"בבוקר אמרו לי שעולים לחרמון הסורי. בחיים לא חשבתי שזה יקרה"

רפאל נווה, מנכ"ל אתר החרמון. בן 37, גרוש ואב לשלושה, תושב נווה־אטי"ב: "הרבה אנשים אומרים, נעבור לנווה־אטי"ב כשנהיה בפנסיה. ואני שואל: למה לחכות? כשאתה גר במקום כזה אין לחץ, זה מקום פסטורלי ושקט. רק מדי פעם יש בלגן כדי לעורר אותנו"

רפאל, מה שלומך?

"אני ברגשות מעורבים. מצד אחד יש שמחה גדולה שאנחנו פותחים את החרמון מחדש אחרי התקופה הזאת, ומצד שני החטופים נמצאים עדיין בתוך עזה, זה כואב. העם היהודי עושה כל פעם את המעבר הזה מעצבות לשמחה. מגיל קטן מרגילים אותנו שקודם יום הזיכרון ואחריו יום העצמאות. אנחנו מנסים לחזור לשגרה אבל אנחנו רואים שאין באמת שגרה, היו השבוע שני שיגורים כושלים מהרצועה אז לא באמת סיימנו את מה שצריך לסיים".

המושב נווה־אטי"ב יושב סמוך למשולש הגבולות של ישראל, סוריה ולבנון. נשמע מקום לא פשוט ביטחונית. איך עברתם את המלחמה?

"אנחנו יישוב קטן של שמונים משפחות. המועצה האזורית גולן החליטה שאנחנו לא מתפנים. זאת אמירה ציונית. אנחנו לא זזים, ממשיכים להראות נוכחות בשטח".

עלולות להיות לזה תוצאות.

"לצערי היו שנהרגו מההחלטה, אבל אני חושב שספגנו פחות שיגורים ביחס למקומות שפונו. חיזבאללה לא באמת רצה לירות על ריכוזי אוכלוסין. ראינו את מה שקרה במג'דל־שמס. זה עשה לחיזבאללה נזק תודעתי, והם חזקים בנושא התודעה הרבה יותר מאיתנו. אז כיישוב נשארנו כאן, וככה אנשים עברו את כל המלחמה".

כשאתה אומר "לא סיימנו את מה שצריך לסיים" זה ממש בגוף ראשון. עשית קרוב ל־500 ימי מילואים.

"נכון, רק בשבועיים האחרונים סיימתי סופית את המילואים, אבל כבר הכינו אותי שנהיה בקרוב בעזה בין שלושה חודשים לחצי שנה. אחרי 7 באוקטובר החלטתי לנסות ולהיות איפה שאפשר לעזור ולהשפיע. עוד לפני כן הייתי סגן רבש"ץ היישוב. ב־7 באוקטובר התקשרו אליי כבר בשבע וחצי ואמרו: תארגנו את כיתת הכוננות שלכם ותהיו על הגדרות. היינו בלי ציוד, בלי נשק, וחיכינו על הגדר. היו אינדיקציות שחיזבאללה יצטרף לאירוע. אחרי 7 באוקטובר עזרתי לרענן את כיתת הכוננות של המושב. היינו שמונה, גדלנו ל־32. כמעט כל הגברים במושב".

ואז התחיל המסע שלך ביחידות צה"ל ובמדינות השכנות.

"אחרי העבודה על כיתת הכוננות, חזרתי ליחידה של פינוי וניוד שלגים, בעבודה הדוקה עם האלפיניסטים. כשראיתי שהשלג לא מגיע, הלכתי לעזה לתקופה, הצטרפתי לחטיבה 551. בתקופת החורף חזרתי לחרמון ולהר דב, אחר כך חזרתי קצת לכיתת הכוננות, ואז עוד סבב קטן בעזה עם חטיבה 401, שם נהרג המח"ט אל"מ אחסאן דקסה, שהוא חבר קרוב שלי. כשנכנסו ללבנון הצטרפתי ליחס"ם גולני. כשסיימתי עם לבנון חזרתי ליחידה לפינוי השלגים, ובמקרה כשהגעתי בבוקר אמרו לי: אנחנו עולים לחרמון הסורי. אמרתי, אני איתכם!"

זה היה חלום?

"בחיים לא חשבתי שזה יכול לקרות. בארבע לפנות בוקר כבשו את החרמון, בשבע התארגנו לעלות למעלה. ההרגשה הייתה מטורפת. עשינו פעילות אינטנסיבית בכתר החרמון, בניית מוצב ושיפוץ והתאמת המוצב הסורי שם. יצא לי לחוות את כל הגזרות. חסרה לי איראן. אולי גם לשם אגיע".

והשלג של השכן לבן יותר?

"זה כבר לא של השכן. אבל האמת היא שאחרי שחזרתי לחרמון הישראלי, אמרתי: מה זה הדבר הקטנצ'יק הזה? החרמון הסורי, מקצה לקצה, הוא בין שעה לשעה וחצי נסיעה. אלה מרחבים מטורפים. האם זה יהיה רלוונטי לאתר הסקי שלנו? אני לא חושב".

אז טוב שהוא בידינו, כרצועת ביטחון?

"אני חושב שהמעבר מהגנה לכיבוש, להתקדמות קדימה ולהצבת עובדות בשטח, היה טוב. האויב שלנו פגוע מזה. אבל זה לא מספיק. חיזבאללה שוב על הגדרות, הפסקת האש מופרת ואנחנו תוקפים בלבנון על בסיס יומי. אין שקט. המצב יכול להשתנות ברגע, ולזה אנחנו נערכים גם בחרמון".

לפני המלחמה התחלת טיולי רייזרים בחרמון וקיימת פסטיבל מוזיקה של 24 שעות. אפילו הייתה תוכנית להקים מלון. איפה כל זה עומד?

"קיבלתי את ניהול האתר ממש בתחילת הקורונה. אמרו לי: שא ברכה, בהצלחה. הסתכלנו על המציאות ואמרנו, בואו נעשה שינוי. התחלנו בדבר הכי בסיסי, שכולם חשבו שלא יכול לעבוד: הזמנות מראש. אנשים קצת חששו, אבל לקוחות גם נהנו כי הם ידעו שיש להם מקום מובטח. בנינו רכבל חדש ואטרקציות נוספות, היינו בתנופה גדולה. באוקטובר 23' הייתי בסוף פרויקט של בניית מבנים על החרמון ושיפוץ מבנים קיימים, ובשיא הדברים האלה פרצה המלחמה. פתאום הרמתי הנדברקס ושיניתי פאזה. במקום מבקרים אירחנו אלפי חיילים. פתחנו את כל המקומות שהיה אפשר כדי לתת להם לישון על החרמון.

עכשיו אנחנו שוב צריכים לשנות פאזה, לחזור למציאות הרגילה. וזה האתגר הבא שלנו, של צוות ההנהלה ושלי. בלעדיהם אני לא יודע מה הייתי עושה, וכל אחד מהם עבר דברים לא פשוטים במלחמה. זה לא קל, אבל אני מאמין שנעשה הכול כמו שצריך, ונחזיר גם את הטרקטורונים והפסטיבלים, ונבנה גם את המלון".

אתה מתרגש לקראת פתיחת האתר?

"האמת היא שאין לי זמן להתרגש. היום בשש בבוקר כבר היינו באתר בתרגיל פינוי, בשיתוף כל המכלולים, כיבוי האש ומד"א והמשטרה. יש הרבה מה לעשות. אני מאמין שביום שלישי, יום הפתיחה, אראה את האנשים נכנסים ואז ההתרגשות תגיע".

עכשיו שאלה שאי אפשר בלעדיה. בשם כל אוהבי החרמון: למה המחירים כל כך גבוהים?

"קודם כול, שנה וחצי היינו סגורים ואנחנו במלחמות עולם עם המדינה. צריך להבין שבסוף זה עסק פרטי, אנחנו משלמים המון תמלוגים למדינה, ואין לי סיוע ממנה. אני מתחנן שישפרו את התשתיות אלינו, את הסביבה. מגיע לפה קהל גדול שיכול ליהנות מכל מה שיש לסביבה להציע, אבל זה לא יכול לקרות עם תשתית גרועה. בנוסף, ממוצע ימי סקי באתר החרמון הוא 27 מתוך עונה שלמה. בחו"ל, לשם ההשוואה, פותחים בנובמבר וסוגרים בסוף אפריל. ועם כל זה יש לי מערכת שלמה להחזיק. אנחנו רואים את הקיץ כמוקד משיכה, עם טיולים ואטרקציות חדשות. אנחנו אומרים, אתם באים לצפון בקיץ? תעלו גם לחרמון. עוד יבוא היום ונתחרה בקייקים".

מה אתה שומע מחברים שיש להם עסקי תיירות בצפון?

"העסקים בצפון נואשים. הם על סף קריסה ויש כאלה שקרסו וסגרו ולא ימשיכו יותר. חשוב לבוא לפה ולחזק. עם כל משפחה שבאה, הגלגל מתחיל להסתובב והמערכת מתחילה לנוע. אנשים רוצים לחזור לשגרה".

אתה חושב שהצפון יצליח לחזור למה שהיה?

"אני לא רוצה לחזור. הייתי רוצה שיקרה לנו מה שקרה אחרי מלחמת יום כיפור. מהשפל הגדול שהיינו בו, התרוממנו והתפתחנו ונהיינו מה שאנחנו היום, והכול בענווה וברעות. האויבים שלנו מחכים שנסתכסך. הפיתוח יקרה, אנחנו עם הנצח. אני קצת חושש מהמריבות בינינו. ראינו איך כל אחד תרם פה במילואים ובדרכים נוספות, הגיע הזמן לשנות את השיח וזה אפשרי. זאת התפילה האמיתית שלי: לראות את העם מאוחד באמת ולא רק בזמנים של ההלוויה של ביבס".

לאוהבי השלג וגם לאלה שפחות, נראה שהגיע הזמן להצפין, לעשות סקי או לצאת לקניות באזור, כדי להניע מחדש את העיניים של המדינה ואת שאר העסקים הצפוניים, חגורת הבטיחות שלנו.