המשטר האיראני הודיע לפני שלושה שבועות כי הוא מגביר את הכוננות בכלל המערכים הצבאיים שלו, בשל החשש מתקיפה משותפת לישראל ולארה"ב על מתקני הגרעין במדינה. האיראנים תגברו את הכוחות במתקנים אלה, והוסיף מערכות הגנה אוויריות לאלה שכבר מוצבות בשטח. "כל המדינה נמצאת בכוננות גבוהה, גם באתרים שקיומם לא מוכר לרוב האנשים", אמר גורם בממשל לעיתונות הזרה.
הדיווח הזה מוזר קמעא: הוא הרי התפרסם דווקא בזמן שבו הנשיא דונלד טראמפ בולם את ישראל ומצהיר בקול כי הוא מעדיף את האפשרות הדיפלומטית, מה שלכאורה מאפשר לתושבי טהרן לישון יותר בשקט בלילות מאשר לפני כמה חודשים. במקביל, גם המעצמות האירופיות לפי שעה מתמקדות באמצעים דיפלומטיים, אולי כלכליים, ואינן מדברות כלל על מעבר לאופציה צבאית. ממילא יש להן די צרות עם המלחמה באוקראינה.
אז למה האיראנים בלחץ? מדוע הם חושבים שכעת יש סיכון שישראל תתקוף? האם משהו השתנה בימים האחרונים? ולבסוף, מדוע נדמה כי כעת אנו מתקרבים שוב לצומת מכריע בכל הקשור לתוכנית הגרעין של הרפובליקה האסלאמית?

אז בזמן שבישראל אנו עסוקים בהשתכשכות בביצה הפוליטית המקומית, בחידוש המלחמה בעזה, ירי טילים מתימן, ראש השב"כ או גיוס חרדים, באיראן נמשכות במרץ העבודות על תוכנית הגרעין – והן אט-אט מתקרבות לשלב של "נקודת האל-חזור", אם לא הגענו עד אליו כבר עד היום. לפי ההערכות, טהרן מתקדמת במהירות בכל החזיתות של בניית הפצצה. התפתחות זו בתורה זורקת לסחרור של לחץ את יריבותיה, ישראל וארה"ב בראשן, שמבינות שבקרוב לא יוותר עוד זמן להתלבטויות.
כדי להבין מה דוחף את איראן לנקודה מסוכנת כל כך, חשוב לפרט קצת איך בנויה תוכנית הגרעין, ומה הרפובליקה האסלאמית עוד צריכה לעשות כדי לחצות את הסף ולהפוך למדינת גרעין לכל דבר.
מ-60 ל-90 בימים ספורים
כדי לבנות טיל שיישא פצצה גרעינית צריך לייצר די חומר גרעיני – הדרוש לשם הרכבת הפצצה, להעביר את החומר הזה תהליך הנדסי כדי שיהפוך לפצצה עצמה, לדעת להרכיב אותו על טיל כך שיתפוצץ באופן המיטבי, ולבסוף להחזיק ביכולת לשגר טיל כזה למטרה הרצויה ובמרחק הנכון.
כאשר מדברים כיום בעולם על התקדמות בתוכנית הגרעין האיראני, לרוב הכוונה היא להעשרת אורניום. איראן לוקחת אורניום טבעי שעבד עיבוד, מכניסה אותו במצב צבירה גזי לסרכזות (צנטריפוגות), וככל שהתהליך מתקדם היא מקבלת אורניום מסוג מסוים, המועשר לרמה גבוהה יותר ויותר. הרמה הדרושה לייצור נשק גרעיני, המוגדרת רמת העשרה "צבאית", היא 90 אחוזים ומעלה. אלא שהדרך להעשרה של 90 אחוזים מהשלב של 60 אחוזים קצרה הרבה יותר מהעשרה של אחוזים בודדים ל-20 אחוזים, לדוגמה.
כעת, לפי הערכות הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א), איראן מחזיקה בכמעט 280 קילוגרמים של אורניום מועשר לרמה של 60 אחוזים, ואם היא תמשיך להעשיר אותו לרמה צבאית, 90 אחוזים, היא תחזיק בכמות חומר מספקת לכ-6-7 פצצות. התהליך הזה, כאמור, קצר במיוחד: לצורך הפצצה הראשונה יידרשו ימים ספורים עד שבועות אחדים.

קשה למצוא במערב כיום אנשים שלא מבינים את חומרת המצב בעניין ההעשרה. סבא"א חזרה השבוע על המסר שלפיו אין מדינה אחרת בעולם שאינה מחזיקה בנשק גרעיני, אך יש לה מאגרים כה גדולים של חומר מועשר לרמה גבוהה. יתרה מכך: לחומר מועשר ברמה כזו כמעט אין שימושים שאינם צבאיים, כך שהסוכנות הוסיפה שמדובר בדאגה גדולה מאוד.
בתחילת החודש הצהיר יו"ר הסוכנות רפאל גרוסי כי הוא מפקפק בקביעה שאיראן עומדת במחויבויותיה לאמנה נשק הפצת נשק גרעיני (NPT), שעליה היא חתומה, כיוון שהיא מסרבת להשיב על שאלות בעניין חומרים גרעיניים לא מוצהרים שמצאו פקחי סבא"א באתרים שונים במדינה. כל זאת בזמן שהסוכנות מדגישה שאין לה יכולת אמיתית לפקח על ההעשרה, וכי ברור שאיראן מתקדמת בצעדי ענק בתחום זה.
בשורה התחתונה: האיראנים צברו כמות חומר גרעיני גדולה מספיק כדי לייצר כמה פצצות תוך זמן קצר, ובמקביל הם בונים אתרים תת-גרעיניים מוגנים יחסית להעשרה ואחסנה. הם לא מדווחים על פעילותם, לא משתפים פעולה עם סבא"א, ואף לא עונים על שאלות קשות. משמעות הדבר היא שבעת פקודה, תוך שבועות ספורים יכולים האיראנים בצורה בטוחה יחסית ובחשאי להעשיר די אורניום לרמה צבאית ולהפיק ממנו פצצות אחדות. המערב אולי יידע על כך רק בדיעבד.
להנשיק את הגרעין
ממד אחר של תוכנית הגרעין הוא התחום הבליסטי, היכולת לשגר טילים למטרה הרצויה, גם במרחק גדול. לכאורה לא צריך להכביר במילים על היכולת הבליסטית האיראנית אחרי שתי המתקפות על ישראל, אך דווקא בגלל שאחת מהן נתפסה ככושלת – חשוב להתמקד בהן. בנוסף, יש משמעות דווקא ליכולות שכרגע אין לאיראנים.
לדברי מכון מחקר העוסק בתחום הטילאות, איראן מחזיקה ב-12 סוגים שונים של טילים בליסטיים לטווח קצר ובינוני, שטווח הירי שלהם נע בין 150 ל-2,000 קילומטרים. יש לאיראן גם טילי שיוט שטווח הירי שלהם הוא 3,000 קילומטרים, אך יש מעט מדינות בעולם שמחזיקות טילי שיוט עם ראשי נפץ גרעיניים, בהן צרפת, ארה"ב, סין ורוסיה.
מה אין לאיראנים? טיל בליסטי בין-יבשתי לטווח ארוך – או במילים אחרות, טיל שיכול לפגוע בארה"ב. יש מי שטוענים שזו הסיבה שממילא האמריקנים לא חשו בעבר דחיפות לטפל בתוכנית הגרעין של טהרן. עם זאת, לאיראן יש תוכנית חלל הולכת ומתפתחת, הכוללת גם שיגורים מוצלחים של לוויינים למסלול סביב כדור הארץ. תוכנית כזו יכולה להוות בסיס לפיתוח מהיר מאוד של טילים בין-יבשתיים, כך שגם כאן מדובר בעיקר בעניין של זמן עד להגעה למומחיות הדרושה, שתאיים גם על ארה"ב.

נקודה חשובה ביחס ליכולת הבליסטית של איראן: בעוד שבמתקפה הראשונה על ישראל כמעט לא דווחו חדירות של טילים לשטחנו, במתקפה השנייה זוהו כשלושים פגיעות של טילים בבסיסי צה"ל, כולל בסיס חיל האוויר בנבטים. לא ידוע אם ישראל החליטה לא ליירט חלק מהטילים או שהאיראנים הצליחו לעקוף את מערכות ההגנה של צה"ל, אך די ברור כי מדובר בסכנה אמיתית וממשית. לא צריך יותר מפגיעת ראש נפץ גרעיני אחד, שאינו מכוון בדיוק גבוה, כדי להשמיד בסיס כזה או כדי לגרום נזק משמעותי לעיר גדולה.
החלק השלישי בפיתוח פצצה הוא תוכנית הנשק, או "ההנשקה". במסגרת התוכנית הזו צריכה איראן לעשות שני דברים: לבצע תהליך של הפיכת החומר הבקיע לגוף של פצצה ולהכין לה נפץ, ובמקביל להנדס פצצה אפשרית גם לראש חץ גרעיני שניתן להרכיב על טיל. לכאורה, לא חייבים לשגר טיל כדי להפעיל פצצה, וניתן גם למשל להטיל אותה ממטוס. מדובר בשני תהליכים שונים, ואיראן יכולה לבחור לפעול בשניהם במקביל.
באחרונה דיווחו ארגוני אופוזיציה איראנים כי שנים לאחר שנסגרה, טהרן חידשה את פעילותה של "קבוצת הנשק" – התארגנות של מדענים שעסקו באופן מעשי ותיאורטי בדיוק בתחום זה של הפיתוח הגרעיני. כך גם עולה ממודיעין אמריקני וישראלי העדכני לחודש יולי האחרון, שקיבל משנה תוקף בימיה האחרונים של כהונת ממשל ביידן. זהו כנראה גם הרקע לאזהרה שהשמיע באחרונה שר החוץ גדעון סער, שבריאיון עם אתר פוליטיקו אמר כי הרפובליקה האסלאמית "משחקת עם דרכים" להנשיק את החומר הגרעיני המועשר שברשותה, והתריע כי הזמן שנותר לפעולה נגדה מוגבל.
שיתוף פעולה איראני-סיני-רוסי
פרופ' יעקב נגל, לשעבר ראש המטה לביטחון לאומי שגם עמד בראש הוועדה שהמליצה על הצטיידות מערכת הביטחון בשנים הקרובות, הסביר בריאיון שקיים באחרונה מה תמונת המצב הנוכחית. לדבריו, "ללא ספק יש קבוצה של מדענים איראנים, גם אם היא לא נקראת רשמית 'קבוצת הנשק', שעובדת על סגירת פערים טכנולוגיים, כדי שכאשר ייתן המנהיג העליון עלי ח'מינאי את הפקודה לפרוץ לפצצה – ייחסך זמן רב". העיסוק של הקבוצה הזאת, הוסיף נגל, מתמקד דווקא בשימושים אזרחיים של גרעין ולא בממדים צבאיים, בניסיון להסיט ממנה את תשומת הלב ולא לחשוף את הקלפים של איראן.
ההערכות של גורמים מומחים בנושא, כולל דיוויד אולברייט האמריקני – פיזיקאי גרעין מהשורה הראשונה בעולם וראש המכון למדע וביטחון בינלאומי – הן שיידרשו לאיראנים שישה חודשים לבצע את תהליך ההנשקה הראשון. אולברייט הסביר כי לאיראן ככל הנראה יש כבר יכולות בתחום, אך חסרים לה הניסיון והביטחון העצמי בהצלחת בתהליך. טהרן מסוגלת לפתור את הבעיה הזאת, אך דרושים לה לשם כך כמה חודשים. יש גם הערכות מחמירות יותר, אגב, המקצרות את זמן הפריצה.
נגל, מכל מקום, הוסיף כי כדי להרכיב פצצה כזאת על טיל יידרש עוד זמן נוסף, ולהערכתו מדובר ב-18 עד 24 חודשים – זמן שכעת האיראנים מנסים לקצר באמצעות הפעילות של המדענים שעובדים בסתר על התחום.

בסופו של יום, כך נראה, למומחים הצבאיים של הרפובליקה האסלאמית נותרו מעט מאוד דברים לעשות עד שיוכלו להכריז כי התחמשו בנשק גרעיני: עבודה מדעית תיאורטית, בניית כמה מהמרכיבים הפנימיים של הפצצה, בניית דגם אבטיפוס שלה וביצוע של כמה ניסויים אחרונים. לאחר מכן תוכל לבצע ניסוי פומבי של פיצוץ גרעיני, ולהכריז קבל עם ועדה כי רכשה את היכולת הזאת.
מלבד פעילות קבוצת הנשק, דרך נוספת לקצר תהליכים בהקשר זה היא שיתוף פעולה עם גורמים אחרים בעולם, שכבר רכשו מומחיות וידע בתחום. בשבוע שעבר קיימה איראן "שיחות גרעין משולשות" עם סין ורוסיה, שעסקו בעיקר בעניין העיצומים הבינלאומיים על טהרן. אך השיחות, שנערכו באותו שבוע שבו שלוש המדינות ביצעו תמרון צבאי משותף בים הערבי, בוודאי כיסו גם נושאים אחרים, ויכולות היו לכלול גם הסכמות על שיתוף פעולה גרעיני.
נוסף על כך, עוד בתחילת השנה חתמה על איראן על חידוש הסכם אסטרטגי עם רוסיה, ובאותה עת דובר על כך שייתכן שכחלק מההסכם היא תקבל סיוע מקצועי של הרוסים בתחום הגרעין. כך, שילוב הידע והניסיון הרוסיים או הסיניים יוכלו לסייע לטהרן לפרוץ בזמן קצר עוד יותר לגרעין, מה שמגביל עוד יותר את חלון ההזדמנויות לפעולה צבאית ישראלית או אמריקנית.
אלי קלוטשטיין הוא חוקר במכון משגב לביטחון לאומי