פרופ’ יובל אלבשן מגדיר את עצמו כ"אדם דתי", אך מבהיר מיד: “הדת שלי היא דת המשפט". את ההגדרה הזו הוא שב ומדגיש בהקדמות לשלושת הספרונים שהוציא לאור לאחרונה, העוסקים בסוגיות המרכזיות שהציתו את הוויכוח הציבורי בשנתיים האחרונות—שאלת החוקה, בית המשפט העליון, ומוסד הייעוץ המשפטי לממשלה. עם זאת, אלבשן חש אכזבה עמוקה ממי שראה במשך שנים כחבריו לאותה "דת" – אנשי המשפט באקדמיה, בבית המשפט העליון, בייעוץ המשפטי לממשלה ועוד – ומאופן התנהלותם מאז שהרפורמה המשפטית עלתה על סדר היום.
"חלק מהרעיון של קביעות באקדמיה הוא לאפשר לאנשים להביע דעות מבלי לחשוש", הוא אומר. “אבל מאז שהרפורמה המשפטית פרצה לחיינו, חזרנו לתקופה שבה הכנסייה שלטה. יש רק דעה אחת שמותר להשמיע, ואם אתה לא מתיישר לפיה, לא רק שלא תתקדם – אתה הופך למוקצה". לדבריו, האקדמיה המשפטית הפכה ממקום שמתקיימים בו קולות שונים, ל"מקהלה אחידה". “תמיד היה זרם מרכזי. בתקופת ברק הלכו אחריו, וכשהוא עזב את בית המשפט העליון – פתאום כולם הפכו למבקריו. עכשיו הם שוב נצמדים לאותה גישה, אבל הפעם זה חמור בהרבה. זו הפכה להיות כנסייה קנאית קיצונית, שבה אם אתה לא חוזר על אותן תפילות בדיוק בלשון הנכונה, לא רק שלא יזמינו אותך, גם יתקפו וירדפו אותך".
מה הביטוי המעשי של זה?
"אתה לא תוזמן לכנסים, גופים כמו לשכת עורכי הדין לא יזמינו אותך לאירועים, לא תוכל ליהנות מהמעמד האקדמי שלך, יקשה עליך למצוא שותפים למחקר ולעבודה בינלאומית. האקדמיה תמיד סבלה מבעיות, אבל לפחות היו בה דעות שונות. היום זה הפך לאחידות מחשבתית מוחלטת".
אלבשן עצמו מעולם לא היה “בשר מבשרה של האקדמיה", כהגדרתו. “לא עשיתי דוקטורט, כי היו דברים שהיו חשובים לי יותר. אז אולי קל לי יותר להתמודד עם זה, למרות שגם אני זקוק למערכת האקדמית. אבל היית מצפה שזה לא יהפוך לכל כך אישי וקיצוני". אלבשן, בן 55, מלמד משפטים בקריה האקדמית אונו. הוא אישיות רבגונית: פעיל חברתי ותיק, מחבר ספרי מתח, מגיש רדיו בכאן רשת ב' ופובליציסט, ולשעבר דקאן הפקולטה למשפטים באונו. מאז פרוץ הרפורמה המשפטית לחיינו הוא מרבה להתבטא ולכתוב בעניינה. במרץ 2023 אף הגיש, יחד עם שר המשפטים לשעבר פרופ' דניאל פרידמן, מתווה לפתרון המשבר.
לדבריו, הוא משלם מחיר אף שאינו נמנה על תומכי הרפורמה המשפטית, אך גם לא מתנגד לה נחרצות. “הפכתי להיות ‘ועוזריהם’. אני לא יריב לוין, הדמון הגדול, אבל אני ‘ועוזריהם’. זה אומר שלא מזמינים אותך, לא מדברים איתך, לא משתפים איתך פעולה, ולפעמים גם רודפים אותך. זה כבר לא רק מרצים, היום גם סטודנטים לא יכולים לומר דבר. כשכל הפקולטה הולכת להפגנה, אנשים שעושים תואר שני ודוקטורט לא באמת יכולים להישאר בבית. אותו הדבר קורה בפירמות עורכי הדין הגדולות – כל הפירמה יוצאת יחד להפגנה. מה, באמת כולם חושבים אותו דבר? ברור שלא. אבל זה ציפוף שורות, וזה מה שמכעיס אותי".
זה נשמע שאתה לא רק פגוע באופן אישי, אלא גם כועס מאוד. למה?
“אני מרגיש כמו אדם דתי שנכנסו לבית הכנסת שלו וחיללו אותו. ומי עשה את זה? לא זרים, אלא אנשים שלובשים את אותה טלית משפטית כמוני, את אותה גלימה, וחובשים את אותה כיפה. פתאום הם עושים שימוש זר ומגונה במשפט, צועקים ‘דמוקרטיה’ אבל מובילים לדיקטטורה. ואין עם מי לדבר. זה הולך ומקצין, וכל הכללים נשברו".
בית בלי יסודות
אולי המשפט אף פעם לא היה מה שדמיינת? אולי מאז ומעולם זו הייתה הדרך שבה אליטה מסוימת ביססה את כוחה, תוך עקיפת הכרעת הרוב הדמוקרטית?
“זה נכון שאירועים לא משנים אנשים מקצה לקצה. אימא שלי לא הייתה אדם שמח גם לפני שאבא שלי הלך לעולמו. היא תמיד הייתה כך, והאירוע הקשה הזה רק חיזק את העצב שלה. אז גם כאן ברור שהתופעה הזו לא התחילה פתאום, ויש לה שורשים בעבר. פרופ’ מני מאוטנר מחזיר אותנו למהפך של 1977, אחרים מדברים על 1967, אבל אני חושב שזה מעולם לא היה קיצוני כמו עכשיו. שבירה כזו של הכללים הפנימיים, אמירה גלויה של דבר והיפוכו רק כחלק ממאבק, והרס של השפה המשפטית – זה לא היה הדי־אן־איי של המערכת המשפטית בעבר.
"נשיא העליון השופט יצחק עמית הוא חכם מאוד אבל גם יהיר מאוד, ויהירות שבאה עם תחושת נרדפות וכוח עצום היא שילוב מסוכן שמוביל להרס המערכת"
“קח את אהרן ברק ואת המהפכה המשפטית שלו. אני תומך בה, כפי שאפשר לראות בסדרת הספרונים החדשה. ברק שבר קירות, אבל הוא עדיין פעל בתוך כללי המשחק. גם כשהוביל את המהפכה החוקתית הוא השתמש בכלים משפטיים, בפטיש ובאזמל של המשפט. אבל הממשיכים שלו? הם פועלים לחלוטין מחוץ למערכת המשפטית. כששופט מבטל חוק יסוד בלי שום בסיס לסמכות לעשות זאת, זה כבר לא שימוש יצירתי בכללים אלא בניית בית בלי יסודות. זו הבעיה. קראתי את פסק הדין בעניין הסבירות שוב ושוב, אני מכיר את כל התיאוריות, והוא פשוט לא היה משפטי. השופטים הפסיקו לשחק את המשחק המשפטי".
“קח לדוגמה את סוגיית פיטורי ראש השב"כ", ממשיך אלבשן. "כאשר אני קורא מלומדת משפט חשובה שטוענת כי העובדה שבחוק כתוב ‘הממשלה רשאית’ לפטר את ראש השב"כ לא אומרת שהממשלה באמת יכולה לפטר אותו, זה כבר לא שייך לעולם המשפט. יש פסקי דין שבהם נקבע שבמקרים מסוימים 'רשאית' יכולה להתפרש כ'חייבת', וזה על הגבול. אבל לטעון ש'רשאית' לא אומר שמותר? זו כבר לחלוטין יציאה מעולם המשפט".
בבג"ץ הסבירות האכזבה שלך היא לא רק מהאקדמיה, אלא גם מבית המשפט העליון עצמו.
“זה נכון. מה שעשו כאן זה להפוך את בית המשפט לבית שופטים. לחזור לעולם שבו השופט קובע לפי עולמו האישי, לא לפי כללים משפטיים. אני חושב שאהרן ברק – שאני אוהב ומעריך מאוד, ורואה בו יהודי וציוני גדול – פשוט לא הבין את זה. הוא לא חזה מה יקרה אם לבית המשפט העליון יגיעו שופטים לא מספיק טובים. והיום יש לנו בית משפט עליון בינוני ואפור. כמו בכל מערכת אחרת, אם אתה נותן כלים חזקים מאוד לאנשים בינוניים, הם ישתמשו בהם ביתר שאת כדי לחפות על חולשתם. זה בדיוק מה שקרה, ובג"ץ הסבירות היה קו פרשת מים.
“אני בעד המהפכה החוקתית, אבל גם למהפכה הזו היו כללים. עכשיו השופטים דרסו את הכללים. ומה התוצאה? חילול המשפט".
כשאתה מדבר עם המשפטנים הללו, איך הם מגיבים להאשמות החריפות שלך?
“ישבתי השבוע עם משפטן בכיר מאוד באקדמיה הישראלית. לא ביקשתי ממנו רשות לצטט אותו בשמו, אז אסתפק בלספר מה הוא אמר לי. שוחחנו על המצב, הצגתי לו את המורכבות, והוא אמר לי: ‘אני מסכים איתך באופן עקרוני, אבל עכשיו זו תקופה שונה. חייבים לדבר ברור, שחור ולבן, להילחם בכוחות הרשע’. אבל האמת היא שאין דבר כזה. אם אתה הופך להיות רדוד וקנאי כמו הצד השני, ומוכן לשרוף כל כלל למען הניצחון – לא תישאר פה חברה. אם אתה נותן ליועצת המשפטית לממשלה לשלוט בכל מה שזז, בסוף לא יהיה ייעוץ משפטי לממשלה בכלל, ואז מי יודע מה יהיה.
"איפה האחריות לשמור על הכללים? מאז שהרפורמה המשפטית עלתה לסדר היום, לא מצאתי את האחריות הזו בשום מקום – לא אצל שר המשפטים, לא בבית המשפט העליון ולא באקדמיה. לא היה אף מבוגר אחראי. חוץ מבני גנץ, ולכן אני מעריך אותו כל כך. הוא העז לומר שצריך לשמור על הכללים גם כשזה קשה.
"ניסינו להביא לפשרה, לחוקק חוק יסוד חקיקה שיפתור את הסוגיה. הפערים היו ממש קטנים. יריב לוין, וצריך לומר לזכותו, היה מוכן לפשרות משמעותיות מאוד, אולי כי בשלב הזה כבר הבין שהחזון המקורי שלו לא יתממש. אבל לא היה עם מי לדבר. בעולם המשפט לא רצו לנצח בדיון, הם רצו למנוע את עצם קיומו".
מיהו אמיץ
אחד משלושת הספרונים שלך עוסק באופן ממוקד בסוגיית הייעוץ המשפטי לממשלה, ולמי חובת הנאמנות שלו צריכה להיות נתונה. התחושה כיום היא שזה כבר מזמן לא במגרש הזה. היועמ"שית הפכה לחוד החנית של המאבק בממשלה.
“אתה צודק, אבל זה בדיוק לב הסיפור. ציפיתי מגלי בהרב־מיארה, כמו גם מכל מי שממלא את התפקיד הזה, מנשיא בית המשפט העליון ומשר המשפטים, להיות המבוגרים האחראים, לא להיבהל מהרחוב שלהם. הייתי מצפה מהיועמ"שית להבין שאם הפכו אותה לסמל של אומץ, מוחאים לה כפיים וילדות מתחפשות אליה בפורים – זה דווקא אמור להדאיג אותה. היא הייתה צריכה להבין שזה לא התפקיד שלה. אם יש קבוצה שהופכת אותה לסמל של מאבק, אז משהו כאן לא בסדר".
אלבשן מדגיש שהתסבוכת סביב מעמד היועץ המשפטי לממשלה לא החלה עם גלי בהרב־מיארה. כפי שהוא מפרט בספרונו השלישי, שורשי האנומליה הזו נעוצים עוד בתקופת בן־גוריון, שלא רצה להעניק כוח רב מדי לשר המשפטים הראשון פנחס רוזן, שלא היה ממפלגתו. "כל המערכת הזו נבנתה עקום, אבל כל עוד עמדו בראשה אנשים גדולים – לאו דווקא ענקי משפט, אלא כאלה שהבינו את כובד האחריות על כתפיהם – המערכת עבדה. עכשיו, כשהכול מתנהל כמו כת קנאים במצדה, האנומליה הזו הופכת לאסון.
"היועמ"שית גלי בהרב־מיארה מוציאה מכתב נגד פיטורי ראש השב"כ בלי טיעון משפטי אחד, ואנשים כותבים: ‘איזה מזל שהיא שם, איזה קול צלול ומקצועי’. מה מקצועי פה?"
“מה שקורה הוא שהיועמ"שית נתפסת כחוד החנית של ‘כוחות האור’ מול ‘כוחות החושך’, והמשפט הופך למשהו שכבר אינו משפטי כלל. כך יוצא שהיא מוציאה מכתב בעניין פיטורי ראש השב"כ, שמשתמש אמנם במילים מהז’רגון המשפטי אבל אין בו מילה משפטית אחת. היא לא עוסקת בטיעונים משפטיים, אלא פשוט מודיעה שההליך אינו חוקי ומקפיאה אותו. באותה מידה היא הייתה יכולה לכתוב ‘אני לא מסכימה’ או ‘פסול’, וזה היה בדיוק אותו הדבר. לא רק שהיא כותבת כך, באקדמיה עוד מהללים אותה על זה. אני קורא קבוצות דיון משפטיות, אנשים כותבים ‘איזה מזל שהיא שם, איזה קול צלול ומקצועי’. אני שואל אחת מהן: ‘מה בדיוק מקצועי פה?'
“גם האומץ שמייחסים לה הוא לא באמת אומץ. להיות אמיץ זה לא לומר בדיוק את מה שהמחנה שלך מצפה לשמוע. היא לא אמיצה כשהיא עושה בדיוק את מה שהם מצפים ממנה לעשות. להיות אמיץ זה לעמוד מול הרחוב שלך. לכן לא היא אמיצה, לא שמחה רוטמן ויריב לוין, ובוודאי שלא נתניהו".
אותו ציפוף שורות קורה גם סביב בית המשפט העליון.
“נשיא בית המשפט העליון, השופט יצחק עמית, הוא אדם חכם מאוד אבל גם יהיר מאוד. ויהירות שבאה עם תחושת נרדפות ועם כוח עצום היא שילוב מסוכן. כי כשאתה מרגיש נרדף, אתה מרשה לעצמך לעשות הכול. אגב, זה נכון גם לגבי יריב לוין. יש לו כוח עצום כשר משפטים ומקורבו של נתניהו, אבל גם הוא עוד נושא עימו את תחושת הנרדפות של משפחתו, בגלל הדוד של אימו שהיה מפקד האלטלנה. השילוב הזה של כוח גדול ותחושת נרדפות הוא מתכון לאסון.
“אם תסתכל על נשיאי בית המשפט העליון שבאמת הותירו חותם, כמו אהרן ברק אצלנו או השופט ארל וורן בארה"ב, תראה שהם היו קודם כול פוליטיקאים מיומנים. אצל השופט עמית זה לא קיים בכלל. בתקופת הרפורמה, כשציפיתי שמישהו יקום ויהיה המבוגר האחראי, גיליתי שאין עם מי לדבר. לא רק בכנסת, גם בבית המשפט העליון".
אבל זה לא רק עמית.
“קח למשל את השופטת ענת ברון, שישבה בבג"ץ הסבירות זמן קצר לפני פרישתה. בתוך פסק הדין היא כתבה על ‘האויב הפנימי’. זה נורא. איזה שופט כותב דבר כזה על חלק מהעם שלו? זמן קצר אחרי פרסום פסק הדין היא מקבלת את ‘אות אביר איכות השלטון’ מאותו ארגון שהגיש לה את העתירה – שזה כשלעצמו מסריח ובעייתי – והנאום שלה בטקס נשמע כמו נאום פלגני של שקמה ברסלר. כאילו לא מדובר בשופטת עליונה בדימוס. את לא מבינה שבנאום הזה את מכתימה את כל מה שעשית? אותו דבר קרה עם השופט בדימוס מני מזוז, בריאיון ל’הארץ’. בשביל רווח פוליטי רגעי, הם היו מוכנים לכרות את הענף שעליו יושבים השופטים שמכהנים כיום.
“אנחנו משתדלים לשוות למשפט תדמית של משהו מורם מעם, כי בלי מערכת משפט אי אפשר לקיים חברה. אבל בסוף מי שבא והורס את הכול הם לא הפוליטיקאים, לא המחוקקים, לא הציבור – אלא השופטים עצמם".
