הבוקר (א') הודיעה ממשלת ישראל כי החליטה לעצור את הסיוע ההומניטרי לעזה "עד להודעה חדשה", על רקע סיום הפסקת האש באופן רשמי אתמול בחצות, ובמקביל לסירובו של חמאס להארכת שלב א' בעסקה.
"לנוכח סרבנות חמאס לקבל את מתווה וויטקוף להמשך השיחות – שישראל הסכימה לו – החליט ראש הממשלה נתניהו כי תיפסק כל הכנסת הסחורות והאספקה לרצועת עזה", נמסר מלשכת ראש הממשלה. מעט מדי, מאוחר מדי? ובכן, לטענת רבים ההחלטה המבורכת לא באמת תצליח לשנות את פני המערכה, ובטח שלא תתגלה כאפקטיבית בטווח הקצר.
"יש כרגע לחמאס אספקה של מזון לכמה חודשים קדימה – לא רק לעצמו, אלא לכל רצועת עזה", מסביר אייל עופר, מומחה לכלכלת חמאס, בריאיון למקור ראשון. "בכל בית בעזה, הארגון כבר אגר ארגזים. לכן, ברור שסגירת המעברים לכמה ימים לא תעשה שום שינוי". מדובר, ככל הנראה, בטעות אסטרטגית שחוזרת על עצמה. "ב־15 השנים האחרונות, בכל פעם שחמאס ירה איזו רקטה לפה או לשם, ישראל סגרה את המעברים, צמצמה את תחום הדיג ונקטה צעדים זמניים שלא הייתה להם שום משמעות. הפעם, השאלה היא האם יש כוונה ארוכת טווח. לערכתי, התשובה היא לא".
תחקיר מקור ראשון מעלה שבמהלך המלחמה הצליח חמאס לשים את ידיו על סכומים אדירים של כסף, סחורות ומשאבים שמאפשרים לו להישאר בשלטון. מקור המימון העיקרי מוגש לו באישורה של מדינת ישראל, דרך מעברי הגבול שהיא יצרה: הסיוע ההומניטרי. עוד עשרות ומאות מיליוני שקלים נכנסים לרצועה בדרכים אחרות, גם הן תחת עינן הפקוחה של הרשויות הישראליות. ואת מה שלא נכנס דרך הדלת או דרך החלון, חמאס פשוט שודד. לא מדובר בסכומים זניחים. על פי הערכות במערכת הביטחון, קרוב למיליארד דולרים הגיעו לידי חמאס מאז אוקטובר 23', בדרכים ישירות ועקיפות.
לפי נתוני רשות המכס ומעברי הגבול, במהלך שנת 2024 נכנסו לרצועה 42,700 משאיות סיוע הומניטרי. עסקת החטופים הנוכחית הביאה לגידול חד בזרימת האספקה לרצועה: ב־42 הימים של שלב א' בעסקה הנוכחית, אם יושלם, אמורות להיכנס 600 משאיות ביום, ובסך הכול 25,200 משאיות סיוע בתוך חודש וחצי. אלה משאבים שמועברים ישירות ובעקיפין לחמאס, ואיש אינו מפקפק בכך. בכל רצועת עזה, אגב, יש ככל הידוע 300 משאיות מתפקדות. כדי להכניס כמויות כאלה של ציוד ומזון ולפזר אותן הן נדרשות לפעול מסביב לשעון ולחזור אל מעברי הגבול יותר מפעם אחת ביום.
המשמעות היא שכמויות המשאבים הבסיסיים הנכנסות לרצועה השנה, גדולות מאלה שהיו בעבר. הטורים הארוכים של המשאיות הם כאמור מקור משאבים בלתי נדלה עבור חמאס. לפי ההערכות, הארגון משתלט על 25־30 אחוזים מהסיוע ההומניטרי שנכנס לרצועה – 150 משאיות ביום. חלק מהסיוע שחמאס גונב, הוא מוכר מיד אחר כך לתושבים, קורבנות הגניבה. היקף הכנסותיו מהאפיק הזה מוערך ב־50 עד 100 מיליון דולר בחודש, ובסך הכול קרוב למיליארד דולר מאז תחילת המלחמה. לשם השוואה, מזוודות הכסף הקטארי שנכנסו לרצועה החזיקו בתוכן 30 מיליון דולר "בלבד" בכל חודש.
עם זאת, לדברי אייל עופר, לא רק האסטרטגיה הצבאית והפוליטית של ישראל מתגלה כלא יעילה מול ארגון הטרור, אלא האופן עצמו שבו המדינה היהודית תופסת את האויב – מונעת ניצחון מוחלט, או אפילו חלקי. "ממש הבוקר, בפתח ישיבת הממשלה, ראש הממשלה בנימין נתניהו דיבר על כך שחמאס פוגע באוכלוסייה האזרחית בעזה", מציין המומחה בזעם. "זה אומר, במשתמע, שנתניהו בעצמו עדיין מרגיש כאילו שהוא אחראי לאוכלוסייה האזרחית בעזה, ומציג את חמאס בתור מי שפוגע בה. זאת הנחת היסוד של אותה הקונספציה שגרמה לממשלת ישראל לטעות לפני ואחרי 7 באוקטובר".
עופר מבקש לחדד את הנקודה הזו. לטענתו – נקודה קריטית ביותר להבנת המצב המורכב שנוצר בגבול הרצועה. "הבעיה הבסיסית ביותר שלנו מול עזה היא שאנחנו עדיין חיים בקונספציה שמבחינת מדינת ישראל, יש בידול של ממש בין חמאס לאוכלוסייה", הוא מדגיש. "כלומר, מצד אחד יש את האוכלוסייה שהיא לא קשורה, לא מעורבת וישראל אף רואה את עצמה כאחראית בלעדית לגורל האזרחי וההומניטרי שלה, ומצד שני יש את חמאס שהוא כביכול איזשהו נטע זר שהשתלט על אוכלוסיית עזה. במילים אחרות – חמאס לא אחראי למצב ברצועה, ישראל היא האחראית".
וזה לא הכול. "מהרגע שאתה מקבל את התיאוריה וזו, ואנחנו רואים שהממשלה קיבלה אותה ואורך כל המלחמה עד הבוקר ממש, משתמע שישראל אחראית על גורלה של הרצועה ועל מי שגר בה", ממשיך המומחה. "ברגע שישראל מקבלת את העובדה הזו, היא כבר לא יכולה להילחם בעזה. הרי ישראל לא יכולה להילחם בעזה כשיש בה 2.3 מיליון אזרחים, אם היא הגיעה למסקנה שהיא אחראית לאוכל שלהם, לבריאות שלהם, למים שלהם, לחשמל שלהם ולדלק שלהם. אם היא אחראית, אז זהו, האחריות עליה. זה אבסורד, כי אין כיבוש צבאי, אין כמעט אף חייל ישראלי בעזה, אבל ישראל בכל זאת מרגישה אחראית".
עופר מבקש להדגיש עוד כי כדי לתקן העוול שנוצר, לא בהכרח צריך לראות בכל תושב עזה אויב ישראל. "זאת נקודה חשובה", הוא מבהיר. "אנחנו לא צריכים לנהל מלחמה נגד כל תושבי עזה, אבל אנחנו גם לא צריכים להתנדב לקחת עליהם אחריות. אם ישראל מראש מתנדבת לקחת אחריות לספק חשמל, לספק מים, לספק דלק, לספק אוכל – היא לעולם לא תנצח את הטרור. ישראל לא מסוגלת להבין שהמלחמה אינה רק מול ארגון טרור שהשתלט על עזה. אי אפשר לנצח מלחמה מול מדינת עזה – כאשר אנו לוקחים אחריות אזרחית על האוכלוסייה העזתית שיושבת בה".
לדברי המומחה, זאת הסיבה שבגללה ישראל ניצחה בלבנון, ניצחה מול משטר אסד והרתיעה את איראן, אך נכשלה במאבק מול חמאס. "וזה לא משנה אם ישראל לא משלמת בפועל על הסיוע", הוא מוסיף. "הרי אם ישראל הייתה משלמת על כל מה שנכנס לעזה, תושבי המדינה היו משתגעים מזה. העם כולו היה יוצא לרחובות בזעקה נוראית. עם זאת, בגלל שמדינות אחרות משלמות, אבל ישראל היא זו שבפועל מספקת את הסיוע, אז כל העסק עובר בשקט. כאילו שהשאלה פה היא כלכלית בלבד. במילים אחרות, נדמה שזו באמת אחריות שלנו, העיקר שמישהו אחר משלם. לא, זאת טעות אסטרטגית גדולה מאוד".
באשר לאפשרות שישראל תשוב לספק סיוע הומניטרי לעזה, עופר מביע חשש עמוק. "אני מוכן להמר שתוך זמן לא ארוך יהיו תומכים בהחלטה הזאת", הוא קובע. "אני גם מפנה את תשומת הלב לכך שישראל, שוב, בהתנדבות גמורה, כבר תיקנה את קווי המים לרצועת עזה, הכניסה צוותים של חברת חשמל מעבר לגדר במטרה שיתקן את קווי המתח לעזה. אני אומר זאת שוב ושוב – כל עוד מדינת ישראל תראה בעצמה מי שצריכה בהתנדבות לדאוג לרווחת תושבי עזה – לא ניתן לנצח במלחמה. לא בעזה ולא במזרח התיכון כולו. המשוואה הזו חייבת להשתנות אחת ולתמיד".
עמדה קיצונית מדי ביחס למצב הדיפלומטי והגאופוליטי שנוצר במזרח התיכון? לא בדיוק. "אני לא בא ואומר, תורידו את השאלטר היום", מבקש עופר להבהיר. "דרך אגב, זה היה יכול להיות אפקטיבי מאוד, אבל אני לא אומר – תסגרו היום את כל ברז המים לעזה. אני יודע היטב שאם זה יקרה, בעולם יגידו שבגללנו האוכלוסייה מתה בצמא. עם זאת, אני בהחלט אומר שאם משהו נפגע בקרבות, למה אנחנו צריכים לתקן אותו בהתנדבות? זו בדיוק הקונספציה. אם אנחנו אומרים שחמאס פוגע באוכלוסייה, פירושו של דבר שמישהו אחר דואג לה. מי זה המישהו הזה? כמובן, מדינת ישראל. הדבר הזה חייב להיפסק".
