בחודשים האחרונים אני אוסף מדי שבוע את הביטויים שהתגלגלו מפרשת השבוע אל העברית המודרנית. מסתבר שיש לא מעט. והנה הגיע פורים, ומגילת אסתר מלאה גם היא בביטויים כאלה – לא רק כאלה שנכתבים בדרשות הלכתיות נמלצות או בספרים מתקופת ראשית הציונות, אלא כאלה שאפשר ממש לשמוע בשיחה רגילה או להיתקל בהם ברשת החברתית, בשלל הקשרים ובכל המשלבים של העברית.
נפתח בכמה ביטויים שקשורים למלכות, ועדיין שימושיים גם בתקופתנו הדמוקרטית. במשתה אחשוורוש הוגש "יין מלכות רב כיד המלך" – והביטוי משמש במשמעות דומה היום, כשמתארים שפע גדול, בפרט בתחום המזון: "אחי, איך פספסת את על האש אצל קובי, אני אומר לך, היה שם בשר כיד המלך".
ביטוי נוסף וקצת דומה: אחשוורוש מבטיח לאסתר שיעשה מה שהיא מבקשת, "עד חצי המלכות". זה ביטוי שאפשר לראות גם היום במשא ומתן, לדוגמה בהקשר הפוליטי: "הוא ייתן לחרדים עד חצי המלכות בשביל להחזיק את הממשלה".
מגילת אסתר היא לא המקום היחיד בתנ"ך שבו מוזכרים שומרי סף, אבל בגתן ותרש הם הכי מפורסמים, וכנראה הפכו את המושג למוכר בעברית שלנו. היום בחוגים מסוימים "שומרי סף" הוא כינוי לאנשים שמגנים על ערכי החברה, כמו אנשי תקשורת או פקידים (גם זו מילה שמופיעה במגילה).

מרדכי סירב לכרוע ולהשתחוות להמן, וגם היום מתארים בביטוי הזה אדם שמסרב ליישר קו עם כוחות חזקים ממנו: "השר החדש מעיף כל פקיד שלא כורע ומשתחווה לו".
המן הפיל פור כדי להחליט באיזה תאריך להשמיד, להרוג ולאבד את היהודים. הביטוי "הפור נפל" משמש היום במשמעות של "הדבר הוחלט".
מרדכי שולח את אסתר לבקש מאחשוורוש על עמה, והיא מסבירה שמי שמגיע אל החצר הפנימית – "אחת דתו להמית". הצירוף "אחת דתו" יכול להישמע גם היום בהקשרים מהסוג הזה: "אצל הבוס החדש, מי שלא יגיש את המצגת בזמן, אחת דתו לעוף מהחברה".
מרדכי לא אוהב את ההתחמקות של אסתר, ואומר את המשפט המפורסם: "מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות". הציטוט נשמע גם היום כלפי אישי ציבור ברגעים גורליים, לפעמים בשינוי קל – כך למשל אמר עידן עמדי בהפגנה לפני כשנתיים: "אני מבקש מנבחרי הציבור שלנו, מראש הממשלה ועד אחרון חברי הכנסת, כל מי שמחשיב עצמו חלק מעם ישראל – תשאלו את עצמכם מה התפקיד שלכם. מי יודע אם לעת כזאת הגעתם למוקדי השפעה".
אסתר מסכימה בציטוט מפורסם משלה: "כאשר אבדתי אבדתי".
אחרי המשתה אצל אסתר, המן יצא "שמח וטוב לב", צירוף שמשמש גם היום בדיוק באותה משמעות – וגם ההפך שלו נאמר על המן: אחרי שהוא הוביל את מרדכי על הסוס, הוא נדחף אל ביתו "אבל וחפוי ראש".

כשאסתר סוף סוף אומרת למלך מה היא רוצה היא אומרת: "ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו – החרשתי". הצירוף "ואילו… החרשתי" יכול להישמע היום בשלל הקשרים, כמו "אילו הגננת הייתה מבקשת רק 20 שקלים ועוגה – החרשתי, אבל מה פתאום שאני אפנה שעה בשביל להגיע למסיבה?"
אחשוורוש המופתע שואל את אסתר: "מי הוא זה ואיזה הוא" שתכנן להרוג את כל היהודים. הצירוף נשמע גם היום.
מעט אחר כך, עוד ביטויים מבאסים נאמרו על המן: הוא ראה "כי כלתה אליו הרעה", וכשחרבונא סיפר לאחשוורוש על העץ המיועד למרדכי כתוב: "ופני המן חפו". הביטויים "כלתה אליו הרעה" וגם "פניו חפו" בשימוש גם היום, אולי בעברית קצת גבוהה.
נלך קצת אחורה, המן נשאל מה לעשות לאיש אשר המלך חפץ ביקרו, הציע ולבסוף יישם לקחת את האיש ברחוב העיר ולצעוק: "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו!" הביטוי "חפץ ביקרו" בהחלט נפוץ גם היום.
ואם כבר המן, הוא מכונה כמה פעמים "צורר היהודים", כלומר שונא היהודים. היום הביטוי "צורר" משמש לכל שונא עיקש שלנו, מעזה ואיראן ועד הוליווד.

ובאותו הקשר, כתוב שהיהודים "עשו בשונאיהם כרצונם". גם היום הביטוי "עשה כרצונו", או "עשה בו כרצונו" מבטא שליטה מוחלטת, למשל "הקבוצה עשתה כרצונה על הדשא".
כאשר מרדכי שולח את האיגרות השניות, כתוב שהוא כתב לכל עם בשפתו, "ואל היהודים בבכתבם וכלשונם". היום משתמשים בצירוף "ככתבו וכלשונו" כדי לתאר מישהו ששמר את ההוראות בצורה מדויקת.
ולסיום, ביום שבו קיוו אויבי היהודים לשלוט בהם – "ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". מכאן מגיע אחד הביטויים הכי מפורסמים שמקורם במגילה: "נהפוך הוא".