חלון זמנים מוגדר
אחת השאלות המעניינות בעניין הגרעין האיראני היא מדוע צריך עלי ח'מינאי, מנהיגה העליון של איראן, את כאב הראש הזה. הלחץ המדיני, הכלכלי ואפילו הצבאי עליו עצום, וכך גם המחירים שארצו משלמת על הבחירה בנתיב הזה. הרי ח'מינאי הוא האיש שמחליט הכול באיראן, והוא גם זה שכתב ההלכה שפרסם אוסר על בניית נשק גרעיני. איך מסבירים את הסתירה הזאת, את ההשקעה העצומה למרות האיסור ההלכתי והמחירים הכבדים, ודווקא בזמן שבו המטבע האיראני רושם שפל נוסף של כל הזמנים ונסחר ברמה של מיליון ריאל לדולר אחד?
יש לכך כמה סיבות: פצצה גרעינית, והגאווה הלאומית שהיא יכולה לעורר, עשויות להפוך לגורם שיאחד את העם האיראני דווקא בזמן שבו הוא מתפורר מבפנים, השסע החברתי מתרחב וזניחת הדת מתרבה. אחרי המכות שספגה טהרן בשנה האחרונה, הצלחה נגד כל הסיכויים יכולה לסייע לה לאחד חלקים מהעם סביב מטרה משותפת. הצגת הפצצה גם עשויה להיות הצדקה למצב הכלכלי הקשה של אזרחי איראן בשנים האחרונות, הוכחה שהיה שווה לעבור את הסבל בשביל לשמר את המדינה בעמדת כוח. סיבה אחרת קשורה למאבקי הכוח בצמרת האיראנית, ובהתגוששות הפנימית בין זרמים רפורמיסטיים לשמרנים.
סיבה נוספת היא הפקת הלקחים מהמלחמה בשנה האחרונה: בעוד שיש טענות שחמאס פתח במלחמה בין היתר כדי לשבש את הקמת הסדר האזורי החדש, כגון צעדי הנורמליזציה עם הסעודים, יש גם אחרים שאמרו שהייתה זו הסחת דעת שנועדה לאפשר לאיראן להמשיך לחתור לפצצה. אלא שבזמן הזה איראן טעתה והכניסה את עצמה בחוזקה יתרה מאי פעם לסכסוך, מה שאיפשר לישראל לתקוף אותה ישירות. השאלה היא אם אחד הלקחים שגזרה מהמלחמה הוא שעליה לפתח את הנשק הגרעיני ויהי מה, כהימור אחרון על כל הקופה. כזכור, נשק גרעיני הוא האמצעי שמבטיח יותר מכל את הישרדות משטר האייתוללות, שיבטח אותו גם מפני תקיפות ישראליות נוספות – ובמיוחד בימים אלה, כשהוא מעורער כמעט יותר מאי פעם בעבר. אם הנחה זו נכונה, משמעות הדבר היא שאיראן תעשה הכול להשיג את הנשק הזה, והדרך היחידה לעצור אותה היא באמצעים צבאיים טרם השגתו.
האמריקנים עוד לא החליטו אם זה המניע הנוכחי של טהרן, ואם אין ברירה אלא לדבוק בתקיפת אתרי הגרעין. ניכר מהצהרות הממשל החדש בחודש החולף כי הוא מבין שהזמן דוחק, אך שיש כעת עדיין שני אפיקים לפעולה: האופציה הצבאית, או הדרך שבה דבק הבית הלבן – משא ומתן עם איראן על תוכנית הגרעין, בתקווה שתוותר עליו מרצונה החופשי, תוך הבהרה שהנשיא דונלד טראמפ לא יסכים למציאות של איראן גרעינית. הסכם חלקי, או כזה שלא ייתן מענה לשלל הסוגיות הבוערות שקשורות בגרעין האיראני, כנראה לא נמצא מבחינת האמריקנים על הפרק.
טראמפ קרא פומבית לאיראנים לשאת ולתת על התוכנית, ביקש מהרוסים לתווך ביניהם – הגם שקשה לקרוא לקרמלין מתווך הוגן – שלח מכתב לח'מינאי באמצעות שליח מהאמירויות – מכתב שעל פי הדיווחים כלל אולטימטום של חודשיים להשגת הסכם גרעין חדש. במקביל, קידם הנשיא את תוכניתו להגברת הלחץ באמצעים כלכליים על איראן לרמה המרבית, כדי לאלץ אותה להיכנס לדיונים על התוכנית.
אלא שבטהרן לא מוכנים להתקפל בשלב הזה. על אף אמביוולנטיות מסוימת בעמדת בכירים ברפובליקה האסלאמית, וההתנגשות בין דעות שונות שהביאה בין היתר לפיטורי סגן הנשיא ושר החוץ לשעבר, מוחמד ג'ואד זריף, רוב התגובות במענה לדרישותיו של טראמפ שליליות למדי. כך למשל, הנשיא מסעוד פזשכיאן אמר לו "תעשה מה שאתה רוצה, לעזאזל", וח'מינאי עצמו הצהיר שארה"ב לא תעצור אותם. בין היתר הבהירה איראן שלא תוותר בשום מצב על שאיפות הגרעין שלה, וכי בכל פתרון עתידי תמשיך להפעיל תוכנית גרעין אזרחית – כך שמרחב התמרון לשיח בין הצדדים בכל מקרה קטן. קיומה של תוכנית אזרחית הוא ערובה לכך שהאיראנים יצברו עוד ידע, ויוכלו להמשיך בסתר פעילויות שקשורות לגרעין. המערב לא יכול להסתכן ולאפשר תסריט מעין זה.
אם יש משהו שישראל צריכה לחשוש ממנו בשלב הנוכחי, בעקבות רצונו של הנשיא האמריקני לחתום לפתרון הסכסוך באמצעים דיפלומטיים, הוא קיומו של ערוץ שיח סודי – בדומה למגעים שניהל שליחו של טראמפ עם חמאס. בה בעת, חשוב להבין שיש הבדלים גדולים בין חמאס לאיראן: האיום שהרפובליקה עשויה להוות על ארה"ב אם תתחמש בגרעין, כמו גם על כוחותיה באזור, חמור מכדי שהנשיא יתעלם ממנו. טראמפ גם הבהיר כי הוא מבין את הבעיה באיראן גרעינית, כך שהסבירות של ערוץ כזה – או לפחות של הבשלתו לפסים מעשיים – נראית לא גבוהה במיוחד. גם העובדה שמכתבו של טראמפ לח'מינאי, כלל, כאמור, הצבת אולטימטום, מורידה את הסבירות של האפשרות הזו.
מה גם שפעולותיו של הצבא האמריקני בימים האחרונים נגד החות'ים בתימן, כולל המסר הברור במיוחד שהשמיע טראמפ ביום שני בערב לאיראן בדבר אחריותה על "כל ירייה" של החות'ים, יכולים לשמש כקריאת הרגעה נוספת לישראל. העובדה שהחות'ים לא התאפקו ואכן שיגרו טיל לעבר ישראל, בהתרסה ישירה לנשיא, מחשקת אותו ומאלצת אותו לגבות מחיר ישיר מאיראן – או להראות לכל העולם שהוא אינו עומד במילתו.
Video: התרגיל המשותף לחיל האוויר ישראלי והאמריקני
האפשרות השנייה של ארה"ב היא להתחיל לקרוץ לכיוון התקיפה הצבאי, ככל הנראה בשיתוף פעולה עם ישראל. התרגיל הביטחוני שהתקיים בשמי הים התיכון לפני כשבוע וחצי, שבמסגרתו נצפו מטוסי חיל האוויר יחד עם מפציץ אסטרטגי אמריקני, היו מסר ברור בכיוון הזה. ההחלטה של הנשיא להאיץ את משלוחי הפצצות הכבדות לישראל שעיכב ממשל ביידן היא מסר נוסף ברוח זו.
האיראנים טרם שיקמו לחלוטין את מערך ההגנה האווירית ואת החיל האוויר שלהם, אבל פועלים בכיוון זה. בין היתר הם הצהירו כי יצטיידו במטוסים רוסיים מתקדמים, והם גם בהחלט מנסים לשדר – לפחות כלפי חוץ – את העמידות של המערכות נגד מטוסים שלהם, גם אם קשה לקחת את כל ההצהרות הללו ברצינות מלאה. אך כדי להפחית למינימום את הנזק לכוח התוקף, ולפני שתאושש איראן את מערכי ההגנה שלה, כדאי לנצל את חלון ההזדמנות הנוכחי כדי לפגוע במטרות חשובות באיראן ולנטרל את תוכנית הגרעין.
שובם של העיצומים
ארה"ב אינה השחקן היחיד בזירה הזאת. מדינות אירופה מפגינות יותר ויותר לחץ סביב הגרעין האיראני (תזכורת: טווח הטילים שיש כיום בידי איראן מגיע למזרח היבשת), והן היו הכוח המניע מאחורי הדיון הסגור שקיימה מועצת הביטחון של האו"ם בשבוע האחרון על הנושא הזה. הדיון, שהוגדר "פרטי" – לא פרוצדורה רגילה במועצת הביטחון – עסק בגרעין האיראני ובהתפתחויות האחרונות סביב דו"חות סבא"א על העשרת האורניום במדינה, וברקע הצהרות של גרמניה, בריטניה וצרפת על החשש מצעדיה של טהרן.
מנהיגי הממשלה בלונדון חזרו שוב בשבוע שעבר על הצהרתם כי הם מוכנים להפעיל את מנגנון ה"סנאפבק" בהסכם הגרעין מ-2015 – שמשמעותו השבה מיידית של כל העיצומים של האו"ם על איראן ערב ההסכם לקדמותם. לשם כך יש צורך בהחלטה של מועצת הביטחון, ובניגוד למהלך העניינים הרגיל אין למדינות זכות וטו על ההצבעה. לו תיזום בריטניה הצעת החלטה כזו, לא בלתי סביר להניח שתזכה ברוב.
תהליך ההצעה להשבת העיצומים וההצבעה עליהם לוקח זמן, ומהלך העניינים דוחק: באמצע אוקטובר יפוג, לפי ההסכם המקורי, המועד שבו ניתן יהיה להשיב לתוקפם את העיצומים – כך שעל המעצמות לפעול ממש בחודשים הקרובים, או שההזדמנות תאבד. טראמפ, שיציאתו מהסכם הגרעין ב-2018 שללה ממנו את האפשרות להפעיל את המנגנון הזה, הורה לדיפלומטים האמריקנים לעבוד עם בני שיחם כדי לקדם בכל דרך את הפעלת הסנאפבק כבר בתקופה הקרובה.
ישראל מסמנת יעדים
איראן נקלעה בשנה האחרונה למצב קשה במיוחד: נשיא אמריקני הרבה יותר נחרץ ופחות ישנוני מקודמו, המאיים עליה ישירות; כל העיניים העולמיות ממוקדות עליה, גם בגלל התקדמות התוכנית וגם בשל המלחמה בעזה וחלקה בה; היא פורקה מחלק ניכר מיכולות ההגנה שלה, התגלתה במובנים רבים כנמר של נייר, וככל הנראה איבדה גם לפחות חלק מיכולות התגובה שלה נגד ישראל. היא זוכה להרבה יותר תשומת לב משהייתה רוצה, ומנסה להסתיר כמה שיותר מפעילויותיה, בתקווה שתצליח לסיימן לפני שתוכה בידי אויביה.
אגב, בהקשר זה חשוב להבין מה בדיוק ישראל מסמנת כיעד לתקיפה. לא די, לכאורה, רק לחבל ביכולות ההעשרה האיראניות או במאגרי האורניום. הם מהווים מרכיב אחד חשוב מהתוכנית כולה, אך יש לפגוע ברכיבים אחרים, שלא קשורים לצבירת חומר בקיע, כדי להסב נזק אמיתי ליכולת ההנשקה האיראנית.
אך אחרי כל זה, מדוע האיראנים נכנסו דווקא עכשיו לכוננות? למה שישראל תתקוף עכשיו, כשלפי ההערכות יש עוד לפחות כמה חודשים עד שתגיע איראן למצב בלתי הפיך? ראשית כול, איראן ידעה שמתקרב תאריך היעד לתום הפסקת האש בעזה, וכי האמריקנים והישראלים עובדים ביחד, אולי בניסיון להפתיע אותה במקביל למתקפות בעזה. בחזיתות אחרות ישראל פועלת בעוצמה, והיא בוודאי מתכוננת גם למהלומה גדולה באיראן עצמה.
בטהרן גם נכנסים לראש של ישראל, ומבינים כי הנחות היסוד שלה הן כאלה: לא בטוח שהערכות המערב על הזמן שנותר לפעולה נכונות, שכן הן מבוססות על ידע שמצוי בידינו, וייתכן שחסר לנו עוד מודיעין. לפיכך, מתוך הבנה שתמיד יש דברים שאיננו יודעים, צריך לקחת מרווח ביטחון מקדים, כדי להימנע מהפתעות – ובמקרה הזה, להקדים את התקיפה. הצהרותיה של איראן בתחילת השנה, שלפיהן 2025 תהיה שנה משמעותית מבחינת הגרעין שלה, בוודאי לא מסייעות לכך.
שנית, גם אם איראן לא מגיעה לפצצה עצמה, היא צוברת ידע, ניסיון וכלים שיהיה קשה מאוד – אולי אפילו בלתי אפשרי – למחוק בעתיד. ככל שישראל תקדים לפעול לסיכול התוכנית, כך יהיה קל יותר להסיג את טהרן לאחור ולהרוויח זמן נוסף לפני שתנסה שוב לפרוץ לפצצה. האיראנים מודעים לכך, וחוששים מפעילות צבאית נגדם כבר בטווח הזמן המיידי. הם גם מבינים שתמרוני ההחבאה, ההסתרה ושיפור ההגנה מעלים את רמת הדריכות של האויב – קרי, ישראל וארה"ב – ונערכים בהתאם.
חמישה תרחישים
בעתיד הקרוב, כך נראה, קיימים כמה תסריטים שונים שיכולים להתממש במאבק שבין איראן, ישראל וארה"ב.
הסכם גרעין מחודש: סביר להניח שאיראן לא תסכים לוותר על רבות מיכולותיה הגרעיניות, אולם בניגוד ל-2015 אין כמעט הסכם שיהיה רלוונטי כעת ללא צעדים דרמטיים לפירוק תוכנית הגרעין עצמה. התוכנית כה מתקדמת, וברשות איראן כל כך הרבה חומר בקיע (שהיא יכולה להסתיר את חלקו), עד שאין כמעט תנאים שבהם ארה"ב צריכה – מבחינה הגיונית, לפחות – להסכים במסגרת משא ומתן להפחית את הלחץ מעל איראן ללא כניעה מוחלטת שלה.
סבירות: יחסית נמוכה
התפרקות מבפנים: השבועות האחרונים התאפיינו בלא מעט מחאות באיראן, שסובלת מתנאים כלכליים וחברתיים הולכים ומידרדרים. הלחץ האמריקני יעשה את שלו, נוסף על הקושי הכלכלי והאיבה של חלקים גדולים באוכלוסייה לגרסה הקיצונית של האסלאם שמכתיב המשטר, והמחאות יתרחבו עד שיגיעו להפלת הממשל. מה שעבד ב-1979 עשוי לעבוד גם ב-2025.
סבירות: בינונית
זליגה של המאבק בתימן או בעזה לשטח איראן: ישראל וארה"ב יוזמות מתקפה מוגבלת באיראן, בתגובה להתגרויות של ארגוני שלוחה כגון חמאס או החות'ים. במסגרת התגובה המשותפת ייפגעו חלק מרכיבי תוכנית הגרעין.
סבירות: נמוכה
תקיפה ישראלית ישירה להשמדת הגרעין, אולי בגיבוי ארה"ב. כלו כל הקיצין, וישראל החליטה שאינה יכולה להבליג עוד התקדמות המיזם הגרעיני. תקיפה שלה, בהצלחה חלקית או מלאה, תסיג לאחור לפחות חלק מרכיבי התוכנית. חוקרים הזהירו כי תקיפה כזו יכולה להצית מערכה של מהלומות חשאיות וגלויות בין איראן לישראל, לחץ כלכלי ועוד, כך שאולי מדובר רק באקדח המעשן שמופיע במערכה הראשונה של ההצגה.
השפעה צדדית למתקפה כזו יכולה להיות ערעור של יציבות המשטר. בין היתר, זהו הצד השני של עניין המרוץ לגרעין: אם כשלת להשיג אותו, אם הוכית שוק על ירך אחרי כל הקורבנות וההשקעה, אז תקיפה מוצלחת יכולה לקרב אותך להתפרקות פנימית בשל תחושת האכזבה והעלבון של האוכלוסייה המקומית.
סבירות: בינונית-גבוהה
פתרון הסוגיה במסגרת בינלאומית כלשהי שמקדם הנשיא טראמפ: יש לא מעט דעות שלפיהן טראמפ מבשל מהלך עולמי כולל, שיקדם את השקט בחזיתות מרובות. זהו שילוב של הפסקת אש בין רוסיה ואוקראינה, פתרון לסכסוך בזירה הפלסטינית, ועוד פעולות בזירות מבעבעות שיאפשרו לבית הלבן להקדיש את מלוא תשומות הלב לאתגרים מבית וגם למאבק הכלכלי מול סין. במסגרת זאת, שילוב של פתרון לסוגיה האיראנית בדרך כלשהי, מבלי לעורר אי שקט בשווקים העולמיים ומבלי לדרבן את ישראל להחליט לנקוט פעולה עצמאית, עשוי להיראות מזמין במיוחד לנשיא טראמפ.
עם זאת, קשה לראות כיצד בדיוק יצליח הנשיא טראמפ לפתור את המשבר לשביעות רצונם של כל הצדדים, כולל בני בריתו מבית, ישראל עצמה וגם האיראנים וחבריהם ברוסיה ובסין. מצד שני, אף אחד גם לא חשב שטראמפ יצליח להביא לעולם את הסכמי אברהם.
סבירות: בינונית
אלי קלוטשטיין הוא חוקר במכון משגב לביטחון לאומי
