לזכותו של הישראלי המכוער ייאמר שהוא דואג לסמן את עצמו: מקמבן תג נכה, מדפיס אותו בענק לראווה על השמשה הקדמית, ותופס את החניות הכחולות למי שבאמת זקוק להן. המהדרין גם משלמים למאכער בעירייה שיארגן להם עמוד חניית נכים צמוד לבית. נכון לשעת כתיבת שורות אלה, מאגר "כלי רכב עם תג חניה לנכה" של משרד התחבורה מכיל 676,520 פריטים, כ־21% מהמכוניות הפרטיות בישראל. כל רכב חמישי – עם תג. קל להתמלא בזעם על השיטה הדפוקה שלנו, קשה יותר לשים את האצבע על הפתרון הנדרש.
בסקירה בינלאומית שערכו חוקרי פורום קהלת ומובאת כאן לראשונה, נכתב כי "הקלות החניה ברוב המדינות המפותחות קטנות בהרבה מאלו הנהוגות בישראל". כך למשל, ברבות ממדינות ה־OECD, כמו צרפת, איטליה, אוסטריה, ספרד, נורווגיה ומדינות נוספות, רכב נכה לא מורשה לחנות במקומות אסורים ("אדום־לבן"). בבריטניה, גרמניה, הולנד ושוודיה נכים רשאים לחנות ב"אדום־לבן" עד 3 שעות, בשווייץ עד שעתיים, ובדנמרק לא יותר מ־15 דקות. אין שום מדינה, חוץ מישראל, שבה תג נכה מזכה את הנהג באפשרות לחנות בלי הגבלת זמן במקום אסור.
לפי סקירה שפרסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת, עד שנת 2011 עוד הונהג בישראל הבדל בין סוגי התגים השונים: התג הכחול התיר חניה גם באדום־לבן, אבל מחזיקי התג הירוק לא היו זכאים להעמיד את רכבם במקום אסור. אבל אז עמותת "נגישות ישראל" הגישה בג"ץ נגד שר התחבורה, ודרשה להשוות את זכויות החניה בין התגים השונים, כך שכיום אין הבחנה ביניהם בעניין זכויות חניה. לכולם מותר הכול, ואכיפה – כמעט ואין. לפי חישוב שערכו חוקרי הרגולציה של קהלת, מחזיק תג נכה בישראל חוסך כ־5,000 שקלים בשנה, ואם מדובר בחניית־עמוד פרטית בעיר במרכז הארץ, שווייה יכול להגיע למאות אלפי שקלים. בקיצור, התמריץ לקבלת התו גבוה בכל המדינות, אבל בישראל יותר.
בעיה קריטית יותר היא היעדר תבחינים ברורים לזכאות לתג נכה.
במדינות המערביות יש קריטריונים ברורים מאוד. באנגליה, למשל, נוסף על עיוורים ומוגבלי ניידות, זכאים לתו מי שהציגו "חוסר יכולת ללכת יותר מ־50 מטר". בהולנד ואוסטרליה מודדים להם 100 מטר, והאמריקנים, כמו אמריקנים, מדברים על הליכת 200TFeet. יש להם גם הגדרות ברורות למחלות לב, ריאות או פרקים שמזכות בתו, וקריטריונים מדויקים של פגיעה בראייה.
ואצלנו, "חוק חניה לנכים, תשנ"ד" מציג הגדרות כלליות למי זכאי לתג נכה: "עיוור", "אדם שזקוק לכלי רכב כאמצעי תנועה", "אדם שמוגבל בהליכה וזקוק לכיסא גלגלים", "אדם שדרגת נכותו מגיעה ל־60% לפחות, ותנועתו בדרכים ללא רכב עלולה לערער את מצבו הבריאותי".

המשפט האחרון הוא הפרצה בהתגלמותה. אדם שסובל מקשיי נשימה קלים, אפשר לטעון שתנועתו "עלולה לערער את מצבו הבריאותי"? ומה עם קטועי־ידיים, או אוטיסטים בתפקוד גבוה? יש כאן חוסר בהירות בעייתי. ניסיונות־עבר לקבוע תבחינים רפואיים ברורים יותר לא הבשילו לחקיקה, והמצב הנוכחי פשוט מזמין אבסורדים. כך למשל, למשרד התחבורה אין שמץ של מושג ממה סובלים האנשים שהוא הנפיק להם תג נכה. נכון, יש חולי סרטן, קטועי רגליים, משותקים, אבל חלק הארי של הזכאים, 44% מהם, מוגדרים "אחר".
ההזדמנות שזיהו הקומבינטורים
במהלך הקורונה הקלו במשרד התחבורה על מגישי הבקשות ואפשרו להגיש בקשות כאלה באינטרנט, בלי להגיע לפגישה פרונטלית עם רופאים. זאת ההזדמנות שזיהו הקומבינטורים. הלקוח צריך רק להגיש מסמכים רפואיים כלשהם המעידים כי יש לו קושי בניידות, גם מינורי ביותר. הרשת מפעילה רופאים "מבפנים" שמסכימים לאשר את הבקשה בלי לבדוק בציציות, ואם הם דוחים אותה: מציפים את אגף הרישוי במסמכים משפטיים. שם מעדיפים לא להתמודד עם תביעות, ומאשרים. כך צמחה תעשיית ה"אחר" כסיבה ראשית לתג נכה, וכך הגענו למצב שבו נכי צה"ל והביטוח הלאומי לא מצליחים למצוא מקום חניה פנוי.
חוקרי קהלת מצאו שבריטניה סבלה מבעיה דומה בעבר. גם שם יש שתי דרכים להשיג תג נכה: אוטומטית לנכים שהרשויות מכירות, או בהגשת מסמכים רפואיים למי שאינו מוכר. במשך כמה שנים חוו שם עלייה מטורפת בקטגוריה השנייה, שהציפה את האוכלוסייה בתגי נכה. בשנת 2012 העבירו רפורמה שצמצמה את תפקידו של רופא המשפחה בקבלת ההחלטה לזכאות, וחייבו להעביר את הבקשות דרך רופא מומחה רלוונטי. והפלא ופלא – החל מ־2012 נרשם קיטון מספר התגים. משרד התחבורה הבריטי מחשיב את הרפורמה ככזו ששיפרה את העקביות וההוגנות של התהליך.
הכתבה המלאה תפורסם מחר במוסף "יומן"
