"צריך לראות את המהפכה שהצעירים האלו עוברים ממהרגע שהם מתחילים את התוכנית ועד סופה. עשרה חודשים שבאמת משנים בן אדם", מספר יהודה סאלאמא, ראש המכינה הקדם־צבאית "גור אריה" לעולים חדשים דוברי צרפתית, שהוא הקים לפני עשור באשדוד.
אני פוגשת את סאלאמא בירושלים עם עוד שלושה תלמידים מהתוכנית: דורהלי לוי בת ה־20 מטולון, עיר בדרום צרפת שיש בה קהילה קטנה של יהודים, ויהודה ביסמוט ומתן מרטינז, שניהם בני 19, שגדלו בפרברים של פריז. כמי שעלתה בעצמה ארצה, אני יכולה להעיד שהם באמצע תהליך של ישראליזציה; עזבו את הלוק הצרפתי ומתחילים להיראות כמו צברים. אולי המבטא שלהם עדיין מסגיר את ארץ מוצאם. "כשמגיעים לתוכנית, מגיעים עם מזוודה. אבל ברגע שהם מתחילים אותה, הם זונחים את המזוודה ועוברים לתרמיל. זאת לא רק תמונה, זו גם המציאות", אומר סאלאמא בגאווה.
הצעירים מספרים על הלו"ז העמוס שהמכינה מציעה להם: ספורט יומי, אימונים רבים שונים ומגוונים, שיעורי תורה וציונות, וגם טיולים, או ליתר דיוק מסעות להכרת ארץ ישראל. הם מתחילים את היום מוקדם ומסיימים אותו בסביבות 22:00.
הקבוצה הטרוגנית מאוד: היא כוללת עולים טריים מכל חבלי צרפת, וגם כאלה שעלו ארצה לפני שנים עם משפחותיהם. בקבוצה יש שומרי שבת וחילונים, והכול מתנהל באווירה טובה ובכבוד הדדי. הם צמאים להכיר זה את זה, ובשבתות יש להם פנאי לשוחח ולגלות איש את רעהו.
על השאלה מה הוריהם חשבו על ההחלטה לעלות ארצה ולהתגייס, הם עונים שעל אף הפחדים ההורים תומכים מרחוק וגאים בהם מאוד. ואכן, מי היה מאמין שבאמצע מלחמה, כש"הותר לפרסום" הפך לחלק קשה כל כך מהיומיום שלנו, יהיו צעירים חו"לניקים שירצו כל כך להתגייס לצבא. ולא רק לצבא, אלא ליחידות מיוחדות כדי לעשות את השירות "הכי משמעותי שאפשר", כדבריהם.
העברית שלהם לא מושלמת אולי, אבל הם כבר בקיאים באוצר המילים הקשור לצבא. הם מכירים את שמות יחידות הקומנדו של צה"ל, יודעים מתי נערכים הגיוסים שלהן ומודעים היטב לקשיים בדרך. הכול עם ברק בעיניים ורצון עז להיות חלק לא רק מעם ישראל אלא גם ממדינת ישראל.
שלושת הצעירים הללו נמנים על 63 החניכים שמשתתפים השנה בתוכנית – מספר שיא מאז הוקמה מכינת "גור אריה". בארץ קיימות כבר שנים, ולמעשה מאז קום המדינה, תוכניות שנועדו לקלוט צעירים מרחבי התפוצות לשנת לימוד בישראל. במהלך השנה עוברים החניכים הכנה לחיים הישראליים, "הכשרה", כמו שקראו לכך פעם.
המוסד המוכר ביותר בתחום ההכשרות הוא ארגון "מסע". אצל יהודי צרפת, בשונה מיהודי מדינות אחרות, רוב משתתפי "מסע" עולים ארצה. אבל אף אחד לא האמין לפני עשור שמכינה קדם־צבאית, הדוגלת במצוינות בצבא ובגיוס ליחידות הכי מובחרות, תהפוך לבחירה מספר אחת של עולים דוברי צרפתית.
איך חשבת על הרעיון להקים מכינה לעולים חדשים?
"הכול התחיל במקרה. בשנת המכינה שלי התנדבתי להוביל סדר פסח של חיילים עולים חדשים. בבית החייל בקריית־שמונה הסברתי את ההגדה בשולחן מלא אנשים מכל קצווי העולם, ושם פגשתי את ברנרדו, חייל ממקסיקו ששמרתי איתו על קשר.
"ברנרדו, אחרי השירות הצבאי שלו, הקים קבוצה של הכנה לגיוס בחוף הים בתל־אביב לחבר'ה עולים חדשים, 'צוות לוחמים'. אחרי שסיימתי את השירות ביחידת דובדבן עזרתי לו כמה פעמים להעביר כל מיני אימונים, עד שבסוף הקמתי קבוצה מקבילה בירושלים.
"פעמיים בשבוע, בהתנדבות מלאה, פגשתי מגוון אנשים בגן סאקר לכמה שעות של אימונים. היה קיבוץ גלויות, כל אחד עם השפה שלו ועם התרבות שלו – אבל כולם חדורי מטרה לשרת בצה"ל. לקבוצה הצטרפו גם עולים מצרפת, ומכיוון שאני עצמי עליתי מצרפת בגיל שלושה חודשים, יכולתי להתחבר אליהם יותר. הבנתי אז שהכשרה פיזית היא לא הכול, צריך להיות גם מוכן נפשית".
לא כאלה עדינים
סאלאמא נולד בצרפת ועלה עם ההורים שלו כתינוק. המשפחה התיישבה בשכונת קריית־משה בירושלים. הוא התחנך בישיבת נועם בעיר, ואז הצטרף למכינת בני דוד בעלי לחצי שנה ולאחר מכן לשלוחה של המכינה במעלה־אפרים לשנה.
סאלאמא מעיד עד כמה החודשים במכינה שינו אותו לטובה. "המכינה הקדם־צבאית השפיעה עליי מאוד, ובזכותה אני מי שאני היום. ציונות, שאיפה למצוינות, רצון עז להשתלב בחברה ולתרום לה, החשיבות להתנדב, ובפן האישי, חיזוק של הביטחון העצמי שלי – כל אלו, זו המכינה".
בתום הלימודים במכינה הוא התגייס ליחידת דובדבן ושירת בה ארבע שנים. לאחר הצבא הוא התחיל להיות פעיל בכל מיני תחומים, שאחד מהם היה כאמור הדרכה של קבוצות נערים צרפתים. סאלאמא גילה שיהודים צרפתים הם לא כאלו "עדינים" אלא ממש "אריות", כהגדרתו. הוא גילה צעירים חדורי מוטיבציה שרק מחכים לאתגר הבא. לכן, כאשר ניטע בו הרעיון להקים להם מכינה, הוא קרא לה "גור אריה", מתוך תחושה שהיא מלווה "גורים" במשך שנה, עד שהם יוצאים ממנה "אריות".
סאלאמא האמין ועדיין מאמין שאין דרך טובה יותר לאדם צעיר להתקבל לחברה הישראלית מלעבור דרך כור ההיתוך שלה: צה"ל. "בסופו של דבר מה שחשוב לי הוא שתלמיד שעבר דרכי ילך להפגין. לא אכפת לי אם הוא יפגין בעד רפורמה או נגדה: אכפת לי שירגיש חלק ממה שקורה פה, שיהיה לו חשוב להביע את דעתו כמו כל ישראלי".
בזכות הרקע המשפחתי שלו, סאלאמא מכיר מקרוב עולים חדשים נצחיים, כאלה שעלו לתוך קהילות ממוסדות של "צרפתים". חלק מהם בחרו בכך מכיוון שהם לא מכירים אחרת, וחלקם התנתבו למסלול הזה מתוך תחושת אין ברירה לנוכח קשיי העלייה והקליטה.
את הקשיים האלו חווה סאלאמא בבית, כאשר ראה את הוריו "מוותרים על כל כך הרבה דברים" לאחר עלייתם מפריז. שניהם היו בעלי דוקטורט ברוקחות, ובצרפת אף היו בבעלותם בתי מרקחת. המודל הישראלי שפגשו היה שונה עד כדי כך שאמו לא עבדה ואביו היה שכיר בקופת חולים.
לא סתם מילים עתיקות
במבט לאחור, ההימור של סאלאמא הצליח. רבים ממאתיים בוגרי התוכנית שייסד הפכו לישראלים מן השורה, ורבים מהם עשו שירות משמעותי מאוד בצבא. התוכנית פתוחה לבנות ולבנים גם יחד. במשך השבוע הם מתגוררים באשדוד, בקמפוסים שונים, ובשבתות או במסעות הקבוצה מתאחדת. שתי תלמידות ותלמיד אחד במכינה קיבלו את אות הצטיינות הנשיא. רבים מבוגרי המכינה התגייסו ליחידות קומנדו. בחור אחד התקבל לקורס טיס ושרד שנה, ואי אפשר כבר לספור כמה מהחניכים הפכו למפקדים, קצינים או אנשי מערכת הביטחון.
לאחר השירות הצבאי, רבים מהבוגרים נשארים בקשר עם "גור אריה" ואף משתלבים כעובדים במכינה. כמה מהם הפכו להיות מאמני הכושר של המכינה, אחרים הדריכו בה, ואפילו המזכירה היא בוגרת מחזור א' של המוסד החינוכי הזה. אחרי הכול, זהו הבית הראשון של העולים החדשים בארץ, ועל כן המקום קרוב לליבם.
"בוגר מיוחד", אומר סאלאמא בנימה נרגשת, "היה סמל נתן חי ליאר ז"ל. הוא עלה ארצה כמה שנים לפני לימודי המכינה והתגורר עם משפחתו בנתניה. הוא היה תלמיד מיוחד, פסנתרן מחונן, תמיד הראשון להתנדב עם חיוך ענק ומיוחד. ב־2022 הוא התגייס לגדוד דוכיפת (94) שבחטיבת כפיר, ונפל ב־7 באוקטובר בקרב הקשה בכרם־שלום". ליאר היה בולט עוד בהיותו תלמיד במכינה, וכיום, אחרי מותו, דמותו נוכחת בה עוד יותר. אמו לטיסיה נמצאת בקשר הדוק עם סאלאמא, והדריכה השנה את כל החניכים בסיור בקיבוץ כרם־שלום, בו היא תיארה להם את הלחימה ואת גבורת החיילים.
בזמנים מאתגרים כל כך למדינת ישראל, המפגש עם "גור אריה" ועם צעירים אידיאליסטיים כל כך מחמם את הלב. דורהלי אומרת לי בסוף: "כשעליתי ארצה, הבנתי מה זה אומר להיות חלק מעם ישראל, משהו כל כך יותר גדול ממך. לו יכולתי להעביר מסר לישראלים, זה היה: תדעו שיש לכם מזל ענק שנולדתם פה, בחברה הזו ובמדינה הזו.
"אולי המילים 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה' הן מילים עתיקות מהסידור מבחינתכם, אבל אתם לא מבינים כמה בשבילנו, בחו"ל, הן מרגשות אותנו. אני כל כך שמחה שעכשיו כשעליתי ארצה, אני זוכה להיות חלק מההיסטוריה היהודית".
