ממערכת החינוך ועד דוכן הפלאפל: סימני השאלה של קריית שמונה

בדרך אל העיר הגדולה אני חולף על פני קיבוצים ריקים מאדם, ממש כמו הכביש שאני נוסע עליו לבדי. בצידי הדרך נראים עדיין סימנים לשלג שירד פה רק אתמול. הצמחים מכווצים תחת שכבה עבה של קרה, בזמן שרבים מהעצים חרוכים מאש השריפות שפרצו בעקבות ירי האויב. מדי פעם הרכב רועד כשהוא נתקל בחריצים שהשאירו זחלי הטנקים והנגמ"שים. בצמתים מרכזיים נמצאות עדיין מיגוניות ועמדות מבוצרות שהוצבו כאן בחופזה בתחילת המלחמה כדי לעצור פלישה של חיזבאללה.

פניי מועדות לקריית־שמונה, בירת אצבע הגליל. הנוף מרהיב. באחד הסיבובים מחייך אליי החרמון בלבן, בשעה שמן החלון ניבטות פרות רועות באחו ירוק, וחוגלה חיננית חוצה מולי את הכביש בהתרסה. מעברי הדרך מלבינות גם שקדיות. בכל שנה, זו העונה וזה המרחב לטייל בו, אבל המטיילים לא נראים באופק.

בקריית־שמונה עצמה אני מופתע לגלות שהרחוב הראשי של העיר, רחוב תל־חי, עמוס בתנועה. מכוניות, משאיות תובלה וגם משאית זבל עם פועלים חרוצים. העיר מטופחת ונקייה, ולרגע אני מדמיין שהחיים חזרו למסלולם. אבל אז אני פונה לרחוב קצת פחות מרכזי – ושומם. כמעט כל החנויות סגורות, ופתחיהן של כמה מהן חסומים בלוחות עץ, מזכרת לשבועות הארוכים שבהם רקטות חיזבאללה נחתו בעיר בתדירות כמעט יומיומית.

"התיכונים אמורים לחזור, ‫אבל היסודי נשארים במקומות הפינוי. מה תעשה משפחה שיש לה ילדים גם ‫ביסודי וגם בתיכון, האימא תישאר בתל־אביב עם הקטן והאבא יעלה לקריית־שמונה עם התיכוניסט?"

הגעתי לכאן כדי לנסות להבין אם וכיצד עיר שחדלה מלפעול ברגע אחד, ושתושביה התפזרו ב־530 יישובים ברחבי הארץ, תוכל לחזור לעצמה. ובכלל, איך נראית עיר שעוד רגע תושביה יחזרו אליה? מהם האתגרים המרכזיים שניצבים לפני התושבים והרשויות? והאם אפשר באמת להחזיר את העיר לחיים?

הדשא של השכן

באגף החינוך של העירייה מקבלים אותנו בהתנצלות. במהלך המלחמה נפלה רקטה בסמוך, והחלונות עדיין שבורים מהדף הפיצוץ. על הקלסרים נראים שברי זכוכיות, ובאחד החדרים מראים לי רסיס שחדר ונעצר במסך המחשב. "עוד לא תיקנו את האגף", מסבירים לנו. "כרגע אנחנו מתמקדים בלתקן את מוסדות החינוך ולהשמיש אותם מחדש". מחוץ לאגף, שמשמש גם כחמ"ל העירוני, אני פוגש את הרב אריאל פריש, מנהל "ישיבתית אורט המתמיד" בעיר, שלפני המלחמה למדו בה כ־140 תלמידים ולימדו כ־30 מורים.

"במהלך המלחמה בית הספר לא פעל כגוף אורגני, אלא הפכנו לגוף מתכלל", מספר פריש. "כבר בשבוע הראשון למלחמה, עוד לפני הפינוי של העיר, הבנו שלא נוכל להמשיך כרגיל. אם בהתחלה חשבנו שנוכל לעבוד במודל של למידה מרחוק כמו בקורונה, מהר מאוד הבנו שזה לא רלוונטי. רוב מי שעזבו לא לקחו איתם אמצעים מתאימים ללמידה, מה גם שמהר מאוד גם המורים שלנו התפנו. ממורים ומחנכים הפכנו לאחראים על החוסן ותחושת השייכות של התלמידים המפונים. זה בא לידי ביטוי בביקורים, בסיורים משותפים ובמתן מענה פדגוגי דיפרנציאלי לתלמידים במוסדות שהם נקלטו בהם".

לפני המלחמה פעלו בקריית־שמונה שישה בתי ספר יסודיים, שלמדו בהם כ־1,800 תלמידים; ארבעה תיכונים עם כ־1,750 תלמידים; ובית ספר על־אזורי לחינוך מיוחד בשם "רננים", שלמדו בו כ־125 תלמידים. כולם פונו.

"יש לי תלמידים שעברו חמישה בתי ספר בשנה וחצי האחרונות", מתאר פריש. "המשפחה נקלטה במקום אחד ואז היגרה למקום שני ושלישי וכן הלאה. זה דבר שמשאיר משקעים, כי בגיל התיכון הדבר שהכי משפיע על התפתחות הנער זו חברת השווים, וכשאין שייכות לחברה כזו, נוצרת ירידה בחוסן שעלולה להגיע עד להתנהגויות סיכוניות. היו בתי ספר מארחים שעבדו נפלא, אבל היו גם כאלה שלא הבינו שהתלמידים המפונים הם תחת האחריות שלהם, ושם אנחנו פעלנו".

האפשרות של חזרת התושבים לעיר מולידה אתגרים חדשים: "ההנחיה העקרונית היא שחוזרים ב־9 במרץ, בכפוף להכרעת בג"ץ, אבל ההנחיה הזו לא סופית כל עוד לא מאשרים אותה", אומר פריש. לאחר ביקורי בעיר ניתנה תשובת בג"ץ, שלפיה הדיון בעתירה ייערך ב־5 במרץ.

המשמעות המעשית של החלטת הממשלה, שאיננה יכולה כמובן לכפות על תושבים לחזור, היא הפסקת המענקים לתושבים המפונים. עיריית קריית־שמונה ונציגי ההורים בעיר עתרו לבג"ץ נגד החלטת הממשלה, בטענה שהתשתיות לכך עדיין אינן מוכנות. "ברור שההחלטה לחזור באמצע שנה היא מורכבת", מסכים פריש, "אבל אני כמנהל נערך לכל תרחיש, בין של חזרה ובין של המשך התכלול מרחוק. הצפי שלנו הוא שבערך חצי מהתלמידים יחזרו, וכך גם אצל המורים. לכאורה זה יחס זהה של מורים־תלמידים כמו לפני המלחמה, אבל בפועל זה הולך להיות מאתגר מאוד". פריש עוד לא יודע בבירור אפילו היכן ימוקם בית הספר, שכן המבנה הקודם נפסל לשימוש: "עדיין אין לנו תשובה סופית לאן אנחנו עוברים, אבל אני מאמין ובטוח שיהיה טוב כי כולם מחויבים לזה".

והתלמידים רוצים לחזור לבית הספר אחרי שראו את כל מה שיש למרכז להציע להם?

"עם כל הרצון לראות עולם, יש געגוע עמוק לשורשים ורצון לחזור למקום המוכר. בכלל, כשתלמידים והורים ראו את החלופות הם מאוד התגעגעו לפה. בפריפריה חושבים הרבה פעמים שהדשא של השכן ירוק יותר, ופתאום הם יצאו החוצה וגילו שדווקא בבית הכי טוב".

סוגר בשלוש

אז יחזרו או לא יחזרו? בפריפריה כמו בפריפריה, הפלאפל המקומי הוא הברומטר המדויק ביותר. פה נפגשים, פה אוכלים ופה מתעדכנים בשמועות ובחדשות הטריות. פלאפל עמר (המעולה) בכיכר ההסתדרות כמעט ריק. בזמן שאני והצלם מרגולין נוגסים בפיתה, נדב עמר, דור שלישי בפלאפלייה, מצטרף אלינו.

"אבא שלי פתח שוב שלושה חודשים אחרי שהתחילה המלחמה", הוא מספר. "התפנינו למלון בתל־אביב. אני עוד הייתי סבבה עם זה, אבל לאבא שלי היה קשה. הוא היה בדיכאון מזה שהוא לא יכול לעבוד. אחרי שהוא ראה שכל המצב ממשיך, הוא חזר לפה בינואר ופתח את הפלאפל תוך כדי המלחמה, ונתן מנות לחיילים בחינם. הוא מכר פה ביום אולי שלושים מנות, ככה כל המלחמה. אני הצטרפתי אליו באוקטובר, כך שהייתי פה תוך כדי טילים במשך חודשיים בערך. שמו לנו פה ליד הפלאפל מיגונית, ובכל פעם שהייתה התרעה היינו רצים אליה".

במהלך המלחמה ספגה קריית־שמונה כ־1,480 טילים ורקטות, שגרמו נזק כבד. כ־1,000 דירות מגורים נפגעו, וכ־200 מהן נהרסו כליל. נגרם נזק לתשתיות ונפגעו מבני ציבור, בהם גם בתי ספר וגני ילדים. מספר הנפגעים בנפש היה מצומצם מטבע הדברים, בשל פינוי התושבים מהעיר עם תחילת הלחימה.

מרגע שהחלה הפסקת האש, מספר נדב, תנועת הלקוחות גברה, אבל היא עדיין דלילה ביחס לעבר: "באים יותר אנשים, אבל זה לא אותו דבר כמו לפני המלחמה. עבדנו אז כל יום עד שבע־שמונה בערב, עכשיו אנחנו סוגרים בשעה שלוש. בשלוש וחצי אפילו כלב לא עובר פה, הכול ריק".

הפלאפל המשפחתי הוקם על ידי הסבא בצריף קטן בשנת 1958, ומאז המשפחה מוכרת פה פלאפל חם עם לימון כבוש ביתי, אבל בלי חומוס ("70 שנה אין פה חומוס, זה לא הולך בפלאפל. אתה רואה את כל הסלטים האלה? זה אבא שלי הכניס. לפני כן היה רק כדורי פלאפל, כרוב כבוש וסלט ירקות. זהו"). לנדב יש אחיות גדולות, אבל בתור הבן היחיד הוא זה שימשיך את המסורת המשפחתית.

"אני מאוד אוהב את האזור, אבל אני פה רק בגלל העסק", הוא אומר. "מכל החבר'ה שלי, ממש מעטים חזרו. הרוב עדיין במרכז. ייקח זמן עד שהכול פה ישתקם, ויש גם הרבה שאומרים שהם לא רוצים לחזור. יש לנו לקוחות שהתפנו לאילת, וכשהם באים לפה הם מספרים שהם חושבים להישאר שם. יש גם כאלה שכבר רוצים למכור את הבית שלהם, ויש גם עסקים שעומדים למכירה. אני מכיר שתי פיצריות שהבעלים שלהן מחפש זכיין, כי הוא לא רוצה לחזור.

"יהיה טוב בסוף", הוא משוכנע, "אבל רק בעוד כמה שנים. לגבי השנה־שנתיים הקרובות אני לא אופטימי. להערכתי, 70% מהחברים שלי לא יחזרו לעיר. אין מה לעשות פה, בלי קשר למלחמה. המלחמה רק נתנה את הדרייב לעזוב. אנשים ראו עולם. זה לא שבמרכז קל לחיות, אבל שם יש הרבה יותר אופציות. המלחמה הזאת מאוד מאתגרת את הפריפריה של ישראל. מי שיחזור רק בסוף שנת הלימודים, ויהיו הרבה כאלה, הם אנשים שהיו כמעט שנתיים מחוץ לבית. אנשים לא מבינים את המשמעות של זה. אני מנסה להיות אופטימי, אבל בינתיים אפילו הסופר לא פתוח אחרי ארבע. לפני יומיים רציתי לקנות בשר בשעה חמש והכול היה סגור, הייתי צריך לנסוע עד חצור. אין סיבה להחזיק פתוח כי אין לקוחות". ובכל זאת, הוא מזהה גם סימני שינוי: "כבר יש בנק ויש דואר, ושמעתי שבעוד שבוע יפתחו פה שתי מכולות".

אם אבוא לפה בעוד חודש והפלאפל יהיה פתוח אחרי השעה שלוש, זה יהיה סימן שהתושבים חזרו?

"יש בזה משהו, אבל האמת שגם אחרי המלחמה אנחנו לא נפתח אחרי שלוש־ארבע. במלחמה הבנתי שיש חיים. הייתי עובד מהבוקר ועד הערב, חוזר בלילה ושוב יוצא בבוקר. זהו, נגמר. המלחמה נתנה לנו פרספקטיבה".

שיטת הסלאמי

מחיר הדמים ששילמה קריית־שמונה לאורך השנים ניבט כאן מכל עבר. כשאני שואל איך מגיעים לבית ספר מסוים, אומרים לי: "זה ממש ליד המקום שהיה בו פיגוע החדירה הראשון". בדרך לשם אנחנו עוברים דרך כיכר חללי פעולות האיבה, ובפתח בית הספר מקדם אותנו מגן־דוד שחור גדול שאליו מוצמדת רשימת חללי הפיגוע הנורא ההוא, באפריל 1974 (18 הרוגים ו־15 פצועים).

מיכאל יעקובי, פסיכולוג קליני העומד בראש השירות הפסיכולוגי החינוכי (שפ"ח) של העיר, ניצב בחזית ההתמודדות עם הקשיים שיצרו המלחמה והפינוי. "מהיום הראשון יש גל חרדה אצל תושבי קריית־שמונה", הוא מספר. "היו משפחות שתוך שעתיים מתחילת האירוע בדרום כבר לקחו את התיק שהיה מוכן תמיד לשעת חירום, עלו על הרכב והתפנו. זה ביטוי של חוסן, אבל היו גם כאלה שקפאו מתוך חרדה. לא בגלל החשש מטילים, אלא בגלל החשש מחדירה של מחבלים.

"פגשתי ילדים ומבוגרים בהתקפי חרדה, בהסתגרויות או התפרצויות זעם", ממשיך יעקובי. "אני עצמי הייתי מעורב בשכנוע קשישים רבים מאוד להתפנות. הם לא הסכימו לצאת מהבית. מישהו אמר לי שהוא מעדיף למות בבית שלו מטיל ולא להתפנות למלון. לצערי, אף אחד ממשרדי הממשלה לא לקח אחריות על הפינוי והיה כאוס מוחלט, עד שבסופו של דבר עובדי העירייה, כולל העובדים של השפ"ח, הם שניהלו את כל הפינוי, תוך שהם עצמם תחת סיכון חיים והיינו צריכים להרגיע גם אותם. כל השנים הצבא אמר לנו 'נפנה את ביירות לפני שנפנה את קריית־שמונה'. אבל בסוף, בגלל החשש מפלישה של כוח רדואן, הוחלט על פינוי ואנשים נשלחו לכל מקום בארץ שעוד היה בו איזה חדר פנוי". השפ"ח הקים שבעה מוקדים של שירות פסיכולוגי ברחבי הארץ, שעובדים עד היום כדי לתת מענה לפזורה הקריית־שמונאית.

ואז, אחרי שמציאות החיים הזמנית החלה להפוך לשגרה בעבור המפונים, החלו לדבר על אפשרות החזרה לעיר באמצע שנת הלימודים. "מרגע ההכרזה על הפסקת האש אנחנו מדברים עם התושבים על החזרה הביתה. זה משהו שהמפונים כמהו לו, אבל הוא גם מעורר פחד וחרדה מול מה חוזרים. היה פה הרס גדול של הרבה בתים, וכל אחד דואג למציאות הפרטית שלו. בהמשך התברר שהרבה בתים נפגעו גם מההזנחה והעזובה, כך שגם אם לא נפל לך טיל על הבית, אתה לא באמת יודע לאן אתה חוזר. היו מקרים שאנשים גילו שהרעפים נשברו והגשם נכנס, והכול רטוב ומלא עובש.

"אבל הסיפור הגדול הוא לא ההתמודדות עם החזרה", מבהיר יעקובי, "אלא אי הוודאות, שבמקרה של קריית־שמונה מורכבת משכבות על שכבות. אף אחד לא יודע מה חיזבאללה יחליט לעשות היום, מחר או בעוד חצי שנה, וזו אי ודאות שתלווה אותנו עוד הרבה שנים קדימה. יש גם שכבה של אי ודאות סביב השאלה ה‫אם חוזרים לעיר או לא, ואם כן מתי, ו‫זה תלוי גם בהחלטת ממשלה שהיא החלטת ביניים שמשאירה את התושבים תלויים באוויר. הוגש בג"ץ והדברים נעצרו. המדינה מקבלת החלטות בשיטת הסלאמי, כל פעם מאריכים בעוד חודש, ואין שום אופק ודאי קדימה.

"גם ברמה המשפחתית יש חוסר ודאות. בהרבה משפחות אחד ההורים ‫רוצה לחזור או נאלץ לחזור ‫בגלל העבודה שלו, ‫וההורה השני פוחד. זה יוצר מתחים ואי ודאות. על פי המתווה ‫של משרד החינוך, ‫התיכונים אמורים לחזור לקריית־שמונה, ‫אבל היסודי נשארים במקומות הפינוי עד סוף שנת הלימודים. מה תעשה משפחה שיש לה ילדים גם ‫ביסודי וגם בתיכון, האימא תישאר בתל־אביב עם הקטן והאבא יעלה לקריית־שמונה עם התיכוניסט? זה קורע משפחות. לכל זה נוסף גם חוסר ודאות פוליטי.  כמו בשאר היישובים המפונים גם היו פה בחירות לאחרונה, אבל בקריית־שמונה יש סיבוב שני של בחירות וזה מגביר את אי הוודאות, כי התושב לא יודע מי יהיה ראש העיר ‫שלו ואיזה קו הוא ימשיך".

איך עוזרים לתושבים להתמודד עם כל אי הוודאות הזו?

"אנחנו מנסים ללמד את התושבים לחיות איתה בשלום, והדרך היא להתקרקע. אנחנו יודעים שהיום אנחנו לא עוברים לקריית־שמונה? אז בואו נירגע ונראה מה מכינים היום לארוחת צהריים, מה עושים היום, ואולי נצא לסרט בערב. כך יוצרים עוגנים של ודאות בתוך הווה כאוטי. אנחנו כמו ספינה ששטה בים סוער מאוד. הנוסעים רוצים שרב החובל ירגיע את הים, אבל אין אפשרות כזאת. הוא יכול רק לנווט בין הגלים הסוערים כדי להקטין את הטלטלות כמה שאפשר, ולהביא אותה בסוף לחוף מבטחים. אני מזכיר לאנשים שבמהלך הפינוי הם למדו המון דברים על עצמם, שגדלנו והתפתחנו בתוך האירוע הזה, ואני רוצה שאנשים יביאו איתם את הדברים האלה בחזרה לקריית־שמונה".