"המבחן היה מתי אגיד שאני מנתיבות בלי להוסיף 'במקור משוהם'"

כשליאל צבן־שטרום מדברת על קהילות עיניה נוצצות. "קהילה היא חברה עם פני אדם" היא מצטטת את הרב יונתן זקס ומוסיפה, "זו היכולת לפגוש את הזולת, לחוש שייכות ומשמעות, לגבש זהות. הקהילה היא החיים עצמם, והיכולת ליצור חיבורים בתוכם ולהשפיע על איך שהם נראים. קהילה מבוססת על ברית ועל שותפות, והיא התשובה לניכור, לצרכנות, לחוסר אינטימיות ולציניות. אני מאמינה שהקהילה היא הפתרון לכל אתגר אנושי כמעט, ויישובי העוטף הם ההוכחה הטרייה לכך. אתה רואה קשר ישיר בין רמת הקהילתיות בקיבוצים ובמושבים לבין רמת החוסן ומהירות השיקום של התושבים".

את צבן־שטרום פגשתי בסיור ביישובי העוטף. היא רק בת שלושים, אבל המעוף, החזון, ההצלחות וגם הכישלונות שהספיקה לצבור הם סיפור מעניין לכל מי שאקטיביזם חברתי מעניין אותו. היא בתם של נשיא אוניברסיטת בר־אילן, פרופסור לכימיה, ואם מרפאה בעיסוק. מבית מבוסס בשוהם, עיר שהיא מגדירה כ"הומוגנית ואליטיסטית", הפכה בתוך זמן קצר לדמות מפתח בפיתוח הקהילתי של נתיבות. כבר בתיכון, באולפנת צפירה, הטרידו אותה הפרבילגיות והפערים החברתיים. "שאלתי את ההורים, איך זה הגיוני שיש אנשים שאין להם כסף והם לא יכולים לגור בשוהם? למה היישוב הזה כל כך הומוגני, ואיך זה שבכל שוהם יש אולי יוצא אתיופיה אחד?" היא נזכרת. בכיתה י"ב הקימה צבן־שטרום את "צוותא" – מיזם שחיבר בין נוער משוהם לנוער מלוד, "מתוך אמונה שרק מפגש בין שונים בגובה העיניים יכול להוביל שינוי".

השירות הלאומי שלה התחלק בין שנה כקומונרית בשוהם לשנה בנתיבות. "זו הייתה שנת המפנה. עבדתי עם תלמידים והתאהבתי במגורים בעיר, התאהבתי בנתיבות. הרגשתי שזה המקום שבו אני רוצה לבנות את עתידי ב'קהילת חיים', קהילה של אנשים שמתפתחים יחד, שעוטפת את כל הרבדים, מחינוך ותרבות ועד לפיתוח פיזי וכלכלי של המקום". לאחר שנת מדרשה ב'נשמת' ונישואים לאיתמר, שפגשה בישיבת ההסדר בנתיבות, נטעו בני הזוג את ביתם בעיר הדרומית. צבן־שטרום למדה בתוכנית צוערים לשלטון מקומי (תואר ראשון בפוליטיקה, ממשל וגיאוגרפיה), המשיכה לתואר שני בתכנון ערים, ועבדה כשלוש שנים ברשות הבדווים. "בהתחלה התגוררנו בשכונות הוותיקות והיותר מורכבות", היא משחזרת. "אלו בלוקים ישנים ומתפוררים, שורצים מקקים ועכברים, זבל מוטל בכל מקום, מישהו יכול להקיא על הרצפה ואף אחד לא ינקה. האוכלוסיה מגוונת מאוד: מבוגרים, חרדים, עולים, בלי הרבה תקשורת בין אלו לאלו. היה חשוב לי לבוא בגובה העיניים, כשווה בין שווים, לא בגישה מתנשאת של מי שיודעת איך הדברים צריכים להיות. באתי לחיות כתושבת נתיבות. אני רוצה להיות חלק מהעיר, אני רוצה להשתלב באופן מלא ולהפוך את העיר למקום שבו ארצה לגדל בו את ילדיי, וזה לא היה קל בכלל".

יחד עם קבוצת חברים הקימה צבן־שטרום ועד לשכונה. "הקמנו מרכז למידה עם חוגים לילדים, אירועים קהילתיים סביב חגים ומועדים". אבל משהו לא עבד. "היינו מאוד חריגים בנוף, וכשנולדו הילדים, התחלנו לשאול האם אנחנו לא עושים יותר נזק מתועלת. כי אם לא נישאר לגור ולגדל את הילדים בשכונה, אז נהיה עוד מהאלה שבאים לעשות סיבוב. מצד שני איך תגדל ילדים כשאין גני משחקים, אין הזדמנויות והזבל נערם על הרצפה? בשלב מסוים הבנו שנכון יותר לעבור לשכונות החדשות, שבהן מרוכזים הצעירים, ולהשקיע את האנרגיה שם".