"יש לי עוד משאלה אחת", לחש לי סבי בן ה־90 בפורים שעבר, בעיניים עצומות. "לחזור לביתי, לבקר באיראן עוד פעם אחת". סבי, רחמים זבולוני, נולד בעיר משהד וברח ממנה בנסיבות לא משמחות, לאחר שנים של השפלות קשות. כשניסיתי להבין מדוע הוא מתגעגע למקום שהוקיע אותו החוצה, הוא חייך ואמר שיש דברים שאני לא יכול להבין. סבא צדק, יש דברים שאני בהחלט לא יכול להבין. לְמה בדיוק הוא מתגעגע? לעוני? לזלזול? לתחושות הפחד והאימה? ובכל זאת, לעובדה אחת קשה להתכחש: אולי יותר מכל יהודי אחר שברח מביתו ועלה לארץ המובטחת, היהודי האיראני הכי מתגעגע למולדתו, והכי גאה במורשתו. לא במקרה, אחת הקהילות היהודיות העתיקות והעקשניות במזרח התיכון נמצאת עדיין שם, במדינת האויב, ואיננה מתכוונת לעזוב.
"מי שלא חגג פורים בטהרן לא חגג פורים מימיו", אומר בני סבטי, חוקר איראן במכון INSS, וממקימי יחידת דובר צה"ל בפרסית. "לא התחפשנו כי רצינו להישמר מלעג או התנכלויות, הרי מסכות ותחפושות לא מתקבלות טוב אצל המוסלמים. עם זאת, פורים זה ה־חג עבור יהודי איראן. זה כמו לחגוג את פסח תחת הפירמידות. אני זוכר שמחה אמיתית בלב. ידענו שכל מה שחוגגים ביום הזה, קרה ממש שם – באותו מקום שבו חיינו. הסתובבנו בתחושת גאווה שיש לנו חג משלנו".
אביו של סבטי נולד בעיר המדאן, שעל פי המסורת קבורים בה מרדכי ואסתר. "אני עצמי לא הספקתי לחוות את זה, אבל אבי תמיד סיפר לי שבפורים הוא נהג להתפלל על קברם. יהודים רבים האמינו לאגדות שלפיהן מי שמתפלל על קברה של אסתר בפורים מתרפא מכל מחלה וזוכה לסגולות אדירות". האגדה הזו חצתה את שערי בתי הכנסת והגיעה עד אוזניהם של אנשי משמרות המהפכה.
"האיראנים מכירים היטב את חג הפורים, אבל הם מספרים לעצמם סיפור אחר", ממשיך סבטי. "הם טוענים שהיהודים, בהובלת מרדכי ואסתר, גרמו לשואה באיראן ואחראים לרציחתם של 75 אלף איראנים. בעיקר בשנים האחרונות, מאות איראנים מגיעים ביום הפורים לקברם של מרדכי ואסתר וזורקים אבנים. אנשי הקהילה היהודית מכירים את התופעה, ומגיעים מטהרן מבעוד מועד, כמה ימים לפני, כדי להגן על המקום".
גבריאל שֵם, בן ה־23, הוא עולה חדש מאיראן. הוא נולד וגדל בעיר איספהאן ועלה לישראל לפני שנה וחצי בלבד. זיכרונותיו שונים מאלה של סבטי, בעיקר משום שמדובר בתקופה אחרת. "בוא נגיד שפורים באיספהאן שונה מאוד מפורים בתל־אביב או בירושלים", הוא פותח. "צמים וקוראים את המגילה, אבל לא מתחפשים ובטח שלא חוגגים ברחובות. פעם זה לא היה ככה. הנרטיב בנוגע לחג הזה השתנה מאוד בשנים האחרונות. היום יש איראנים שמשוכנעים שהיהודים חוגגים את פורים כדי לציין את רצח העם הפרסי על ידי מרדכי ואסתר. בשנים האחרונות נתקלתי בכל שנה בבעיות עם איראנים בני גילי לקראת החג. הם רצו להבין למה אנחנו חוגגים את רצח בני העם האיראני. ניסיתי להסביר להם שוב ושוב את מהות החג, אבל עם הזמן זה רק הלך והסתבך".
כאשר אני שואל את גבריאל אם יש לו זיכרון ילדות מתוק מחג הפורים, נדרש לו מאמץ לדלות משהו מזיכרונו, אך בסופו של דבר הוא מצליח. "כילד השתתפתי בחוג לילדים יהודים שרצו ללמוד עברית כדי להבין את תוכן התפילות. לקראת פורים יצרנו הצגה שמבוססת על הסיפור של מגילת אסתר, ואני גילמתי את חברו של המן. עד היום אני לא יודע בדיוק מאיפה הדמות הזו נלקחה, אבל היא בהחלט לא הייתה משעממת".
הכתבה המלאה תפורסם מחר (יום ו') ביומן
