כשהווייז שלי מתברבר מעט ביישוב שתולה, אוריאל כץ מגיע לכוון אותי לבית משפחתו. הילד החמוד, שבעבר היה מתהלך ברחבי היישוב באופן חופשי, מסתובב כעת רק בקרבת הבית, וגם את זה הוא לא עושה בלי להצטייד במכשיר קשר.
אין היום כמעט ילדים במושב שתולה, על גדר הגבול בגליל המערבי. אחרי שבעה באוקטובר הוא התרוקן מרוב תושביו, ורבים מהם טרם חזרו. אבל משפחת כץ, שנחתה בארץ לפני שלושה שבועות, החליטה שתמו הנדודים. בקיץ 23' עזבה המשפחה את היישוב הצפוני ויצאה לטיול במזרח הרחוק, מתוך כוונה לשוב ארצה אחרי שבעה חודשים. בינתיים פרצה מלחמה, היישוב ספג פגיעות ופונה, ובאין בית לחזור אליו הטיול שלהם התארך לחוויה של יותר משנה וחצי. בתקופה הזאת הם הספיקו להפעיל "בתים יהודיים" במזרח, לשמש כתובת למטיילים אבודים שחיפשו מרגוע מהמלחמה, ולתת חיבוק לכל מי שחיפש אווירה יהודית וישראלית. בין לבין הספיקו גם לטייל ולהגשים חלומות אישיים ומשפחתיים.
הדר בת 36, במקור מאריאל, דן בן 35, גדל באפרת. אחרי נישואיהם גרו תקופה קצרה בשומרון, ובהמשך החליטו להירתם למשימה הלאומית של יישוב הגליל. כך הגיעו לשתולה, והתאהבו במושב. כאן נולדו ארבעת ילדיהם – אוריאל שבקרוב יחגוג בר מצווה, מטר בת ה־11, דביר בן ה־9 ואשירה בת ה־6.
ב־30 ביוני 23', מיד אחרי מסיבות הסיום של שנת הלימודים, הם יצאו היישר לשדה התעופה. היעד הראשון במסע היה סרילנקה. כשנחתו שם התברר להם שהמזוודה שבה האוכל והכלים לא הגיעה, אבל הם החליטו לשחרר ולהסתדר, ליהנות מהדירה המרווחת ששכרו, מהאי היפהפה, מהשמש ומהים. בהתאם לעונות השנה הם נסעו תחילה לדרום הודו, לעיירה האמפי. רגע לפני שיגיעו לשם הם הקדישו כמה ימים לטיול והתכנסות משפחתית, ובשבעה באוקטובר היו בעיר מנאלי. "פתאום ישראלית ניגשה אלינו בריצה ואמרה: יש מלחמה בדרום", מספר דן. "היינו בטוחים שהיא מגזימה, אבל לא היה לנו את מי לשאול. רק אחרי כמה ימים התברר לנו שהיא לא הגזימה".
את השבת הבאה הם עשו בפולגה. רק ישראלים מעטים שהו שם. דן: "מי שקיבל צו, עזב מיד. הישראלים שנשארו שם היו אלה שהמשפחות אמרו להם 'אל תחזרו, לא בטוח לחזור', או אנשים שפשוט לא היו מסוגלים לחזור בגלל טראומה מאירועים קודמים. מצאנו שם אוסף של אנשים אבודים, מפוחדים, לא יודעים מה לעשות, דואגים, כל אחד חושש למשפחה ולחברים בארץ. הזמנו אותם לשבת של חיבוק. שליח חב"ד הביא סידורים, והצטופפנו שלושים־ארבעים איש בחדרון אחד כדי להתפלל, ובאמצע גם הייתה הפסקת חשמל. אבל הייתה תחושת אחדות מטורפת. וכך השבת הראשונה שלנו בשליחות הייתה עוד לפני שהתחלנו רשמית את התפקיד".
הנסיעה להאמפי ארכה 55 שעות. "הגענו והתחלנו לחשוב איך מקימים במקום הזה בית אמיתי. תוך כדי כך ניסינו להבין מה קורה בארץ, ולהתאים את מה שאנחנו עושים שם למצב כאן. חלק מהישראלים שפגשנו בהודו סבלו מפוסט־טראומה. כל רעש גרם להם לשכב על הרצפה ולשים ידיים על הראש".
מי שסייעה להם לפתוח את הבית היהודי בהאמפי הייתה בר, מטיילת ישראלית שפגשו בפולגה ("היא הייתה ממש המלאך שלנו"). מלבדה חברו אליהם בני זוג הודים, שעזרו בתפעול הבית ובטיפול בילדים. דן: "זה היה בית במובן הפיזי והנפשי. להאמפי אנשים נוסעים ב'סליפר', אוטובוס לילה שמגיע בחמש בבוקר. בשעה הזאת אין להם לאן ללכת, וכולם ידעו לבוא אלינו. היינו מחכים להם בבוקר, הדר הכינה עוגיות ותה, ומשם הלב כבר נפתח. חלק ישנו על מזרנים עד שהיום יתחיל ויוכלו לצאת לטייל, אחרים באו איתי לראות את הזריחה. נוצרו שיחות עומק מטורפות, כי אנשים היו צריכים מישהו שיהיה שם איתם".
עם הזמן הגיעו גלים חדשים של מטיילים ישראלים, בהם תושבים מהעוטף ומגבול הצפון. הדר: "היו שם חבר'ה שהמחבלים דפקו להם על הבית. היו חבר'ה מהנובה. אנחנו ממש עשינו איתם מסע, נתנו להם חיבוק גדול ומרחב. ישבנו שם איתם והקשבנו".
באפריל הם נסעו לצפון הודו, לתפעל בית בדרמסאלה, ושם הם עשו את פסח ואת ימי התקומה. "זה היה אחרי שחרור המגויסים מסבב א' של המילואים, והגיעו הרבה לוחמים. הדור הזה, שחטף מכל הכיוונים, הביא את הלב המדמם שלו לבית. בכינו איתם וחיבקנו אותם. הם יצאו מהארץ כדי לחזור לנשום, במובן הכי פשוט. עשינו ריטריטים, מעגלי גברים, תוכניות לחיילים משוחררים, כל מה שאפשר. ואוכל של בית".
יצאתם למסע כדי להיות עם הילדים, לדאוג למשפחתיות, ובסוף קרה בדיוק ההפך.
דן: "זו המשפחה שלנו, זו המהות שלנו. הרגשנו שאנחנו לא יכולים לעמוד מנגד, לא יכולים להמשיך לטייל כשיש מלחמה בארץ ובזמן שבני משפחה, חברים, כולם מגויסים. לא ייתכן שכל המדינה שלנו בתוך הדבר הגדול הזה, ואנחנו פשוט נטייל לנו. השליחות נתנה לנו הרגשה שאנחנו חלק ממה שקורה בארץ".
והילדים – איך הם הגיבו כשבמקום מסע רגוע עם ההורים, הם מצאו עצמם בתפקיד שליחים?
הדר: "הילדים שלנו חזקים, יש בהם עוצמות מטורפות, והם היו שם בשביל המטיילים. כשמגיע בחור עצוב וכואב, שבור כולו ממה שראה וחווה, והוא יושב ליד אחד הילדים שלנו ומנגן בגיטרה, או משחק איתו שחמט – משהו בו נפתח. אפשר משם להגיע הרבה יותר לנפש שלו, לחבק אותו ולתת לו תחושה של בית. את התחושה הזאת הילדים נתנו, לא אנחנו. היו אנשים שחטפו פתאום התקף חרדה – והילדים ראו וחוו את זה. הם פיתחו רגישות חברתית גבוהה, למדו לשים לב לסביבה ולאדם שמגיע. כל מי שבא, הם קיבלו את פניו".
הכתבה המלאה תפורסם מחר (יום ו') בדיוקן
