במשך 34 שנים היא לחמה בפשיעה, מנצלת את הקשיחות שספגה ברחובות ילדותה כדי לנפץ כל תקרת זכוכית עד לתפקיד ראש אגף מבצעים במשטרה. בריאיון ראשון אחרי הפרישה, ניצב סיגל בר־צבי מספרת מה מונע את מיגור העבריינות בישראל: הענישה הסלחנית, הנורמות במגזר הערבי, הדרג המדיני שלא לוקח אחריות, והשופטים שלא מבינים את תוצאות פסיקותיהם.
סיגל בר־צבי, 55, מתגוררת בכפר־סבא, אם לשתי בנות ונמצאת בפרק ב' של זוגיות. היא גדלה בירושלים, בשכונת הקטמונים שהייתה באותם ימים שכונת מצוקה, כהגדרתה. "אני מגיעה מבית שלא היה בו יותר מדי. ראיתי את הרחוב כמו שרואים אותו במקום כזה, וכבר אז למדתי לא מעט על החיים. כשהתגייסתי לצבא הוצע לי 'מסלול קצונה ייעודי'. המשמעות הייתה שיצאתי מיד לקורס קצינות, ובלי להיות חיילת הפכתי לקצינה. זה היה שונה מכל מה שהסביבה שלי הכירה. הייתי בת בכורה, כך שלא היה לי ממי לקחת דוגמה. באותו רגע מסלול החיים שלי קיבל תפנית שאני אסירת תודה עליה עד היום".
אחרי שהשתחררה מצה"ל בדרגת סגן, הוצע לה להצטרף ליחידה הסמויה של המשטרה. "היו לי שני ארגזי כלים חשובים. מצד אחד שפת רחוב, קשיחות, כוחניות, חוסר פחד ויכולת להתמודד עם מצבים לא פשוטים – כל מה שצריך כדי להתגייס לתפקיד הלא־פשוט הזה ולהצליח בו. מצד שני הייתה לי תעודת כשרות כאדם ערכי וישר, טוב, חרוץ ומערכתי. ככה הצטרפתי בשנת 1991 למשטרה הסמויה, שמנהלת מעקבים אחרי דמויות וארגוני פשע".
"החיים של הפרט בחברה הערבית הפכו לגיהנום. השליטה של ארגוני הפשע בכל המנגנונים – החברתיים, הכלכליים, המשפטיים – מייצרת מקום שאין בו תקווה. אתה כאזרח לא יכול לפרוץ את המעגל הזה. אם אין לך אפשרות לקבל הלוואה מהבנק כשאתה רוצה למשל לבנות בית, והמקום היחיד שייתן לך הלוואה הוא ארגון פשע, אתה נתון בידיים אכזריות. טועה מי שחושב שהתופעה הזאת תתחיל ותסתיים בתוך המגזר הערבי. הדברים האלו מטבעם מתפתחים וגדלים ולא נשארים בתוך הגבולות של מקום כזה או אחר. בעבר חשבתי שמה שדרוש פה הוא שילוב זרועות של משרדי ממשלה, כמו בתוכנית של יואב סגלוביץ', שהייתה טובה מאוד כשלעצמה. היום אני חושבת שצריך פתרונות הרבה יותר קיצוניים. צריך חקיקה חדשה וענישה הרבה יותר אגרסיבית. לאפשר למשטרה שימוש בכלים של שב"כ. צריך להעלים את ראשי ארגוני הפשיעה מהשטח עם המשפחות שלהם. מתחת לאף שלנו מתפתחות תופעות שאנחנו מכירים רק מסרטים על מדינות עולם שלישי".
"ארגוני פשיעה, סכסוכים משפחתיים ורצח נשים – הכול מתכנס בסוף ליד קלה על ההדק. זו חברה שמתנהלת בעצבים חשופים. אם תעקוף בתור את האדם הלא נכון, יבולע לך. אם חייל בארגון פשיעה נוסע ברכב היוקרה שלו בסמטאות נצרת במהירות של עשרה קמ"ש, אף אחד לא יעז לעקוף אותו או לצפור לו, כי כולם יודעים מה עלול לקרות".
כדוגמה לצורך להרחיב את הכלים שבידי המשטרה, היא מציינת צעד שאכן נעשה אחרי שנים רבות של דשדוש. "עד לא מזמן לא הייתה למשטרה דרך להתמודד עם התופעה של גביית דמי חסות. כדי להרשיע במעשה כזה צריך היה להוכיח סחיטה פוזיטיבית, כלומר להראות שמישהו בא אליך ודרש במפורש לקבל תשלום קבוע, תוך שהוא מאיים לפגוע בך אם לא תעשה זאת. הבעיה היא שבחיים האמיתיים זה לא עובד ככה. כשראש ארגון פשע מגיע אליך לחנות החדשה שפתחת, ואומר לך בנימוס 'בוקר טוב, מה נשמע?' – אתה מבין היטב במה מדובר, גם בלי שהוא יאמר מילה נוספת. אז הנקודה הזאת השתנתה, אבל נדרשים עוד הרבה מאוד שינויים כאלו".
וישנו גם העניין של חוסר שיתוף פעולה מצד החברה הערבית.
"נכון, כשיש חברה שלא נותנת לגיטימציה לשלטון ולא מזדהה עם המקום שבו היא חיה, היכולת של המשטרה לשטר ולאכוף מוגבלת מאוד. אם יש לדוגמה רצח בתל־אביב, כאשר המשטרה תגיע למקום היא תמצא גופה, היא תראה זירה. ברחוב הערבי לא בהכרח. יכול להיות שהגופה תילקח מיד מהמקום, הרחוב יישטף, ואיש לא ראה ואיש לא שמע. אבל אני שואלת אותך, אם היית גר שם, מה היית עושה? יש פה מורכבות על גבי מורכבות. נכון, קשה לפענח רצח כשאין לך עדים ואין לך זירה, אבל האם אנחנו יכולים לומר 'הם לא משתפים פעולה אז שימותו' ולפטור את עצמנו מטיפול בנושא? לא, כי יש לנו אחריות כמדינה. וכאמור, זה לא נשאר בחברה הערבית. ארגוני הפשיעה האלו נכנסים לאשדוד, לקריית־גת ולמקומות נוספים. יש פה מצב חירום, וצריך לטפל בו כמו מצב חירום".
הראיון המלא יפורסם מחר (יום ו') בדיוקן
