במשך 14 חודשים הוגדר סרן עומר נאוטרה כחטוף חי בשבי חמאס. עומר, מפקד טנק, נתקל במחבלי חמאס על גדר המערכת בבוקר 7 באוקטובר. עימו היו שלושת פקודיו: נמרוד כהן, שחטוף בעזה ונראה לאחרונה חי בסרטון שפרסם חמאס, ועוז דניאל ושקד דהן, שהוכרזו כחללי צה"ל. בסרטון החטיפה ששוחרר לציבור באוגוסט, נראה עומר שוכב על הרצפה, וקשה להסיק אם הוא עדיין בחיים. לפני כשלושה וחצי חודשים הגיעו בצה"ל למסקנה שעומר נהרג כבר באותו יום ארור. אורנה ורונן נאוטרה, הוריו של עומר, הם ישראלים שמתגוררים שנים רבות בארה"ב. את אותו יום בתחילת דצמבר שבו קיבלו את הבשורה, הם לא ישכחו לעולם.
"הימים שלנו עמוסים בעשייה שקשורה לחטופים", מתארת אורנה. "את אותו יום ראשון התחלנו באולפן של רשת ניוזמקס, המשכנו לסנטרל פארק, לצעדה השבועית למען החטופים, ומשם חזרנו הביתה ללונג־איילנד. בערב היינו באירוע התרמה בכנסייה למאבק החטופים. בשבע בערב הגענו הביתה, וכמה דקות לפני שמונה קיבלנו טלפון מקצין השבויים והנעדרים שמלווה אותנו. בארץ היה לפנות בוקר. עד אז עומר היה מוגדר תעלומה, וטלפון מקצין באמצע הלילה אומר שיש אינפורמציה חדשה. הוא רצה לוודא שאנחנו בבית, ואמר שהוא מגיע תוך חמש דקות. התברר שיממה קודם לכן הטיסו אותו מהארץ, הוא חיכה במלון סמוך לביתנו עד שהידיעה הייתה סופית, ואז התקשר".
רונן: "הסיטואציה הייתה הזויה, אבל עוד יותר הזוי היה כשפתחנו את הדלת ועמד שם שגריר ארה"ב בישראל, ג'ק לו, עם אלוף־משנה מהנספחות הצבאית בוושינגטון. הם הודיעו לנו שעומר הרוג, ושכנראה הוא נהרג כבר ב־7 באוקטובר, כמה שעות אחרי שנחטף".
מסרטון החטיפה אי אפשר היה להסיק שעומר כבר לא היה בחיים בשלב הזה?
רונן: "הסרטונים האלה עוברים דרך ועדות רפואיות כדי לנסות להגדיר את מצב החטופים. הם לא יכלו להגדיר שהוא הרוג, להפך – היה נראה שהוא בחיים. אנחנו לא יכולים לשתף יותר מזה כדי לשמור על חיסיון מקורות. יש משפחות שבוחרות לא להאמין לקביעות האלה ומבקשות הוכחות נוספות. אנחנו בחרנו להתייחס למותו של עומר כעובדה, למרות שכל הזמן מקננת תקווה מסוימת שאולי הם טעו".
"כשאתה חי בגולה אתה מבין שכל הדקויות האלה של תתי־מגזרים שהחברה הישראלית מרשה לעצמה, זה הכול שטויות. הבן שלנו לא הבדיל בין סוגי היהודים, ככה הוא התחנך"
במקרה שלכם, תהליך החיפוש אחר תשובות היה מאוד פומבי, מתמשך וארוך. כשאתם מסתכלים אחורה, מה אתם חושבים על כך מעבר לאובדן העצום?
רונן: "זו סיטואציה בלתי אפשרית שאני לא מאחל לאף אחד. הרבה אנשים אמרו לנו שזה לא קרה בלי סיבה, שהיה לנו ייעוד. שאם היינו יודעים כבר ב־7 באוקטובר שעומר נהרג, לא בטוח שהיינו פועלים בצורה שפעלנו. עכשיו אנחנו ברצף של עשייה שקשה מאוד לעצור גם אחרי ההודעה שקיבלנו. באופן מפתיע התפקיד שלנו רק הולך ומתחזק. נכון שהעניין של התקשורת בנו ירד, ובאופן טבעי ההתמקדות היא בחטופים החיים. אנחנו מבינים את זה, אבל לפעמים צריך להזכיר לאנשים שהמאבק שלנו עדיין בעיצומו. הבן שלנו הרוג, אבל החיים שלנו נחטפו. כמונו יש עוד 35 משפחות, ועם שלם שהפצע שלו לא באמת מגליד".
אורנה: "נחתה עלינו מציאות סוריאליסטית לחלוטין. עומר והצוות שלו היו מהראשונים שנתקלו במחבלים, בלי לדעת בכלל מה קורה. בארץ היה כאוס, והבנו מיד שיש לנו תפקיד מול הממשל האמריקאי, שאנחנו חייבים להעיר אותם ולהביא את הסיטואציה למודעות שלהם. כבר ביום ראשון כתבנו מכתב ובעזרת הקהילה העברנו אותו לסנטור שלנו, צ'אק שומר. המכתב הגיע עוד באותו יום לבית הלבן ולאנתוני בלינקן. כך הודענו להם שעומר חטוף עוד לפני שקיבלנו את ההודעה הרשמית ממדינת ישראל. מאותו רגע היינו בעשייה בלי הפסקה בוושינגטון. פגשנו את הנשיא ביידן ארבע פעמים, היו לנו מפגשים קבועים עם היועץ לביטחון לאומי, דיברנו מעל כל במה והיו לנו אינספור הופעות בתקשורת. ביום ה־421 למלחמה, כשדפקו לנו בדלת, הכול קרס. המון שאלות ותהיות כמו למה זה לקח כל כך הרבה זמן, ומה בעצם עשינו עד עכשיו.
"כשהודיעו שעומר נהרג הרגשתי כמו אישה בורחת מבשורה. לא ידענו מה לעשות – לשבת שבעה או לא? לעשות את זה כאן או בישראל? רב בית הכנסת שלנו, שלאורך כל התקופה נאבק למען עומר כמו אריה, המליץ לנו לשבת שבעה כי המונים ינהרו בכל מקרה, וכשיחזירו את הגופה של עומר נשב יום אחד. הוא גם אמר שאנחנו צריכים לשבת בארה"ב, כי אי אפשר לפסוח על הקהילה פה. הוא צדק. הקהילה הזאת הרימה את עומר על נס במשך כל התקופה. ישבנו פה כמה ימים, ואז הגענו לארץ. כמות האנשים שהגיעה הייתה עצומה, עד שהעברנו את השבעה לבית הכנסת. אנשים עמדו בתור ובקור, בתי ספר שלמים הגיעו. בניו־יורק הורידו את הדגל לחצי התורן, דיברו על עומר בסנאט ובקונגרס. מישהי אמרה לי שאם היינו יודעים ב־7 באוקטובר שעומר נהרג זה היה נגמר שם, והעובדה שדיברתם עליו כל כך הרבה זמן בכל מקום גרמה לכך שעומר והחטופים היו בכותרות. זה בהחלט נותן משמעות".
רונן: "למרות שעומר נלחם בשביל מדינת ישראל, התייחסו אליו בארצות הברית כמו לשוטר או חייל שנהרג במילוי תפקידו כאן. משמר כבוד ליד בית הכנסת, ליווי משטרתי לכל מקום, המושל הגיע – לגמרי לא ברור מאליו. עומר הוא ילד אמריקאי שהתגייס להגן על מדינת ישראל ומקבל פה הרבה כבוד. הסיפור של עומד הדהד פה מאוד חזק וממשיך להדהד כגיבור יהודי. הוא מייצג עבור הקהילה את נער הפוסטר שעשה את כל המסלול שהם היו רוצים שהילדים שלהם יעשו. כמי שריכז את פעילות תנועת הנוער של התנועה הקונסרבטיבית בניו־יורק, מאות רבות של בני נוער הכירו את עומר, וכך גם מהפעילות שלו בבית הספר, בקבוצות ספורט ובמחנות קיץ".
"יש לנו שליחות פה"
רונן נאוטרה, בן 60, גדל בחיפה, למד בתיכון הריאלי בעיר ואז בטכניון, ושירת בחיל האוויר. אורנה, בת 55, נולדה בשיקגו שבאילינוי, כשהוריה שהו שם בשליחות ציונית. כשהמשפחה חזרה ארצה הם גרו ברמת־גן, ואורנה התחנכה במוסדות דתיים והשתתפה בפעילות בני עקיבא. השניים נפגשו לפני כ־25 שנים והתחתנו למרות הפערים הדתיים. בני הזוג הגיעו לארה"ב ב־1999 לשנה־שנתיים של לימודים, אבל נשארו אחרי שהקימו חברה לשיווק ותמיכה במעבדות מחקר לתעשיית הביו־טכנולוגיה. מאז 7 באוקטובר החברה מתנהלת על ידי אחד המנהלים בחברה.
שני ילדיהם, עומר ז"ל ודניאל בן העשרים, נולדו בארה"ב. "עומר גדל כילד אמריקאי בקהילה היהודית־ישראלית החמה בלונג־איילנד", מספר רונן. "מגיל צעיר הוא הראה תכונות מנהיגות, היה הקפטן של קבוצת הכדורסל והכדורעף של בית הספר, ותמיד לקח על עצמו תפקידים. הוא התקבל לאוניברסיטה טובה בניו־יורק אבל החליט לנסוע לשנה בישראל, למכינת גליל עליון בכפר־הנשיא. בשנה הזו הוא הכיר הרבה חברים ישראלים ופגש נציגים מצה"ל ואנשי ציבור, ואחרי התלבטות החליט להישאר ולהתגייס".
"כל השנים הקשר שלנו לישראל היה חזק מאוד", מוסיפה אורנה. "עומר ידע עברית מצוין. היה בו משהו ישראלי מאוד. שנת המכינה הייתה בעידוד שלנו, רצינו שיחווה את ישראל ואת המשפחה שלנו שם. מהר מאוד הוא התחבר לישראלים, והחלק הישראלי שבו יצא החוצה. הוא הבין שאם ירצה לחיות בארץ, הוא חייב להיות שותף למאמץ ולהתגייס".
אני מבקש מבני הזוג לספר על ההבדלים שחשו בין ממשל ביידן לממשל טראמפ, מבחינת המאמץ להשבת בנם.
רונן: "הייתה לנו נגישות גבוהה לממשל ביידן, בדרגים הכי בכירים. הם הקשיבו לנו, אבל בסופו של דבר עשו מה שהם מאמינים בו. זה ממשל מאוד שכלתני, עם המון תקינות פוליטית וחשיבה מורכבת. הרבה פעמים לא הסכמנו, ורוב בקשותינו לא התקבלו. כשהתקרבנו לבחירות ראינו איך הכול נעצר ולא הצלחנו לקדם כלום. כשהתבררו תוצאות הבחירות ביקשנו פגישה דחופה בבית הלבן, ואמרנו לג'ייק סאליבן שלחטופים אין חודש וחצי עד חילופי הממשל, ושהם חייבים להזמין את הצוותים של טראמפ מחר בבוקר ולהעביר מקל. הוא אמר שזה הגיוני מאוד, ושלמחרת ביידן נפגש עם טראמפ ושהוא יבקש ממנו לעבוד על הנושא הזה בלי עצירה. למחרת הוזמַנו לבית הלבן, ופגשנו את ביידן כמה שעות אחרי פגישתו עם טראמפ. הוא עדכן אותנו שיהיה שיתוף פעולה מהיר, ואכן השליח ויטקוף מונה הרבה לפני שטראמפ נכנס רשמית לבית הלבן. אני לא אקח בעלות על האירוע, אבל בגלל הנגישות שלנו היינו שותפים למהלך. מאז אכן היו כמה שינויים, שרואים עד היום. זה ממשל הרבה יותר ריכוזי, פחות שכלתני. בעיניי סאליבן שיחק שחמט על לוח שש־בש, והם לא הצליחו לקדם דברים כי הבעיה הבסיסית הייתה חוסר אמון בין ביידן לנתניהו".
והיום?
"שלושים ושלושה איש שוחררו, אבל כרגע המשא ומתן תקוע. להערכתי גם בגלל שיקולים פוליטיים בישראל, שלא מאפשרים חופש פעולה לנתניהו לצעוד למקום הנכון – הצהרה על סיום המלחמה".
אורנה: "בסוף הכול מתנקז לממשלת ישראל. כשהייתה תזוזה, זה קרה הרבה בגלל אמון בין טראמפ לנתניהו. ההסכם היה שם חודשים אחורה. כהורים לחייל בודד שעלה ארצה והתנדב לשרת עבור המדינה, אנחנו לא מסוגלים להבין איך יכול להיות ששחרור החטופים אינו במקום הראשון במעלה מבחינת ממשלת ישראל. היא זזה בכיוון רק כשדוחקים אותה לפינה, אחרת היא מתעסקת בפוליטיקה קטנה".
רונן: "כשבאנו לשר דרמר ושאלנו אותו מה היה עושה במקומנו, התשובה שלו הייתה 'הייתי הולך לנשיא טראמפ, מקים אוהל מולו ודורש שיחזירו לי את הבן'. היינו די בשוק מהתשובה הזו, שר ישראלי שולח אותנו לטראמפ. אחרי זה, כשהנציג האמריקאי אדם בוהלר מדבר עם חמאס במטרה לשחרר את אזרחי ארה"ב ויתר החטופים, אותו דרמר זועק איך עושים דבר כזה מאחורי הגב של ישראל. אתה שלחת אותי לטראמפ שישחרר לי את הבן, על מה אתה מתפלא?"
בשבוע הבא יגיעו בני הזוג נאוטרה ארצה כדי לדבר בכנס השנתי של תוכנית רודרמן ללימודי יהדות ארה"ב באוניברסיטת חיפה, שייערך ביום שלישי. הם יציגו בו את סיפורו של עומר וידברו על הקשר בין הקהילה הישראלית בארה"ב לקהילה היהודית.
אתם נמצאים במשבצת ייחודית, על התפר שבין ישראלים ליהודים בארה"ב, ועל התפר שבין ישראל לתפוצות.
רונן: "יש לנו שליחות פה. יחסית לאחרים היינו יותר מוכנים להתמודדות הזו. יש לנו חברים שהבן שלהם נלחם ליד בארי. הוא חייל בודד בצנחנים, ילד אמריקאי שלמד עם עומר והחליט שהוא חייב להתגייס. ההורים שלו היו בשוק, היה להם מאוד קשה, ואנחנו תמכנו בהם כדוברי עברית שיכולים לתווך להם את המציאות בארץ. הבן שלהם לא הסכים לצאת מעזה חודשים רבים לפני שימצא את עומר, ובשלב מסוים הם תמכו בנו. הפכנו לחברים מאוד טובים".
אורנה: "אני באה ממשפחה דתית־לאומית. ידעתי שאני לא יכולה לתת לילדים שלי פה את כל מה שאני רוצה מבחינה רוחנית וציונית, אבל שלחנו אותם לבית ספר יהודי ולמסגרות יהודיות. רצינו לתת להם כלים ותחושת שייכות לכל החלטה שיקבלו איפה לחיות בהמשך חייהם. השקענו בזה המון, וזה דבר חריג בקהילת הישראלים האמריקאים. כך זכינו גם בקהילה היהודית, שהיא ממש משפחה".
אחדות שבאה מלמטה
גיסתה של אורנה, גניה ארליך־צוהר, היא הרוח החיה מאחורי עצרת האחדות "שרים יחד לשובם", המתקיימת בכל יום שלישי בכיכר החטופים בתל־אביב.
"בחודשים הראשונים היינו כל הזמן על הקו", מספרת אורנה. "באיזשהו שלב, כל אחד במשפחה לקח תפקיד. הייתה התגייסות רחבה. חודשיים לתוך האירוע, שי וגניה הבינו שהם צריכים ללכת בגדול. היה להם מאוד קשה עם תחושת הבידוד שהם הרגישו כמשפחת חטופים מכך שהקהילה הקרובה שלהם, הציונות הדתית, לא רואה שזה הדבר הכי חשוב. הם לקחו על עצמם לארגן את האירוע בכיכר החטופים. הרגשנו שאנחנו הזרוע האמריקאית והם הזרוע הישראלית".
רונן: "גניה הבינה שצריך לתת יותר מקום לאוכלוסייה שמרגישה פחות נוח בקפלן, ולאפשר לה להתחבר. בניגוד לרוחות שהיו במטה החטופים, היא הבינה שהאחדות שהם דוחפים אליה והחיבוק שמשפחות צריכות לקבל מהאוכלוסייה הדתית יבואו מלמטה, לא מהמנהיגות. הם חיים את זה שנה וחצי, המון עבודה שחלקה מתבצעת מול משפחות חטופים אחרות שחשו בתחילת הדרך שיש פה הדתה, היום המצב שונה לחלוטין. אני חילוני, אבל גם לי הפריע שבעצרת המרכזית במוצאי שבת לא אומרים תפילה לשלום החטופים. גם על זה היה צריך להילחם".
אורנה: "כשאתה חי בגולה אתה מבין שכל הדקויות האלה של תתי־מגזרים שהחברה הישראלית חושבת שהיא יכולה להרשות לעצמה, זה הכול שטויות. זה רק יוצר קרעים וחוסר מיקוד. ראינו מה קרה בישראל ב־2023, את שיאי המחלוקות. הבן שלנו לא הבדיל בין סוגי היהודים, ככה הוא התחנך, והוא עלה לארץ כדי להגשים את האידיאלים שהוא גדל עליהם. האירוע בכיכר החטופים זה דרכו של עומר, דרך האחדות".
הנפילה של עומר חיברה אתכם יותר לישראל או דווקא גרמה ניכור?
אורנה: "זו שאלה מורכבת שעדיין קשה לנו לענות עליה. ישראלים הם ישראלים, גם אם הם לא גרים בארץ. עומר גדל בבית ישראלי. מעולם לא באמת עזבנו את ישראל. בשנה שלפני המלחמה היינו מזועזעים מהמריבות הפנימיות, וחששנו לחייו של עומר. רונן אמר 'מלחמה מתקרבת'. עומר אמר שהוא יודע, אבל שזה יבוא מכיוון חיזבאללה. הבנו שהמדינה נקרעת ושחייבים לעצור. אמרתי לרונן שאני רוצה לשלוף את עומר ולהוציא אותו. והנה זה קרה".
רונן: "לרוב הישראלים אין מקור להשוואה, לנו יש. אומרים שאנחנו שיאנים בכך שקיימנו כ־400 פגישות עם חברי קונגרס וסנאט. היינו בוועדות בקונגרס ונתנו לנו הרבה כבוד, דיברנו באופן חופשי. היינו גם בכנסת ישראל, ואנחנו רואים איך מתייחסים למשפחות שמגיעות לשם. כמו גנבים בלילה נותנים להן להכניס מילה פה מילה שם. זו בושה, ניתוק מוחלט. סנאטורית מאייווה טסה סביב העולם כדי לשחרר את הבן שלי, ולעומת זאת שיחות שהיו לנו עם שרים בישראל היו קשות ומבישות. אצל סמוטריץ' לפחות הערכנו את הכנות. הוא אמר 'ייקח שנתיים לפחות'. שאלנו 'ואם בדרך ימותו שלושים חטופים'. לא היה לו מה לענות.
"השבר גדול מאוד, ואנחנו שמחים שיש לנו את שתי האזרחויות. גאים מאוד באזרחות הישראלית, אבל שמחים שאנחנו גם אמריקאים ושיש ממשל שמתייחס אלינו ורוצה להחזיר את עומר הביתה כי הוא אמריקאי, ובעקבותיו את כל שאר החטופים. אם לא היו חטופים אמריקאים, לא בטוח שההתייחסות הייתה זהה, בשני הממשלים. ראיתי את הנשיא טראמפ נפגש עם שורדי שבי. ארגנו את זה כדי לומר תודה אבל בעיקר כדי לחבר אותו רגשית לנושא. התחושה שלי היא שטראמפ מאוד מחובר רגשית לשחרור החטופים. ראש ממשלת ישראל עדיין לא הביא אליו קבוצת משוחררי שבי כדי לשמוע אותם ולהתחבר".
אורנה: "אחרי החזרת החטופים אנחנו מקווים שעם ישראל יהיה אמיץ לעשות את השינויים שצריך לעשות".
רונן: "זה נכון מכל הצדדים, מימין ומשמאל. אין לנו דמויות שאנחנו מביטים עליהן ויכולים לומר שהן מייצגות אותנו. צריך להקים דור חדש שיחזיר את הערכים למדינה. ואנחנו מתכוונים להיות שותפים לבנייה הזו".
