פרופ’ יובל אלבשן מגדיר את עצמו כ"אדם דתי", אך מבהיר מיד: “הדת שלי היא דת המשפט". את ההגדרה הזו הוא שב ומדגיש בהקדמות לשלושת הספרונים שהוציא לאור לאחרונה, העוסקים בסוגיות המרכזיות שהציתו את הוויכוח הציבורי בשנתיים האחרונות—שאלת החוקה, בית המשפט העליון, ומוסד הייעוץ המשפטי לממשלה. עם זאת, אלבשן חש אכזבה עמוקה ממי שראה במשך שנים כחבריו לאותה "דת" – אנשי המשפט באקדמיה, בבית המשפט העליון, בייעוץ המשפטי לממשלה ועוד – ומאופן התנהלותם מאז שהרפורמה המשפטית עלתה על סדר היום.
"חלק מהרעיון של קביעות באקדמיה הוא לאפשר לאנשים להביע דעות מבלי לחשוש", הוא אומר. “אבל מאז שהרפורמה המשפטית פרצה לחיינו, חזרנו לתקופה שבה הכנסייה שלטה. יש רק דעה אחת שמותר להשמיע, ואם אתה לא מתיישר לפיה, לא רק שלא תתקדם – אתה הופך למוקצה". לדבריו, האקדמיה המשפטית הפכה ממקום שמתקיימים בו קולות שונים, ל"מקהלה אחידה". “תמיד היה זרם מרכזי. בתקופת ברק הלכו אחריו, וכשהוא עזב את בית המשפט העליון – פתאום כולם הפכו למבקריו. עכשיו הם שוב נצמדים לאותה גישה, אבל הפעם זה חמור בהרבה. זו הפכה להיות כנסייה קנאית קיצונית, שבה אם אתה לא חוזר על אותן תפילות בדיוק בלשון הנכונה, לא רק שלא יזמינו אותך, גם יתקפו וירדפו אותך".
מה הביטוי המעשי של זה?
"אתה לא תוזמן לכנסים, גופים כמו לשכת עורכי הדין לא יזמינו אותך לאירועים, לא תוכל ליהנות מהמעמד האקדמי שלך, יקשה עליך למצוא שותפים למחקר ולעבודה בינלאומית. האקדמיה תמיד סבלה מבעיות, אבל לפחות היו בה דעות שונות. היום זה הפך לאחידות מחשבתית מוחלטת".
אלבשן עצמו מעולם לא היה “בשר מבשרה של האקדמיה", כהגדרתו. “לא עשיתי דוקטורט, כי היו דברים שהיו חשובים לי יותר. אז אולי קל לי יותר להתמודד עם זה, למרות שגם אני זקוק למערכת האקדמית. אבל היית מצפה שזה לא יהפוך לכל כך אישי וקיצוני". אלבשן, בן 55, מלמד משפטים בקריה האקדמית אונו. הוא אישיות רבגונית: פעיל חברתי ותיק, מחבר ספרי מתח, מגיש רדיו בכאן רשת ב' ופובליציסט, ולשעבר דקאן הפקולטה למשפטים באונו. מאז פרוץ הרפורמה המשפטית לחיינו הוא מרבה להתבטא ולכתוב בעניינה. במרץ 2023 אף הגיש, יחד עם שר המשפטים לשעבר פרופ' דניאל פרידמן, מתווה לפתרון המשבר.
לדבריו, הוא משלם מחיר אף שאינו נמנה על תומכי הרפורמה המשפטית, אך גם לא מתנגד לה נחרצות. “הפכתי להיות ‘ועוזריהם’. אני לא יריב לוין, הדמון הגדול, אבל אני ‘ועוזריהם’. זה אומר שלא מזמינים אותך, לא מדברים איתך, לא משתפים איתך פעולה, ולפעמים גם רודפים אותך. זה כבר לא רק מרצים, היום גם סטודנטים לא יכולים לומר דבר. כשכל הפקולטה הולכת להפגנה, אנשים שעושים תואר שני ודוקטורט לא באמת יכולים להישאר בבית. אותו הדבר קורה בפירמות עורכי הדין הגדולות – כל הפירמה יוצאת יחד להפגנה. מה, באמת כולם חושבים אותו דבר? ברור שלא. אבל זו סגירת שורות, וזה מה שמכעיס אותי".
זה נשמע שאתה לא רק פגוע באופן אישי, אלא גם כועס מאוד. למה?
“אני מרגיש כמו אדם דתי שנכנסו לבית הכנסת שלו וחיללו אותו. ומי עשה את זה? לא זרים, אלא אנשים שלובשים את אותה טלית משפטית כמוני, את אותה גלימה, וחובשים את אותה כיפה. פתאום הם עושים שימוש זר ומגונה במשפט, צועקים ‘דמוקרטיה’ אבל מובילים לדיקטטורה. ואין עם מי לדבר. זה הולך ומקצין, וכל הכללים נשברו".
הראיון המלא יפורסם מחר (יום ו') ביומן
