"יש לי עוד משאלה אחת", לחש לי סבי בן ה־90 בפורים שעבר, בעיניים עצומות. "לחזור לביתי, לבקר באיראן עוד פעם אחת". סבי, רחמים זבולוני, נולד בעיר משהד וברח ממנה בנסיבות לא משמחות, לאחר שנים של השפלות קשות. כשניסיתי להבין מדוע הוא מתגעגע למקום שהוקיע אותו, הוא חייך ואמר שיש דברים שאני לא יכול להבין. סבא צדק, יש דברים שאני בהחלט לא יכול להבין. לְמה בדיוק הוא מתגעגע? לעוני? לזלזול? לתחושות הפחד והאימה? ובכל זאת, לעובדה אחת קשה להתכחש: אולי יותר מכל יהודי אחר שברח מביתו ועלה לארץ המובטחת, היהודי האיראני הכי מתגעגע למולדתו, והכי גאה במורשתו. לא במקרה, אחת הקהילות היהודיות העתיקות והעקשניות במזרח התיכון נמצאת עדיין שם, במדינת האויב, ואיננה מתכוונת לעזוב.
"מי שלא חגג פורים בטהרן לא חגג פורים מימיו", אומר בני סבטי, חוקר איראן במכון INSS, וממקימי יחידת דובר צה"ל בפרסית. "לא התחפשנו כי רצינו להישמר מלעג או התנכלויות, הרי מסכות ותחפושות לא מתקבלות טוב אצל המוסלמים. עם זאת, פורים זה ה־חג עבור יהודי איראן. זה כמו לחגוג את פסח תחת הפירמידות. אני זוכר שמחה אמיתית בלב. ידענו שכל מה שחוגגים ביום הזה, קרה ממש שם – באותו מקום שבו חיינו. הסתובבנו בתחושת גאווה שיש לנו חג משלנו".
גבריאל שם: "הנרטיב בנוגע לחג הזה השתנה מאוד בשנים האחרונות. היום יש איראנים שמשוכנעים שהיהודים חוגגים את פורים כדי לציין את רצח העם הפרסי. בכל שנה נתקלתי בבעיות עם איראנים בני גילי"
אביו של סבטי נולד בעיר המדאן, שעל פי המסורת קבורים בה מרדכי ואסתר. "אני עצמי לא הספקתי לחוות את זה, אבל אבי תמיד סיפר לי שבפורים הוא נהג להתפלל על קברם. יהודים רבים האמינו לאגדות שלפיהן מי שמתפלל על קברה של אסתר בפורים מתרפא מכל מחלה וזוכה לסגולות אדירות". האגדה הזו חצתה את שערי בתי הכנסת והגיעה עד אוזניהם של אנשי משמרות המהפכה.
"האיראנים מכירים היטב את חג הפורים, אבל הם מספרים לעצמם סיפור אחר", ממשיך סבטי. "הם טוענים שהיהודים, בהובלת מרדכי ואסתר, גרמו לשואה באיראן ואחראים לרציחתם של 75 אלף איראנים. בעיקר בשנים האחרונות, מאות איראנים מגיעים ביום הפורים לקברם של מרדכי ואסתר וזורקים אבנים. אנשי הקהילה היהודית מכירים את התופעה, ומגיעים מטהרן מבעוד מועד, כמה ימים לפני פורים, כדי להגן על המקום".
גבריאל שֵם, בן 23, הוא עולה חדש מאיראן. הוא נולד וגדל בעיר אספהאן ועלה לישראל לפני שנה וחצי בלבד. זיכרונותיו שונים מאלה של סבטי, בעיקר משום שמדובר בתקופה אחרת. "בוא נגיד שפורים באספהאן שונה מאוד מפורים בתל־אביב או בירושלים", הוא פותח. "צמים וקוראים את המגילה, אבל לא מתחפשים ובטח שלא חוגגים ברחובות. פעם זה לא היה ככה. הנרטיב בנוגע לחג הזה השתנה מאוד בשנים האחרונות. היום יש איראנים שמשוכנעים שהיהודים חוגגים את פורים כדי לציין את רצח העם הפרסי על ידי מרדכי ואסתר. בשנים האחרונות נתקלתי בכל שנה בבעיות עם איראנים בני גילי לקראת החג. הם רצו להבין למה אנחנו חוגגים את רצח בני העם האיראני. ניסיתי להסביר להם שוב ושוב את מהות החג, אבל עם הזמן זה רק הלך והסתבך".
כאשר אני שואל את גבריאל אם יש לו זיכרון ילדות מתוק מחג הפורים, נדרש לו מאמץ לדלות משהו מזיכרונו, אך בסופו של דבר הוא מצליח. "כילד השתתפתי בחוג לילדים יהודים שרצו ללמוד עברית כדי להבין את תוכן התפילות. לקראת פורים יצרנו הצגה שמבוססת על הסיפור של מגילת אסתר, ואני גילמתי את חברו של המן. עד היום אני לא יודע בדיוק מאיפה הדמות הזו נלקחה, אבל היא בהחלט לא הייתה משעממת".
היוצרת והפייטנית מורין נהדר, ילידת אספהאן, עלתה לארץ כפעוטה, כך שאין לה זיכרונות מאותה תקופה. "אבל אני יודעת שהוריי פחדו לחגוג את פורים", היא מציינת. "יהדות פרס ידועה ככזאת שנחבאת אל הכלים ושומרת על פרופיל נמוך. הם כמובן התכנסו בבית הכנסת וקראו את המגילה, אבל מעבר לכך הם חיו חיים פשוטים מאוד. יהודי טהרן אפשרו לעצמם יותר, הם חיו בסוג של גאווה, אבל ככל שמתרחקים מהערים הגדולות ומתקרבים לכפרים, המציאות משתנה. באספהאן לדוגמה, לא בדיוק יצאנו לרחובות בתהלוכות".
לאחר שנים ארוכות של הסתרה, חגיגות הפורים המוחצנות במדינת ישראל היו חוויה מתקנת עבור משפחת נהדר. "פתאום הבנו מה זו גאוות יחידה. פתאום פורים הפך באמת לחג שלנו", היא משתפת. מתוך תחושה של זיקה אישית לפורים, יצאה מורין למסע אישי של חקר וגילוי סביב החג. "ניסיתי להבין מדוע המגילה קרתה בפרס ולא במקום אחר. מדוע כולם, פולנים וטריפוליטאים כאחד, מציינים אירוע שקרה באיראן הרחוקה. ניסיתי להבין מה הופך את החג הזה לאוניברסלי כל כך".
בעיני מורין, מגילת אסתר, "הטקסט הכל־כך פרסי הזה" כלשונה, היא "פרדיגמה למציאות שאנחנו חיים בה היום. זה טקסט חי, בועט ואקטואלי. אסתר מוכיחה לנו שאפשר לכלוא את הגוף אבל לא את הרעיון, המחשבה והאמונה. אסתר היא הבית של עצמה, המולדת של עצמה. מולדת היא לא רק מקום פיזי, אלא גם מקום בנפש. סיפורה של אסתר הוא סיפור הגבורה של החטופים שלנו, שנלקחו נגד רצונם למנהרות הטרור, אבל הצליחו לשרוד כי הבינו שאת הגוף אפשר לכלוא, אבל לא את הרוח. אף אחד לא יכול להשתלט על הנפש שלנו. ומרדכי מלמד אותנו שלא צריך להשתחוות לרוע".
במסגרת מסע השורשים שלה גילתה נהדר כי קיים קשר הדוק בין העם האיראני לעם היהודי, "קשר מיסטי ורוחני בין תרבויות. יש סינרגיה מדהימה בין היהדות לפרסיות. בתלמוד מופיעים לא מעט פתגמים פרסיים. יש יהודים שבעלייתם ארצה לקחו אפר מאספהאן והביאו אותו לירושלים. העם היהודי קשור לעם האיראני הרבה יותר ממה שאנחנו יודעים, ברמה ההיסטורית, המחשבתית ובעיקר ברמה הרגשית. החלק המתון והלא פונדמנטליסטי של העם האיראני, מאוד ישראלי במהות שלו. הייתי אפילו אומרת שהוא יהודי מאוד".
השפלה באמצע הרחוב
בני סבטי נולד בטהרן בשנת 1972, והיה ילד בן שבע כשפרצה המהפכה האסלאמית. הוא זוכר היטב כיצד מדינתו האהובה השתנתה לנגד עיניו בן־לילה. אביו היה רואה חשבון בבית חולים יהודי בדרום טהרן שפעל תחת משרד הבריאות האיראני, אימו הייתה מנהלת של בית יתומים. "בימים הסוערים של המהפכה לא יצאנו מהבית", הוא מתאר. "היינו עולים על הגגות ומסתכלים על הקרבות. לא הבנו בדיוק מי הטוב ומי הרע, אבל המחשבה שהחלש יכול לנצח את החזק קסמה לנו. כשראינו את המפגינים גוברים על החיילים של השאה, מחאנו כפיים בהתרגשות. בעבורנו הילדים, הכול היה נראה כמו סרט. מהר מאוד הבנו מי הטובים ומי הרעים. המהפכנים ובראשם חומייני רימו את הציבור. הם הבטיחו חופש מלא לכולם והאיראנים התמימים קנו את זה, עד שהמציאות התפוצצה להם בפנים".
בניגוד לעשרות אלפי היהודים שעזבו את איראן באותה שנה, הוריו של בני החליטו להישאר בטהרן מתוך אמונה שעבודתם המכובדת תשמור עליהם. "אלו היו שנים קשות וחשוכות", הוא אומר. "אני זוכר שפעם אנשי המשטר עצרו אותי וגילחו אותי באמצע הרחוב, שיער וזקן – קומפלט. כמה שנים אחר כך, כשעליתי לארץ וראיתי תמונות מהשואה, הבנתי עד כמה ההשפלה שחוויתי הייתה חמורה. אני לא משווה כמובן, אבל שנאה היא שנאה. במקום שבו מקצצים זקן ליהודי, ברור מה עלול להגיע בהמשך". רק בשנת 1987, לאחר שאביו נדרס על ידי ג'יפ של משמרות המהפכה מול בית החולים שבו עבד, הבינו הוריו של בני שהגיע הזמן להימלט.
מורין נולדה בספטמבר 1977, כשנה לפני המהפכה, אך בניגוד להוריו האופטימיים של סבטי, הוריה הבינו מיד שהם לא יוכלו להבטיח לילדיהם עתיד טוב ובטוח ברפובליקה האסלאמית החדשה. זמן קצר לאחר פרוץ המהפכה הם עזבו הכול ועלו ארצה. "משפחתי השאירה הכול מאוחר – בית, כסף, תכשיטים", משתפת מורין. "הגענו לישראל עם שתי מזוודות מלאות בגדים וכמה קלטות. ההתחלה הייתה קשה, חיינו בעוני, אבל מעולם לא הייתה בביתנו תחושה של מסכנות. הוריי תמיד הלכו עם גב זקוף ולא האשימו אף אחד בבעיות שלהם. הם לימדו אותי שמי שעובד קשה, בסוף מצליח".
סיפורו של גבריאל שֵם הוא למעשה סיפורה של הקהילה היהודית שנותרה באיראן. הוא נולד באספהאן ב־2002, אל תוך געגוע לאיראן חופשית שהוא מעולם לא הכיר, ותמיד חלם על היום שבו יעלה לארץ ישראל. ב־8 באוקטובר 2023, יום אחרי הטבח בעוטף עזה, גבריאל ואחותו קיבלו את ההחלטה הגורלית. "הסתכלתי על תמונות הטבח בחדשות ואמרתי לעצמי: או שאני עוזב עכשיו, או שאני נשאר באיראן לנצח. נפרדנו מכולם ונסענו לאיסטנבול". ארבעה ימים לאחר מכן הם דרכו לראשונה על אדמת הארץ.
"היום אני כבר לא יכול לחזור לאיראן, וזאת אחת הסיבות שבגללן יהודים רבים לא רוצים לעזוב. הם יודעים שאם לא יהיה להם טוב בישראל, לא יהיה להם לאן לחזור. זה בלתי הפיך", הוא מסביר. "הוריי לא רצו שאני ואחותי נעזוב. הם נשארו שם, תקועים באותה מציאות, ואנחנו בונים לעצמנו חיים חדשים. זה לא פשוט. כבר שנה וחצי לא ראיתי אותם. חגגתי את יום ההולדת שלי איתם בטלפון, ותוך כדי שיחה הבנתי עד כמה הסיטואציה הזו לא טבעית. עד היום אני מנסה להשלים עם העובדה שהם לא יהיו איתי ברגעים החשובים של חיי".
על דבר אחד מסכימים בני שיחי, כולל סבא שלי: אפשר לעזוב את איראן, אבל איראן מעולם לא עוזבת אותך. "היהודים שעדיין חיים שם מאמינים שהדברים ישתנו", אומר גבריאל. "הם דוחים את רגע עזיבתם עוד קצת ועוד קצת, מתוך תקווה שתכף המשטר ייפול והם יחזרו לימים הטובים שלפני המהפכה, שהם ימשיכו את חייהם מאותה נקודה שבה הם נעצרו לפני יותר מ־45 שנה. כל יהודי פרס, כולל אלה שגרים בישראל כבר חמישים שנה, מתגעגעים למקום שהם באו ממנו. אני פוגש הרבה יהודים איראנים שברחו, וכולם מספרים לי על געגוע עמוק, שורף, לארץ מולדתם".
עבור רבים זה נשמע כמו פרדוקס: לרדוף אחרי המקום שברחת ממנו. בעיני מורין נהדר, אין דבר טבעי מזה. "תמיד היה לי ברור שאהיה זמרת אופרה, עד שהגעגוע התחיל לצבוט והחלטתי לעסוק במוזיקה פרסית", היא משתפת. "זה געגוע שלא הכרתי, שנמצא איתי כל הזמן. עד היום אני לא יודעת אם הגעגוע הזה הוא למקום פיזי, לאדמת איראן, או למקום אידיאלי שבו אתה לא מרגיש זר או שונה. הגעגוע הוא אולי לרעיון האחדות, לבית של סבא וסבתא, לשורשים, לקהילה גדולה שהיא גוף אחד. ככל שאני חוקרת את המקום הזה, הוא מכאיב לי הרבה יותר. במקום להיות שמחה שאני יודעת עוד משהו ועוד משהו על העבר שלי, אני מרגישה שאני חופרת בפצע. אבל אני גם לא מצליחה להפסיק כי זאת אני, ואני לא רוצה להיות מישהי אחרת".
נימה מסויגת ואף ביקורתית יותר משמיע בני סבטי. "יהודי איראן הפכו לבני ערובה של המשטר", הוא סבור. "בחודשים האחרונים הם מפגינים נגד ישראל, לטובת חמאס ובעד חיזבאללה. הם גם הוציאו מכתב תודה לנסראללה על כך שהפציץ את תל־אביב, והודעת גינוי כשהנייה חוסל. ברור שמדובר בהצגה, אבל זה כבר מחלחל. בתקופתי המצב היה שונה לגמרי. ידענו מה הגבול, ידענו שיש דברים שאנחנו חייבים להגיד אבל גם דברים שלא משנה מה – לעולם לא נגיד. וידענו שאנחנו יכולים לקחת את עצמנו ולברוח, בדיוק כמו שאפשר לעשות היום".
גם אם בפומבי יהודי איראן משדרים תמיכה נלהבת במשטר האייתולות, מעדויות שונות עולה כי בסתר הם נוהגים להתפלל לשלומה של מדינת ישראל ואף לרפואתם של חיילי צה"ל שנפצעו. גם היום ייתכן שרוב יהדות פרס ציונית עד עמקי נשמתה, אך חייבת להעמיד פנים שהיא לא.
