קבוצת רבניות ונשות ציבור המשמשות בתפקידי מנהיגות בציונות הדתית, יצאה השבוע למסע הזדהות ותמיכה אצל משפחות חטופים שקרוביהן לא נכללו בפעימה הנוכחית. המטרה לא הייתה פוליטית, אלא רק לחלוק בכאבן של המשפחות.
"כשהתחילו דיבורים על הירקמות עסקת חטופים, ידענו שלא כולם כלולים בעסקה. הבנתי שאנחנו חייבות לפגוש את המשפחות שיקיריהן נשארים בשלב זה מאחור", אומרת הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי, ראש תוכנית ההלכה במגדל־עוז, שהגתה את רעיון המפגש עם הרבנית ד"ר לאה ויזל, ראש המדרשה בבר־אילן. השתיים גיבשו רשימת רבניות ומנהיגות שיעברו בין המשפחות למפגש בלתי־אמצעי. "הרעיון היה לבוא ולומר: 'אנחנו איתכם, חשים את כאבכם, את הגעגוע והקושי', ולהביע הזדהות עם המצב הנורא שהן נקלעו אליו".
השתיים מדגישות שאין במסע הזה אמירה פוליטית או הבעת תמיכה בעסקה כזו או אחרת, וכי הוא בסך הכול חיבוק הזדהות. במסע השתתפו בין השאר הרבנית דפנה בר, רעייתו של הרב האשכנזי הראשי; הרבנית יפה מגנס, מייסדת האולפנית בתל־אביב ודקן הסטודנטיות במכללה בבית וגן; הרבנית אסתי רוזנברג, ראש בית המדרש במגדל־עוז; עו"ד צילית יעקובסון, יו"רית עמותת "בת מלך" למניעת אלימות במשפחה, העומדת בראש מיזמים חברתיים מתחילת המלחמה; הרבנית נועה לואיס, מנכ"לית התוכנית OLAH לחיזוק זהות יהודית לנשים באירופה; הרבנית אילנה חדד, ראש מדרשת "נשמת"; הרבנית שלומית סטיסקין, ראש מכון "ראשית – מדרשת מעון"; וד"ר חנה ריקלין, ראש קמפוס הנשים של מכללת הרצוג במגדל־עוז.
"אני חושבת שאף אחת מהשותפות היום למסע לא יכולה להביע עמדה לכאן או לכאן, כי בסוף לנו אין המידע שיש למקבלי ההחלטות", אומרת טיקוצ'ינסקי. "זאת גם לא המטרה שלנו. אני בטוחה שאנחנו חלוקות בשאלה הזאת, כי לא כולנו חושבות בדרך אחידה. היו נשים שפנינו אליהן והן חששו שיש כאן אמירה פוליטית, אבל המטרה של המסע היא לומר למשפחות שאנחנו זוכרות את הילדים ומתפללות עליהם".
המפגש הראשון התקיים עם דני מירן, אביו של עמרי שנחטף מביתו בקיבוץ נחל־עוז. המחבלים נכנסו לבית שהתגורר בו עם רעייתו לישי ושתי בנותיו, העבירו אותם לבית סמוך, ושם החליטו לחטוף את עמרי ולהשאיר את לישי והבנות מאחור. דני, בן שמונים, תושב יסוד־המעלה, מתרוצץ מאז בארץ ובעולם במטרה להשיב אליו את בנו.
מירן סיפר על מאורעות 7 באוקטובר ועל השעות הקשות שבהן חשב שאיבד את בנו, כלתו והנכדות. כששמע שהבנות ניצלו ודני חטוף, הוא נשם לרווחה מצד אחד, אך מצד שני ידע שדרך ארוכה לפניו. "גלעד שליט היה בעזה חמש שנים, רון ארד עדיין לא שב. ידעתי שאנחנו יוצאים למסע", הוא מספר.
האב שיתף בחיבוק החם שהוא מקבל בארץ ובעולם, מהזר התל־אביבי שהפקיד בידיו מפתחות לדירתו בלי שהכיר אותו רק כדי שיוכל לשהות במרכז לצורך ניהול מאבקו, ועד אנשים טובים מיהדות התפוצות שסיפרו לו על הכיסא הריק שהם משאירים לעמרי בביתם. כשנשאל על תחושתו לגבי ההסכם שהותיר את בנו מאחור, ציין דני: "במשפחה שלנו אנחנו מפוצלים. הילדים שלי חושבים אחרת ממני, הם בדעה שצריך להילחם ולמחוץ אותם עד שחמאס יגיד 'די, קחו אותם'. אני חושב שצריך לסגור את זה בהסכם שיחזיר את כולם.
"אני שמח מאוד על כל מי שחוזר, ומובן ששאלת המחיר עולה. יש משפחות שזועקות 'בכל מחיר', ואני שואל – מה המחיר? אם יגידו לנו לסגת עד אשקלון, ניסוג? אין לי תשובות, אני רק יודע שהבן שלי הוא כמו יהלום. כמו שאישה חובבת יהלומים תעשה הכול כדי להשיג לה אחד, אני אעשה הכול בשבילו. אנחנו יודעים שבסוף יהיה הסכם, אז למה לא לעשות את זה היום ולהחזיר את כולם? למה צריך להעביר לי אותם בטפטופים, כל פעם שלושה־ארבעה? תסגרו הסכם, תחזירו את החטופים, ואחר כך תמחקו את עזה".
"על מי אתה כועס", שואלת אחת הנוכחות, ודני עונה שאין בו זעם על אף אחד. "איש במדינת ישראל לא רצה לעשות את זה. אני לא מחפש על מי לכעוס, אני רק חושב על הבן שלי, איך מביאים אותו הנה. אני לא רוצה להתעסק בכלל בפוליטיקה".
המפגש השני היה עם גליה דוד, אמו של אביתר דוד, שנצפה לאחרונה בסרטון שחרור החטופים בשעה שהוא נותר מאחור. אביתר נחטף עם חברו הטוב גיא גלבוע־דלאל ממסיבת הנובה. גליה סיפרה על בנה המוזיקאי בעל העיניים הטובות. "בעסקה הראשונה אמרתי 'יש שם נשים, יש שם ילדים קטנים'. בתור אמא אני לא יכולה לעמוד מנגד, למרות שידעתי שעסקה כזאת דוחה את שובו של אביתר הביתה. היה לי ברור שהעסקה תיפסק בשלב מסוים, אבל הילדים עמדו לנגד עיניי. חשבנו שעסקת ביידן גרועה, ואכן גם עכשיו אביתר לא חוזר".
גליה דיברה על הצורך שלה בתמיכה בשלב הקשה הזה שהיא מצויה בו. מנגד, המשתתפות שיתפו במאמצים שנעשים במגזר הדתי־לאומי להעלאת המודעות לחטופים, בתפילות ובאירועים, וכולן דנו במורכבות העסקאות ומחיריהן.
התחנה האחרונה במסע הייתה בביתה של מכבית, דודתם של התאומים גלי וזיו ברמן שנחטפו משכונת הדור הצעיר בכפר־עזה. היא סיפרה על אחייניה, על המצוקה הגדולה שהמשפחה נמצאת בה, ועל המאבק הממושך להשבתם.
כל המשפחות דיברו על האמונה שלהן באחדות העם כחלק מהתהליך להשבת הבנים. "חווינו יום עם מפגשים אינטימיים וכנים", סיכמה הרבנית ד"ר לאה ויזל. "היה לנו חשוב לפגוש את האנשים בבתיהם, וחשנו אליהם קרבה חזקה.
"התרגשתי לשמוע מהמשפחות כמה חשובה להן האחדות. בכל המפגשים היה כאב שלא יתואר, והיה גם מקום של התפעלות מהעם הזה. המסר החשוב ביותר שהמשפחות הדהדו לנו הוא שבימים אלה, כשהאוויר שלהן נגמר, הן זקוקות לתמיכה. באנו לומר שאנחנו איתם. כל מפגש הסתיים בתפילה מכל הלב לשובם, וגם שיח". לדבריה, "החובה שלנו היא להחזיק את זה ולא להרפות. ובאמת, הצלחנו לאחוז ביום הזה הרבה כאב, אבל גם תקווה".
