ערב יורד והשטיח האדום נפרש בסינמטק תל־אביב. על השטיח עומדים שני אנשים קורנים מאושר מול הבזקי המצלמות: גבי עמרני, שחקן ותיק ומוערך, שחובק בגאווה את מעיין בתו, שמגלמת את הדמות הראשית בסרט שלכבודו התכנסו כולם, "לא יום ולא לילה".
מעיין עמרני, נשואה ואמא טרייה, היא שחקנית בת 41 וזהו הערב הראשון בחייה שהיא הכוכבת הגדולה. בסרט היא מגלמת את דמותה של אהובה, אם חרדית חוזרת בתשובה הנלחמת עבור בנה, המגלה שדלתות ישיבה נחשבת חסומות בפניו רק בשל מוצאו. "את הסרט צילמנו לפני שלוש שנים, עוד לפני שהתחתנתי וילדתי. היום אני צופה בו ממקום של אמא בעצמי, וזה הבדל מאוד משמעותי", היא מספרת כמה ימים לאחר מכן, כשאנחנו נפגשות בביתה, "אני מבינה באמת כמה רחוק אמא תלך בשביל הבן שלה".
את הסרט כתב וביים פנחס וויה, חרדי לשעבר שחווה על בשרו את האפליה המקוממת שכרוכה בתהליך קבלת תלמידים לישיבות ואת החיים בתוך חברה סגורה ונוקשה. לצד עמרני משחקים אלי מנשה, שמואל וילוז'ני, דורית בן־ארי ואדם חתוכה־פלד. ברור שחיי החברה המתוארים בסרט רחוקים מאלו של עמרני, ובכל זאת היא מספרת כיצד רותקה מכל פרט שנחשף בפניה עם כניסתה המהירה מאוד לנעלי הדמות. "אני זוכרת כמה היה לפנחס חשוב שהכול יהיה מדויק על הסט. הבנתי אותו. זה הסיפור שלו, הזיכרונות שלו. הוא שם לב להכול. הבלגן בסלון, הכלים החד־פעמיים, האוכל שמוכן על הצלחת כשהבעל חוזר מהעבודה. הכול נבחר בקפידה. אני זוכרת שהתאמנו אינספור פעמים על תפילת 'מודה אני לפניך' שאהובה שרה לילדים שלה בכל בוקר", דרושים לה כמה רגעים כדי להיזכר בשם התפילה. "לפחות ארבעים דקות, עד שהוא היה מרוצה, ואמרתי את זה נכון".
איך הייתה החוויה להיכנס לנעליה של אישה חרדית?
"זו הייתה חוויה מורכבת. היו לי סצנות שהיה לי נורא קשה להיות בהן. למשל סצנה שבה המשפחה הולכת לחוף הים. כולם משחקים ואהובה יושבת בצד. מופנמת. אני לעומתה בן אדם מאוד אנרגטי ופתוח. לא הצלחתי לקבל את זה שאני חייבת להיות יותר סגורה ושקטה, ולידי יש צחוק מתגלגל. קיבלתי את זה, אבל היו לי לא מעט ויכוחים עם פנחס בקשר לדמות של אהובה. היו סצנות שחשבתי שהיא צריכה יותר להביע את עצמה ולעמוד על שלה. בסוף היא לוחמת שמוכנה להפוך עולמות, אבל בחוץ היא בקושי מביעה רגש. אבל פנחס התעקש שככה הדמות. גם כשחשבתי שעכשיו היא צריכה לצעוק, לבכות, לריב, הוא עמד על זה, זה היה לו מאוד חשוב. הבנתי בסוף שזו מי שהיא החליטה להיות.
"היה לי גם קושי גדול בחדר איפור. המאפרת הייתה מאפרת אותי מאוד נקי. רק הסתירה את הפיגמנטציות, כיסתה פה ושם. הייתי מבקשת ממנה 'עוד קצת אודם, קצת ריסים'. אבל היא לא יכלה. פעם היא נכנעה והבריקה לי קצת את השפתיים, אז הבמאי אמר שאני מאופרת מדי. היה לי מאוד קשה להתחבר לזה ולהבין שהמראה הוא לא עניין בחברה שלהם. הם ציבור יותר סגור, ואהובה היא לא ליידי. אבל באופן משונה, דווקא לפנימיות שלה התחברתי מאוד".
על המסך, דמותה של אהובה נעה בגלים שבין איפוק לסערת רגשות, ובשיא היא נוקטת באלימות כלפי בנה, באחת מהסצנות הכואבות ביותר בסרט. "זו הייתה סצנה קשה", היא נושכת את שפתיה, "גם כאן הייתי בטוחה שאחרי מה שהיא עשתה לבן שלה, היא תלך ותבכה את נשמתה. פנחס לא הסכים. פחדתי שהצופים לא יאהבו אותה ויחשבו שהיא קשוחה ואין לה רגש. אבל כל כך הבנתי אותה. היא שונה ממני אבל בדיוק כמוני. הבפנים שלה עובד שעות נוספות. והיא חוזרת בתשובה, אז היא אוצרת בתוכה את השיגעונות, את המשהו החופשי, את הטיול להודו, את הדבר הכל כך יצרי שחי בה. התחברתי למקום הזה".
לא קשה להבחין ברגש הרב שמסתנן לקול של עמרני כשהיא מדברת על הדמות שגילמה. בשבילה זה לא עוד פרויקט, אלא התפקיד הראשי הראשון שקיבלה אי פעם בסרט, יותר מעשור אחרי שסיימה את בית הספר למשחק בית צבי. "כשקראתי את האודישן משהו בי אמר לי שזה סוף־סוף שלי. בלי לחפור יותר מדי התקשרתי לסוכנת שלי ואמרתי לה 'זה תפור עליי'. אז היא עודדה אותי לצלם את האודישן כמה שיותר מהר, ושלחתי. אחרי יומיים פנחס התקשר ואמר לי שהוא רוצה לראות אותי".
"אני מכירה היטב את השלב הזה, הייתי בו כבר הרבה פעמים, אז לא פיתחתי ציפיות והתפקיד היה עדיין רחוק ממני. פנחס ביקש ממני לעשות עוד כמה שורות מהטקסט, ובאמצע אני רואה שהפנים שלו קורנות. התאמתי למשהו בחזון שלו. ואז קראו לי עוד פעם. מבחינתי זה היה עוד אודישן. אבל הייתי רק אני, ושחקנים מגיעים לשחק מולי בזה אחר זה. לא קלטתי שמנסים לעשות לי התאמה, כי התפקיד כבר שלי. ואז הוא בישר לי – 'את האהובה שחיפשתי'. יצאתי מהבניין וצרחתי, זה היה אושר עילאי. התקשרתי להורים שלי וצעקתי 'זה שלי, זה שלי'. הם היו הראשונים לקבל את הטלפון, כי הם תמיד היו אלו שהאמינו בי בלי גבולות. בדרך היו כל הזמן אנשים שאמרו לי לוותר, למצוא מקצוע אחר, אבל ההורים שלי לא הפסיקו לדחוף".
הראיון המלא יפורסם מחר (ו') במגזין מוצש
