בקיץ 1961, במהלך חפירות שגרתיות לסלילת כבישים בעיר אוסטיה שבאיטליה, התגלה באופן מקרי לחלוטין בית כנסת גדול ומפואר, שניתן לתארך לסוף המאה השנייה לספירה. מהר מאוד התגלה כי בית הכנסת המדובר היה שייך לקהילה יהודית שהיום כבר כמעט לא קיימת. יותר מחצי מאה לאחר מכן, חפירה נוספת באזור לא רק מאששת את קיומה של קהילה יהודית מקומית בתקופה הרומית, אלא גם מספרת על היבטים נוספים של חיי היום־יום של אותה תקופה.
אתמול (ב') הוצג לראשונה לבכירי הקהילה היהודית באיטליה מקווה יהודי בלב העיר אוסטיה שליד רומא. לא מדובר בעוד מקווה, אלא במקווה העתיק ביותר מחוץ לארץ ישראל, שניתן לתארכו בין המאה הרביעית לשישית לספירה. בתוך בניין גדול ומפואר שהתגלו בו שרידים מרהיבים של פסיפס, התגלה גם חדר קטן תת־קרקעי בצורת מלבן, שבתחתיתו יש באר בעומק של מטר ומנגנון ייחודי שמאפשר לאסוף ולאחסן מי גשם. המקום מעוטר בעמודים ומצופה בטיח כחול וצדפות, פרטים שמרמזים על המראה המקורי של המקום.
הקשר של המקום לקהילה היהודית אושר על ידי ממצאים רבים שהתגלו במהלך חפירת הבאר, ביניהם מנורת שמן המקושתת בציור של מנורה עם שבעה קנים ולולב וכוס זכוכית כמעט שלמה. איקונוגרפיה זו כבר קיימת באתרים יהודיים עתיקים אחרים, כמו הקשת שבפתח בית הכנסת הגדול של אוסטיה. פרויקט החפירות האחרון מומן במלואו על ידי משרד התרבות האיטלקי, שהקציב עבורו סכום ייעודי של 124,190 אירו.
הרב ריקארדו דיסני, הרב הראשי של רומא, ציין כי בבירת איטליה יש מורשת ארכיאולוגית והיסטורית יהודית יוצאת דופן ושמקווה כה עתיק לא נראה עדיין באף מקום אחר בתפוצות. הוא בהחלט צודק. המקוואות העתיקים ביותר שתועדו ארכיאולוגית בישראל שייכים לתקופת בית חשמונאי (סוף המאה הראשונה לפני הספירה – תחילת המאה הראשונה לספירה). הם הלכו והתמעטו עד שנעלמו כמעט לחלוטין בתחילת המאה השנייה, בעקבות הרומניזציה המלאה של האזור בעקבות חורבן בית המקדש ודיכוי מרד בר כוכבא.
העדויות המאוחרות מועטות מאוד. למעשה, עד היום לא נמצאו בתפוצות מקוואות נוספים מתקופת הרומאים או מהעת החדשה המאוחרת, חוץ מהמקווה שנמצא בארמון ביאנקה שבסירקוזה (דרום סיציליה), ושנבנה כנראה בסמוך לבית הכנסת המקומי בין המאה השישית לשביעית לספירה. גם במקרה הזה, כבר לא קיימת שם קהילה יהודית, אך נותר אוסף של אתרים ארכאולוגיים והיסטוריים חשובים ומרתקים. באשר לשאר המקוואות שהתגלו ברחבי העולם, הם שייכים כאמור לתקופות מאוחרות יותר.
ליתר דיוק, בשנת 1956, במהלך חפירות ארכאולוגיות שליוו את שיקום קלן שבגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, נמצא מבנה של מקווה שתוארך למאה האחת-עשרה על פי פריטים ארכיטקטוניים. מעל דלת בית הכנסת בוורמס ניצבת אבן הקדשה לבניין המקווה ועליה חרותה שנת בניית המקווה – תתקמ"ו (1186). כמו כן, בשנת 1964 נתגלה המקווה בבסלו, ואושר כמקווה טהרה יהודי על ידי הרשות הרבנית בפרפיניאן ובפריס. הוא מתוארך לאמצע המאה השתים עשרה לספירה.
