הבטחתו של נתניהו להגן על הדרוזים בסוריה היא חלק ממהלך גיאו־אסטרטגי בחסות אמריקנית להקמת "פרוזדור סלאח א־דין" – מסדרון חירות של מיעוטים שיחבר את הכורדים והדרוזים עם ישראל
בדצמבר הבאנו כאן ריאיון בלעדי עם אבראהים באראן, מייסד המפלגה הכורדית בטורקיה, שעבר עינויים קשים בכלא הטורקי וקיבל מקלט בהולנד. באראן הוא אבי הקונספט המכונה "מסדרון צלאח א־דין", המבוסס על חזון לשינוי פני המזרח התיכון באמצעות "פרוזדור של צדק וחירות" מכורדיסטן ועד הים התיכון, שנועד לשבור את ההשפעה הטורקית הממאירה על האזור ולייצר דו־קיום בין הקהילות לאורכו. ביקשתי מבאראן להביא בקצרה את חזונו בהקשר להתפתחויות בשטח, ולטובת קוראינו הוא מובא כאן בהופעת בכורה:
מאז תחילת מלחמת האזרחים בסוריה, הכורדים הגנו על שטחיהם ופיתחו מודל משילות פלורליסטי ודמוקרטי המגן על זכויות המיעוט, כאלטרנטיבה לשלטון הבעת'. כיום, המודל הזה הבשיל לרמה שיכולה לשמש השראה לכל המדינה. בנסיבות הנוכחיות, המדינה המכונה סוריה חדלה למעשה מלהתקיים, ויש להעביר את כוח השלטון לתושבים החוקיים של אדמות אלו. יש להקים מבנה פוליטי חדש המייצג כורדים, עלווים, דרוזים, ערבים ומיעוטים לא מוסלמים. ואולם תחריר א־שאם וא־שרע מנסים לעצב את סוריה החדשה רק באמצעות קבוצות אסלאמיסטיות סוניות נוקשות, המהווה איום משמעותי על עתידו של האזור.
מבחינה היסטורית, לבנון וסוריה עוצבו בעקבות הסדר ההגמוני שנכפה לאחר מלחמת העולם הראשונה, ויצר מפה שאינה משקפת את הגבולות הטבעיים של עמי האזור. הסדר סייקס־פיקו קרס, וכיום דרך הפעולה המתאימה ביותר היא הקמת מערכת המתיישרת עם האופי החברתי־פוליטי והגיאוגרפי האמיתי של ארצות אלו. המבנה הגיאוגרפי של סוריה עצמה משקף את המציאות הזו: ג'בל אל־אכראד (הר הכורדים), ג'בל א־נסיריה (הר העלווים), ג'בל אל־חרמון (הר היהודים) וג'בל א־דרוז (הר הדרוזים). חלוקות טבעיות אלו מספקות פרספקטיבה ברורה על האופן שבו יש לבנות את עתידה של סוריה.
הדרוזים, כעם בעל היסטוריה שורשית, קובעים היום את גורלם, בדיוק כפי שעושים הכורדים. הם מסרבים לחיות תחת השליטה של קבוצות אסלאמיסטיות קיצוניות כמו תחריר א־שאם. החלל שנוצר לאחר קריסת משטר אסד שנתמך בידי איראן, התמלא בארגונים המזוהים עם אל־קאעידה ונתמכים על ידי טורקיה, מה שיצר דילמה גדולה בנוגע לעתידה של סוריה. דמויות כמו א־שרע עשויות לקבל לגיטימציה חלקית בשל התפתחויות גאו־פוליטיות, אך אין בכך כדי לשנות את המציאות הבסיסית בשטח.
האוטונומיה והמועצה הצבאית שעליהן הכריזו הדרוזים היום זוכות לתמיכה ישירה של הכורדים. במידת הצורך, לוחמים כורדים יכולים להציב כוחות נוספים באזור כדי לתמוך בהם. מודל זה אינו חל רק על הדרוזים, ואפשר להרחיבו לעלאווים ולקהילות אחרות שאינן מוסלמיות. הגורם המרכזי כאן הוא יכולתה של ישראל לשתף פעולה עם קהילות שוליים היסטוריות אלה, במסגרת מאזן הכוחות החדש המתהווה בסוריה.
עם נסיגת איראן מהאזור, סוריה תחולק בהכרח בעקבות הדינמיקה הכוחנית בין טורקיה לישראל. עם זאת, הסכנה הגדולה ביותר טמונה במדיניות ההתפשטות של טורקיה, שעולה אפילו על זו של איראן, שכן אנקרה שואפת להחיות את השפעתה העות'מאנית ההיסטורית על האזור. כדי למנוע תרחיש מצער שכזה, יש להקים ברית חזקה בין הכורדים, הדרוזים וישראל. ברית זו תאפשר את יצירת "פרוזדור סלאח א־דין", מכורדיסטן העיראקית ועד לים התיכון, אבטחת נתיבי סחר וחיזוק היציבות האזורית.
מסדרון כזה לא רק יספק לכורדים יציאה מהמלכודת הגאו־פוליטית הנוכחית שלהם, אלא גם יסייע לישראל לאזן את הלחצים מצד טורקיה והפלגים האסלאמיסטיים הקיצוניים. תחומים אסטרטגיים כמו נפט, חקלאות, משאבי מים ודרכי מסחר יזכו לשיווי משקל כלכלי ומדיני חדש באמצעות שותפות כורדית־ישראלית. מסגרת זו תשמור על האינטרסים ארוכי הטווח של הכורדים, ובמקביל תגביר את ההשפעה האזורית של ישראל, ובסופו של דבר תטפח ארכיטקטורה ביטחונית רחבה יותר למזרח התיכון.
