד הדברים הראשונים שאמרתי לאשתי טל היה 'מסכנים משפחת גולדין'. ישר חשבתי עליהם. אחרי החילוץ של אורון והשחרור של אברה מנגיסטו והישאם א־סייד, הם נשארים לבד בסיוט הזה, בקבוצה שהתגלגלה כבר עשור. תמיד כשדיברו על אורון זה היה יחד עם הדר ולהפך, ברמה שאנשים חשבו שהם נחטפו יחד, ופתאום הקשר התנתק".

משפחת שאול ישבה שבעה כאשר התקבלה הידיעה על נפילת אורון, וכעת התעוררה שאלה אם לשבת בשנית. לאבירם היה ברור שצריך לשבת. "ב־2014 לחצו עלינו לשבת ובדיעבד התחרטנו על זה, לא היינו שלמים. אורון לא היה מספיק נוכח בשבעה ההיא, התעסקנו בכל כך הרבה דברים אחרים. ניסינו להבין מה איתו וגילינו שהוא חטוף, ואז גם אמרו שאולי הוא בחיים. זה היה מוזר מאוד, אז גם לא הסכמנו לדבר עליו. עכשיו, כשיש ודאות ושלוות נפש, היה לי חשוב לעשות מה שלא עשיתי אז, לדבר על אורון ולשמוע עליו מאחרים, לשבת עליו שבעה בנחת. זו הייתה החלטה נכונה. דיברנו על אורון בפתיחות וגם נזכרנו בכל מיני דברים שעשינו לאורך השנים. השבעה הייתה סוג של ריפוי גם למאבק".

אפשר היה להרגיש שזו שבעה מסוג אחר, אומר האח. מצד אחד היו שם סיפורים פשוטים של זיכרון, געגוע ופרידה, דיבורים על ומעשים טובים של אורון וגם על שטויות שלו, על האדם שהיה ועל מערכות היחסים שרקם. מצד שני האבל היה אחר ונלוו אליו תחושות נוספות. "בדרך כלל ישיבת שבעה היא אירוע קשה, כאן היא נצבעה בצבעים אחרים. זו הייתה שבעה עם תחושה של שחרור, כי יכולנו להתאבל. אבל זה היה מורכב. בכניסה לבית הייתה מודעת אבל של אורון, ואנשים נכנסו ואמרו לנו 'בשעה טובה'. זה לא היה שייך. כל העשור הזה היה שבעה אחת ארוכה במובן של הכאב, אבל לא הסכמנו לפתוח דברים שלו או לדבר עליו, לא הסתכלנו על תמונות וגם לא דיברנו עליו בלשון עבר. פתאום בשבעה הכול היה קל ופשוט יותר, אפשר היה לדבר על אורון בלי ייסורי מצפון".

יציאה לעצמאות

עכשיו אבירם עסוק יותר בזיכרון. "אני מתבאס שאין לי יותר רגעים עם אורון", הוא אומר בכנות. "כילדים רבנו כל הזמן ולא היה לנו הרבה זמן יחד כאחים בוגרים עם קשר משמעותי. אני מרגיש גם שהמאבק עליו גרם לי לשכוח הרבה, כי לא היה לי זמן ופניות להתמסר לזיכרון. הוא היה חבר אמת ששם את האנשים סביבו בחשיבות עליונה. הוא היה סופר־רגיש ומאוד יצירתי, הייתה לו נפש של אמן. ככל שהוא התבגר, כך התכונות האלה קיבלו ממשות חזקה יותר. בשבעה הראו לי את ההתכתבות בין אורון למפקד שלו, שהמליץ עליו להיות מצטיין נשיא. רואים שם איך הוא כל הזמן בודק במה אפשר לעזור וכמה אכפת לו מכולם.

"גם בלחימה זה היה ככה. הוא לא היה אמור להיכנס לעזה, והפך את העולם כדי להצטרף לחברים שלו. בתקופה של הצבא הייתה לו בת זוג שההורים שלה היו דתיים, אז כל פעם שהוא היה חוזר לשבת הוא היה הולך מפוריה עד טבריה ברגל כדי שהוא ירגיש מספיק בנוח לשבת איתם. עד כדי כך הוא היה קשוב. אימא שלי הייתה אומרת לו שיפסיק לעשות דרמות, שייקח את האוטו ויחנה במרחק כמה רחובות, אבל הוא לא הסכים. הרצון לכבד את האדם שעומד מולו ולתת לו הרגשה טובה היו מאוד חזקים אצלו. זה גם מספר איזה בן זוג הוא היה. היה לו חשוב העולם שלה, שהיא תרגיש בנוח כשהוא בא".

מה קרה לך בעשור הזה?

"אירוע כזה תופס אותך לא מוכן, לא משנה מה. הייתי אחרי צבא וזה טלטל אותי מאוד. כשאבא שלי נפטר הייתי צריך בעל כורחי גם לקחת את המאבק ובכלל להיות דמות בוגרת יותר, וגם לתמוך באימא ובאופק. התחלתי לנהל את השגרה שלי מאוחר מאוד, את מהלך החיים שתכננתי. לפני כן חשבתי שדי מהר אצא מהבית ואתחיל ללמוד, אבל הרשתי לעצמי לעשות את זה רק בזכות אופק, כשהרגשתי שהוא יכול להחזיק חלק מהאחריות. הוא היה מספיק חזק כדי להתמודד ולאפשר לי לנהל את החיים שלי לצד כל זה. אני חייב לו המון, בלעדיו לא הייתי מצליח.

"עם השנים למדתי להכיר את עצמי. ניסיתי המון דברים, פסיכולוגים ומטפלים, ובסוף למדתי שאני מכיר את עצמי הכי טוב ויודע מה עוזר לי וממה אני צריך להתרחק. בשלב מסוים החלטתי שאני בוחר בחיים, שלצד המאבק אני בוחר גם בעצמי. כל מי שהיה מסתכל עליי מבחוץ היה מבין אם הייתי בוחר בשכול ובדיכאון ובחיים סביב העצב והתסכול, זה הגיוני, אבל בחרתי לא לוותר ולחיות את החיים. אני מאוד שמח בזה. פיתחתי עצמאות והכרתי סביבה ואנשים חדשים ואת אשתי, ובאופן משמח מאוד אנחנו מצפים לילד שמגיע בתקופה מיוחדת. זה הריפוי הכי טוב למשפחה הזאת. דברים לא קורים סתם, כל דבר קורה בזמנו. אני שמח שהילד יבוא למציאות שאורון כבר פה ואין ייסורי מצפון.

"בחתונה שלנו אורון היה נוכח מאוד, דיברנו עליו וחשבתי איך זה יהיה כשנביא חיים חדשים לתוך המציאות המורכבת הזאת, איך אצליח להקדיש תשומת לב גם לזה. עכשיו יש לי זמן לעצמי, לזוגיות, להיות אבא, וגם לאורון, לפצעים שלא נגעתי בהם עדיין. אני שמח בשביל המשפחה ובשביל אימא, פתאום ייכנס אור ורון הביתה".