בזמן שכולנו עומדים בפקקים הארוכים, שכנינו ברשות הפלסטינית סוללים בשטחי C, הנמצאים בשליטה ישראלית, מערכת שלמה של כבישים חדשים. על פי דו"ח חדש שהופק בארגון רגבים, האורך הכולל של הדרכים הבלתי חוקיות בשטחי C מגיע ל־4,900 ק"מ; כמו המרחק מישראל לאיסלנד. בשנה האחרונה בלבד נפרצו ונסללו 106 קילומטרים חדשים, ממוצע של 10 קילומטרים בחודש, וזאת לאחר ירידה דרמטית בעקבות השלכות המלחמה שגרמו גם לירידה בקצב הבנייה הלא חוקית באזורים הללו. בבדיקה הקודמת שביצעו אנשי רגבים, בשנת 2023, נמדד קצב של 25 ק"מ בחודש.
"יש להם שיטה סדורה להשתלטות על הקרקע, והצעד הראשון הוא תמיד פריצה של דרך", מסביר משה שמואלי, רכז יו"ש של רגבים, כשאנחנו יוצאים לראות במו עינינו את הכבישים החדשים שפרצה הרש"פ בשטחי המועצה המקומית שער שומרון. "לכל ציר חדש מתווספים עמודי חשמל, קו מים ואז בנייה לא חוקית. כל זה בשטח שגם לפי הסכמי אוסלו שייך למדינת ישראל".
את ההתפתחות שאנו רואים כאן, בין הכפרים מסחה לבידיא, אפשר לראות באזורים נוספים ביהודה ושומרון. לא מדובר בפחונים או במבנים חקלאיים קטנים, אלא בווילות, בתי פאר ובריכות, ואף מפעלים גדולים ואולמות מסחר. אלה השקעות גדולות מאוד במבנים לא חוקיים, והן מתאפשרות מכיוון שהבונים יודעים שאיש לא יגיע להרוס. למעשה נבנתה כאן עיירה שלמה נוספת שמחברת בין שני הכפרים, סביב כביש אספלט רחב ובו תמרורים, חנויות ובתים. הכול נבנה באופן לא חוקי בשטח C, חלק אפילו על אדמות מדינה.
משה שמואלי, רגבים: "אלה הן דרכי מילוט למחבלים. בדרך שאנחנו נוסעים עכשיו, כל מחבל יכול לנסוע ולהגיע עד כביש 5 בלי שאף אחד ימנע ממנו, כי צה"ל לא מסתובב פה בשגרה"
התחלנו את נסיעתנו בדרך מקבילה לכביש 5 (כביש חוצה שומרון), שהתחברה אליו בדרכים פיראטיות. בתחילת המלחמה חסמו כוחות הביטחון צירי תנועה רבים לפלסטינים, ואלה חיפשו דרכים חלופיות להתחבר לכבישים הראשיים. כך נוצר מעין משחק של חתול ועכבר – הם פותחים פרצה ונוסעים דרכה, עד שצה"ל מזהה וחוסם. המשחק הזה מתווסף למערכת הדרכים האסטרטגית שנסללת בשיטתיות על ידי הרשות הפלסטינית.
בין כרמי הזית והטבע הפסטורלי והפורח, מצטיירת תמונה עגומה: "הצירים כאן הם הדרך להקים עוד כפר", אומר שמואלי. "בהשוואה של תצלומי האוויר מהשנים האחרונות רואים בצורה ברורה את ההתקדמות. ממש כמו קורי עכביש שמתפזרים בשטח, עוד ועוד דרכים מרשתות את האזור".
גם עין לא מקצועית יכולה להבחין בכך שכביש הכורכר שאנחנו נוסעים עליו הוא חדש. ככל שאנו מתקדמים נגלים לעינינו עוד סימני פיתוח. פתאום מופיעים בצדדים עמודי חשמל, ואחרי כחצי קילומטר העמודים כבר מחוברים לכבלים, ובצד הדרך אפשר לראות אפילו ארונות חשמל. באזור שמחובר לחשמל כבר נראות חומות בטון שמגדרות אזורים לבנייה.
בלב השטח עומד מפעל ברזל עצום, 21 אלף מ"ר שטחו, שלפי השלט בכניסה הוקם בסיוע הרשות הפלסטינית, ודגלה מתנפנף בחזיתו. בדרך אליו נראית תעלה לקו מים, ופועלים שבונים את הווילות המפוארות. כשעצרנו לשוחח עם העובדים הם שמחו לספר שעיריית בידיא אחראית לפיתוח האינטנסיבי של הדרכים פה.
"זה שטח שנכבש דה־פקטו", אומר שמואלי. "מדינת ישראל החליטה לא להתעסק בסיפור של שטחי C, ובינתיים בנו פה שכונה חדשה לכפר עם מפעלים מטורפים שלאף אחד אין שליטה עליהם, ובטח שאין פיקוח על הפסולת והזיהום שיוצאים מהם. זו רק דוגמה. יש אזורים כאלה בכל יו"ש, בשטח אש 202, בהר חברון ליד דהרייה. השיטה מועתקת ממקום למקום".
נהנים מכל העולמות
הטיפול בדרכים לא חוקיות כרוך באתגר ייחודי, מסביר שמואלי. "בשונה מבית, שאפשר להגיע אליו ולהרוס אותו, כשפורצים ציר – לא ממש אפשר לבצע נגדו אכיפה. אפשר לגרד אותו או לחסום אבל זה לא באמת פותר את העניין, וקל להשמיש אותו מחדש. בגלל זה צריך לאכוף נגד הסלילה עצמה, לפני שהדרך נפתחת לתנועה. כדי שדבר כזה יקרה צריך להעלות את האכיפה הזו לראש סדר העדיפויות, לעקוב באדיקות אחרי העבודות ולהגיע לכל אתר שמתחילים לעבוד בו. בתעדוף כזה יש היגיון רב כי בלי כביש אין תשתיות ואין בנייה. כל עצירה של סלילת כביש מונעת השתלשלות של עוד הרבה מעשים לא חוקיים".
אי אפשר לייחס את הבנייה להתפתחות טבעית של הכפר? אולי נגמר המקום בשטח B ולכן הם יוצאים גם לאזור הזה?
שמואלי שולל את הכיוון הזה: "המרחק הרב בין הבתים, וההסתעפויות הרבות של הדרכים – מספרים סיפור אחר. לפי מיפוי שעשינו, רק 30 אחוז משטחי A ו־B מנוצלים על ידי הפלסטינים. זאת אומרת שיש להם עוד הרבה מקום לבנות, אבל המגמה היא לתפוס שטח. הם בכוונה פולשים לשטחי C, וגם מצהירים בצורה ברורה שהם רוצים להכין את המדינה הפלסטינית תוך יצירת רצף התיישבותי. אנחנו נמצאים בחלק שמחבר את הכפרים מסחה ובידיא, וגם אותם חיברו לקראוות בני חסאן. הקצב מהיר מאוד. בהתחלה פרצו את הכביש הראשי, שהיום נראה כמו כפר לכל דבר, ואז פתחו צירים מקבילים והסתעפויות. התפתחות דומה ראינו ב'שמורה ההסכמית' בגוש עציון, וליד אזור התעשייה המתוכנן מצפון לשקד. בשנתיים האחרונות יש שם עשרות צירים חדשים.
"פרויקטים כאלה הם לא ספונטניים, אלא מתוכננים וממומנים", מבהיר שמואלי. "לאחרונה הרשות גם הכריזה על פרויקט של שיפוץ צירים, כך שגם דרכים קיימות שהיו קטנות ופגומות הורחבו והניחו עליהן כורכר, כדי שכלי רכב פרטיים רגילים יוכלו לנסוע בהן. צריך להבין שבהסכמי אוסלו יצרו מפות עם מסדרונות של שטח C שימנעו רצף פלסטיני; המטרה של הפלסטינים היא למחוק בפועל את המסדרונות האלה וליצור רצף לאורך כל שדרת ההר המרכזי. הם מפירים את ההסכמים בכל צורה אפשרית, ולא ברור למה אנחנו עדיין עובדים לפיהם".
גם בהשוואה בין תצלומי אוויר מהשנים האחרונות, מסביר שמואלי, ברור שלא מדובר בגידול טבעי. "בשטח B כמעט אין שינוי, ואילו שטח C פשוט לא נראה אותו דבר. הם בונים במפוזר בשטח ונכנסים אפילו למה שמכונה 'שטח ביטחון', שבו אסור לבנות במרחק של עשרות או מאות מטרים מהגדר. בשטח ביטחון אמורים לאכוף יותר מבכל מקום אחר, אבל גם שם האכיפה דלה. כדי לבנות שם, הבונים צריכים להרגיש מאוד בטוחים. אדם משקיע שני מיליון שקל בשביל לתפוס את השטח, והוא לא מפחד שמישהו יממש את צו ההריסה. רואים את זה גם באזור דיר־בלוט שבשומרון, בגבעות־עדן שליד גוש עציון וליד תרקומיא, שם יש פלישה חקלאית גדולה לאדמות מדינה ולשטח אש עצום בגודלו. אלה שטחים שמדינת ישראל איבדה. אם ירצו להרחיב יישובים אחרים לשטחים האלה זה פשוט לא יהיה אפשרי, למרות שהסטטוס של הקרקע אמור לאפשר את זה".
לא מעטים מהמשקיעים באזורים שקרובים לגדר ולערים הגדולות הם ערביי ישראל, אבל לדברי שמואלי, גם מולם המערכת מגלה אוזלת יד. "הם מגיעים קודם כול בגלל הפער הבלתי ניתן לגישור במחירי המגרשים. נוסף לזה חוק המזומן שלא חל ביו"ש, וכך הם יכולים לבנות בית במזומן בזול. גם המחיה פה זולה יותר, אז הם חיים בווילה עצומה ומסתובבים עם תעודת זהות כחולה, ונהנים מכל העולמות. האכיפה נגדם היא כמו על פלסטינים ולא כמו על ישראלים, אז הם לא חוששים שיהרסו להם את הבית הלא חוקי שבנו. בעצם הם נהנים מהחסינות הכי גבוהה".
מעבר לעובדה שמדינת ישראל מאבדת קרקעות חשובות, הדרכים הפיראטיות הללו מטרידות גם מבחינה ביטחונית. "קודם כול אלו דרכי מילוט למחבלים", מתריע שמואלי. "בדרך שאנחנו נוסעים עכשיו, כל מחבל יכול לנסוע ולהגיע עד כביש 5 בלי שאף אחד ימנע ממנו, כי צה"ל לא מסתובב פה בשגרה. אגב, בכביש 5 רואים לא פעם את גנבי הרכב שפותחים את מעקה הבטיחות, נכנסים לדרך הצדדית ובורחים".
חמש דקות הליכה או דקת נסיעה על השביל החדש – זהו המרחק ממפעל המתכת או מבית הפאר עם הבריכה, עד לגדר ההפרדה שמאחוריה גרים תושבי אלקנה. "הסיפור של קו התפר הוא קריטי. לכל אחד מהצירים האלה יש פוטנציאל להיות הדרך שבה נוסעים הנוח'בות של יהודה ושומרון עד לגדר. זו בדיוק אותה גדר שהייתה בעזה. הטרקטורים שעובדים פה יכולים להפיל אותה במכה אחת, ומשם עד מרכז הארץ אין שום דבר שיעצור אותם. מדובר על עוד חזית במלחמה, והיום האיום הגדול עלינו הוא יהודה ושומרון".
מערכה מול מערכון
מאז שבעה באוקטובר, ראשי הרשויות והתושבים "בצד השני" של גדר ההפרדה מתעניינים במה שקורה בשטח שעד לאחרונה הם תפסו כאזור שמעבר להרי החושך. "היום הם מדברים בצורה קיצונית יותר מראשי הרשויות של יו"ש. הם מתחילים להבין את הסיכון שיש בבנייה סמוכת הגדר ובפריצת הדרכים, ומנסים להביא לעצירה שלה".
ההחלטה שהתקבלה בתחילת המלחמה לסגור את הצירים המרכזיים ואחר כך לפתוח אותם, השפיעה על הבנייה הלא חוקית ועל פתיחה של דרכים חדשות?
"זה משפיע כי הצבא לא נכנס לפה. אם אתה חוסם ציר, הוא חוסם גם אותך. הפקחים לא מגיעים לכאן אם הדרך חסומה להם, הם לא ייכנסו לתוך הכפר כדי להגיע לכאן. זה חלק מהקונספציה. הכוחות מסתובבים רק באזור 'כחול', זאת אומרת סביב היישובים היהודיים ובכבישים מרכזיים. הם לא נכנסים לאזור 'אדום' כי לפי ההגדרה הם צריכים שני כלי רכב ממוגנים, והכול נהיה מסורבל".
שמואלי מדגים את הדברים: "בצפון הבקעה, ליד ברדלא, בונים עכשיו מכשול שלא יאפשר לאנשים מג'נין להגיע לבקעה ולפגע, אבל בפועל חוסמים שטח עצום של אדמות מדינה מוכרזות והשטח הזה מסתפח לג'נין. היה צריך להציב את המכשול אצלם, וזה נכון לכל מקום ולכל אירוע ביטחוני. כשיש חסימה אז פקח לא יכול להיכנס ולאכוף, אפילו פקח של רשות הטבע והגנים שרוצה לעצור ציד לא חוקי. עכשיו יש גם חשד למלכוד של השטח באזור ההוא במטענים, אז צה"ל פשוט לא נכנס יותר ולא שומר על אדמות המדינה שם".
מצד שני, לפי הדו"ח שלכם דווקא השנה חלה האטה בקצב הבנייה.
"נכון. בשנה האחרונה גם הייתה יותר נוכחות צבאית בשטח, והמצב הכלכלי ברשות הפלסטינית לא היה טוב, וזה השפיע על האפשרות שלהם להשקיע בפיתוח. מי שעוצרים את הבנייה בהרבה מקומות הם רכזי השטח של המועצות האזוריות, שמסתובבים בשנתיים האחרונות ומקפיצים את הצבא בזמן אמת. ההתפתחות נבלמת היכן שיש עיניים של אנשים והרתעה, כמו למשל ליד פדואל, יש שם ועדת קרקעות חזקה עם הרבה מתנדבים שאוספים מידע ועושים משמרות לראות מה קורה. הם כל היום מדווחים ולוחצים על מי שצריך, ובאמת מצליחים לבלום את ההשתלטות".
בחודשים האחרונים נראה שקצב ההריסות של המנהל האזרחי עלה מעט. רואים את זה בשטח?
"זה נכון, יש עלייה משמעותית באכיפה וזה למרות שפקחים רבים גויסו לטובת המלחמה. מה שמעיד שהעניין הוא לא כוח אדם אלא מוטיבציה. אבל גם עם קצב האכיפה המוגבר, מה שעושים הוא בקושי טיפה בים. עד לפני המלחמה, המנהל הרס בעיקר פחונים או הריסה חוזרת של אותו מבנה. בחודשים האחרונים יש שינוי גם בנושא הזה, אבל זה עדיין לא מתכתב עם כמות המבנים ומהירות הבנייה. בגלל שהאכיפה לא אסרטיבית, גם אין הרתעה שמרחיקה אנשים מלהשקיע ולבנות. כל מבנה מקבל צו הריסה, אבל זה לא מתקדם משם לאכיפה. בדרך כלל מגישים ערר על הצו, ואז נכנסים לתהליך בלתי נגמר ומתקדמים בערכאות לבג"ץ, ובינתיים הדחיפות לטפל יורדת. הקריטריונים של הדחיפות משתנים קצת לפי המצב, אבל בגדול מבנה שבג"ץ מורה עליו ייאכף ראשון, כי זו 'בקשת המדינה'. אחרי זה צווי איסור בנייה, שטח אש, אדמות מדינה, מדרג לפי אזורים ועוד כל מיני פרמטרים. הם מנהלים מערכה, ואנחנו מנהלים מערכון.
"באופן עקרוני, מבנים צמודי גדר נחשבים סכנה ביטחונית ומפקד חטיבה מרחבית יכול לאכוף אותם, אבל הייעוץ המשפטי לא תמיד מאפשר. יכול להיות שאם הצבא יקבל את סמכויות האכיפה זה יפתור חלק מהבעיה, כי לצבא יש מוטיבציה וגם אין בעיה של כוח אדם. היום ההתערבות היא כאב ראש בשביל צה"ל – צריך לקבל אישור, להגיע לשטח, למשוך את הבאגר שמחרימים מפה החוצה, להביא כוח מאבטח כי יכולות להיות הפרות סדר ואז אחרי שבועיים יחזירו את הכלים – אז בשביל מה הם צריכים את כל הדבר הזה?"
חוות השומר
בעיה נוספת בנושא האכיפה היא היעדר ענישה פלילית לעבריינים ביהודה ושומרון. "אנחנו דוחפים לכך שהמנהל האזרחי יפתח תיק פלילי נגד עברייני בנייה, אבל בכל פעם שאנחנו פונים במכתב עם שמות של העבריינים ותיעוד של הפשע, עונים לנו שאין גוף שיכול לפתוח תיקים פליליים. הרבה שנים מדברים על כך שיש תהליך להקים גוף כזה, אבל זה לא מתממש".
אם אתה משווה לנעשה בתוך תחומי הקו הירוק, יש הבדל בעוצמת האכיפה של רשות מקרקעי ישראל ושל המנהל האזרחי?
"אין לי השוואה מספרית אבל אם מישהו בראשון־לציון או במועצה אזורית כלשהי יביא מנופים ומשאיות ויקים עם פועלים מבנה בסדר גודל כמו פה – מהר מאוד יעצרו אותו. כאן אין מי שפוקח עיניים וגם אין מישהו שמרגיש שהוא מפסיד את השטח או את התשואות ממנו. המנהל פועל יותר במקומות שלוחצים עליו. איפה שתושבים לא רואים או לא מספיק מבינים את המשמעות, הם לא פועלים".
בארץ הקטנה שלנו אין חלל ריק, ולכן, אומר שמואלי, האפשרות הטובה ביותר לשמור על האזורים האלה היא ליישב אותם. "החוות הן הבשורה הגדולה. עם כל השחור שאני רואה כל היום, אפשר להתנחם בעשייה שלהם. אלה צעדים היסטוריים שמשנים את המפה מול הטירוף של הבנייה הלא חוקית. כל חווה חולשת על אלפי דונמים, ובעזרת חקלאות ומרעה הם שומרים על שטחים עצומים. זה גם נכס ביטחוני לכל דבר. מח"טים מבקשים שיקימו חוות במקומות מסוימים. לאחרונה מישהו כתב לי שבסוף יהיה טוב, ואם לא טוב אז כנראה לא הגענו לסוף. אני אופטימי".
