בחדר הפיקוד של יחידת הכלבנים (יכ"ל) בכפר תפוח, התקיים אתמול (ב') כנס הקמה היסטורי של צוות חשיבה, שבו דנו בעשרה תיקים של נעדרים שעדיין לא אותרו, מהשנתיים האחרונות. מוזמני הכנס כללו מומחים מיכ"ל, איחוד הצלה, זק"א, משטרת ישראל, חוקרים פרטים ובני משפחות נעדרים. זוהי הפעם הראשונה בישראל שכלל הגורמים המעורבים בתיקים השונים הוזמנו לדיון סביב שולחן אחד. מטרת גיבוש הצוות המשותף הוא לזהות הצלבות, חפיפות וקשרים בין המקרים השונים. הצוות קיים סיעור מוחות, ואחרי סקירה כללית של התיקים ועיון במפות החיפושים גובשו המלצות להמשך החיפושים.
בין המקרים שנדונו: יורם הלל פליטר, שנעדר משטחים פתוחים באזור בית שמש, בדיוק ביום זה לפני שנה; מוישי קליינרמן, נער בן 16 שנעדר ממירון לפני כשלוש שנים; איתמר שלזינגר, שנעלם אחרי תאונת דרכים ואחרי התהפכות רכבו בכניסה לכפר עין חוד והיימנוט קסאו בת התשע, שנעדרת כבר כשנה ממרכז הקליטה בצפת. "יש לא מעט מקרים במשולש הברמודה של צפת-מירון. היחידה שלנו גם פיתחה אפליקציה שבו רואים בדיוק אילו אזורים נסקרו ומה עוד צריך להשלים".
יקותיאל (מייק) בן יעקב, מפקד יכ"ל אמר: "אחד הנושאים שאנחנו מתווכחים עליו הוא המקרה של שלזינגר. בדרך כלל כשיש קצה חוט באירוע, אנחנו סורקים רדיוס של חצי קילומטר וקילומטר, אבל פה מעולם לא אפשרו לנו חיפשו הולם בחלק מהרדיוס הזה הזה כי הוא גובל בפאתי הכפר עין חוד, ובכל פעם שמחפשים שם זה גורם למהומות, אז המשטרה לא נותנת לנו את המעטפת הביטחונית הראויה כדי לחפש בנחת כמו שאנחנו עושים במקרים אחרים. לא יכול להיות שיש רדיוס של קילומטר מסביב לקצה חוץ, שחצי מהרדיוס הזה מעולם לא נסרק כראוי עם כלבים ואמצעים אחרים, בגלל שיש אנשים שמפרים את הסדר הציבורי ומונעים חיפוש בנחת בצורה מקצועית במקום".
בן יעקב ממשיך ואומר, "לא ייתכן כי במדינה קטנה, אלפי בני אדם נעדרים מדי שנה, וכי חמישה עד עשרה אחוזים מהתיקים הרציניים לעולם לא מפוענחים. מתוך 200 מקרים 'כבדים', 20-10 אנשים מתווספים לרשימה מדי שנה של אלה שלא מוצאים אותם לעולם. קיימים מקרים, כמו זה של שלזינגר, שמעולם לא אפשרו לנו לקיים בעניינו חיפוש כמו שצריך, בפאתי כפר ערבי. בושה לנו אם ניתן לאנשים האלה להישכח, ואם נעדרים ימשיכו ליפול בין הכיסאות, בשל תהליכים ביורוקרטיים, ובשל אדישות בלתי נסבלת". זו הסיבה, לדבריו של בן יעקב, שהוא כינס את הגופים השונים לדיון משותף. "חשוב שיהיה שיתוף פעולה ברמה הלאומית, בכל תיק של היעלמות. לצערי, הרבה מקרים נופלים בין הכיסאות. כמו במקרה של היימנוט – בני המשפחה מאשימים את המדינה באדישות ובביורוקרטיה ובחוסר התייחסות לאירוע כמקרה חטיפה, למרות שעל פי כל הסימנים בשטח הילדה נחטפה. הרי ילדה בת תשע שנעלמת כאילו בלעה אותה האדמה בשנת 2024, אי אפשר להתייחס אליה כנעדרת בשגרה".
חוץ מזה, בן יעקב מעביר ביקורת על חוסר השימוש בכלים המצויים בידי המדינה כדי לפענח את המקרים של היימנוט ושלזינגר. "הרי יש טכנולוגיות, אנחנו למדנו עליהם בתקופת הקורונה. שמו אותי בבידוד כי נחשפתי לחולה קורונה במשך שבע דקות. גופי האכיפה יכולים לדעת בדיוק מי היה באותו אזור של ההיעלמות – מי היה בקרבת הרכב של שלזינגר ומי היה בקרבת מרכז הקליטה וגן הילדים מחוץ למרכז הקליטה, פשוט לא הפעילו את האמצעים האלה. או שלא הפעילו את השב"כ או שלא הפעילו את הטכנולוגיה בזמן. אולי אם היו מגדירים את האירוע כחטיפה, ייתכן שהיה אפשר כבר לאתר אותה", הוא מסכם בצער.
