מסמכים שגילה החוקר גל ערמון בארכיון המדינה מעידים ששיפוץ מקיף שעבר הר הבית בתקופה הירדנית נעשה בידי לא אחר מאשר מוחמד בן־לאדן, אביו של אוסמה בן־לאדן, מייסד ארגון הטרור אל־קאעידה.
מוחמד נולד במחוז חצרמוות בתימן בשנת 1908, אולם בגיל צעיר עבר לסעודיה, שם הפך לאיש עסקים חובק עולם ולמולטי־מיליונר. עיקר עסקיו היו בתחום הבניין. במסגרת הזאת היה בן־לאדן מעורב בעבודות ההטיה הסוריות של מקורות הירדן בשנות השישים של המאה הקודמת. המרגל הישראלי אלי כהן אף נפגש עמו, בזהותו הבדויה כמובן, בניסיון לדלות מהקבלן הסעודי פרטים על עבודות ההטיה. למוחמד בן־לאדן נולדו לא פחות מ־56 ילדים מ־22 נשים, שהידוע לשמצה שבהם הוא כאמור אוסמה.
כבר עם עלייתו לשלטון בשנת 1952 פרסם חוסיין מלך ירדן מכרז לשיפוץ כיפת הסלע ושאר מבני הר הבית, שהיו אז בסכנת התמוטטות ממשית אחרי מאות שנות הזנחה. "דו"חות המהנדסים הראו כי מצבו של המבנה היה רעוע, וקיים חשש לקריסה אם לא יבוצעו תיקונים דחופים", נכתב בראשית שנות ה־60 במסמכים הירדניים שנאספו לארכיון המדינה.
אולם שום מדינה ערבית לא מיהרה להתגייס למימון היוזמה. הר הבית, שהיה נתון בידי ירדן, לא עניין אז איש כמעט בעולם המוסלמי. בחברות שהגישו הצעות מחיר נכללו שתי חברות מירדן, ארבע חברות מצריות וחברת בן־לאדן הסעודית. בן־לאדן נבחר לבסוף, כשנקב בהצעת המחיר הנמוכה ביותר מבין כל החברות. לבן־לאדן היה גם ניסיון קודם בתחום: בעשורים הקודמים שיפץ את המסגדים במרכזי האסלאם במכה ובמדינה. בקיץ 1958 הודיעה הוועדה המלכותית הירדנית לבן־לאדן על הבחירה בו, והוא ניגש מיד לעבודות.
שום מדינה ערבית לא מיהרה להתגייס למימון היוזמה. הר הבית לא עניין אז איש כמעט בעולם המוסלמי
"שייח' מוחמד ביקר בירושלים באופן אישי", טוענת כתבה ישנה בערבית שהתפרסמה על המיזם. "ולפעמים היה לוקח איתו בני משפחה קרובים ומתפלל במסגד אל־אקצה". ב־1964 רכש בית בשכונת שועפאט בירושלים, והיה מגיע אליו בטיסות ישירות מערב הסעודית לשדה התעופה בעטרות, שנקרא אז שדה התעופה קלנדיה. אחרי מלחמת ששת הימים הפקיעה המדינה את ביתו של בן־לאדן לצרכיה, אולם הוא שב ונמכר בהמשך לאיש עסקים ערבי אחר.
העבודות התמשכו שנים והסתיימו ממש ערב מלחמת ששת הימים. במהלכן פורקה רחבת כיפת הסלע וגם הכיפה עצמה, וכן רצפת כיפת הסלע ורצפת המערה שתחתיה. כיפת העופרת מעל הסלע הוחלפה באלומיניום מוזהב, והעניקה למבנה בן 1,300 השנים את מראהו המוכר כל כך כיום. הרחבה נחפרה לעומק כדי לצפות את יסודות כיפת הסלע בבטון קשיח ולהעביר קווי חשמל – מן הסתם תוך כדי גרימת נזק כבד לעתיקות המקום.
בדו"ח הרשמי מסגירה הוועדה את אחת העילות המרכזיות לעבודות – לא רק שיפוץ המבנים האסלאמיים המתפוררים, אלא גם מאמץ לקעקע את הטענות היהודיות על המתחם. אף שישראל כלל לא שלטה בהר בשנים ההן, עצם טענת הבעלות היהודית העקרונית על המקום היה בה כדי להטיל צל על הבלעדיות האסלאמית. המסורת היהודית מתייחסת לכיפת הסלע כמקום קודש־הקודשים, אבל הצוות של בן־לאדן והוועדה הירדנית התייחסו דווקא לטענות שעלו עוד במאה ה־19, שהכיפה היא מקום המזבח.
המסמך מדווח על "הסרת כל הריצופים השישיים הפנימיים במבנה ובמערה עד לחשיפת הסלע הטבעי. בהקשר זה, אנו שבים ומדגישים כי במהלך העבודות לא נמצאו כל מעבר, פתח חיצוני או מבנים עתיקים. העובדה מפריכה את הטענות שאבן השתייה שימשה להקרבת קורבנות העולה של היהודים, שהמערה שימשה לאיסוף דם הקורבנות, ושהייתה תעלה לניקוז הדם לנחל קדרון".
אגב, במהלך עבודות השיפוץ שקלו הירדנים להקים מעלית באזור שער הרחמים כדי להקל על הגעת מבקרים ותיירים אל ההר.
לא הכול הלך חלק: מכתב ששלח יושב ראש ועדת השיקום בקיץ 1961 "לכבוד מושל ירושלים" מתריע מפני "קשיים משפטיים המאיימים על המשך מיזם השיקום": "לאחר ברכות כבודך, הריני להודיעך כי הגורמים העוינים למיזם השיקום מנסים בדרכים שונות להערים קשיים ולעכב את התקדמות המיזם. במיוחד יש לציין את הקבלן הראשי מוחמד בן־לאדן, אשר עומד בפני תביעות משפטיות בגין עיכובים ועבירות חוזיות הקשורות לאי־עמידה בלוחות הזמנים של המיזם. הקבלן הראשי בן־לאדן התחייב להשלים שלבים מכריעים במיזם עד סוף 1960, אך נכון לעכשיו חלק ניכר מהעבודות עדיין לא הושלם. לפי דו"ח הביקורת הפנימית,נמצא כי חלק מהכספים שהוקצו למיזם לא נוצלו כראוי, מה שהוביל למחסור במשאבים להמשך העבודות.
"הוגשו תביעות נגד מוחמד בן־לאדן בבתי המשפט המקומיים, בעיקר מצד הספקים וקבלני המשנה אשר טוענים כי לא קיבלו תשלומים בהתאם לחוזים שנחתמו. שימוש בעובדים בלתי מיומנים – חוות דעת הנדסיות הצביעו על כך שחלק מהעובדים שהועסקו באתר אינם עומדים בדרישות המקצועיות הנדרשות לביצוע השיקום העדין של כיפת הסלע. על אף הבקשות החוזרות מצד ועדת השיקום והפיקוח ההנדסי, בן־לאדן ועוזריו לא שיתפו פעולה כנדרש, וזה הכביד עוד יותר על קידום המיזם".
בהמשך קיץ 1961 שלח מושל ירושלים הירדני לנשיא בית המשפט המחוזי הירדני בירושלים מכתב שסווג "חסוי ודחוף", העוסק ב"פעולות של גורמים עוינים אשר פוטרו בעבר מהעבודות, וכעת מפיצים שמועות כוזבות ומגישים תביעות נגד האחראים על שיקום כיפת הסלע, במטרה לעכב את העבודה במיזם החשוב". "נבקש להקדיש תשומת לב מיוחדת לנושא", נאמר שם, "כדי למנוע כל פגיעה בהתקדמות המיזם השיקומי של אתר זה בעל החשיבות האסלאמית הרבה".
בסופו של דבר אכן שבו העניינים למסלולם. "העבודה הסתכמה ב־516 אלף דינר", טען בן־לאדן האב אחרי השלמת כלל המלאכה, "המלך חוסיין וממשלת ירדן חייבים לי 167 אלף דינר, אבל אני פוטר אותם כתרומה ממני במשימה המכובדת הזו".
מוחמד בן־לאדן מת בהתרסקות מטוסו בסוף קיץ 1967, בעת שהיה בדרכו לשאת אישה נוספת על שלל נשותיו – לא לפני שראה את מדינת היהודים כובשת מידי מעסיקיו הירדנים את הר הבית, המקום שהתאמץ כל כך להוכיח שאין ליהודים כל זיקה אליו.
