כשעידית בר התבקשה לראשונה להשתתף כמחליפה בתוכנית של ה־BBC בערבית, היא רעדה מפחד. את הערבית המצוינת שלה רכשה בעמל רב לאורך השנים, אולם בנסיבות המדיניות של נובמבר 2023 לא היה מקום לטעויות. "העלו מולי קטארי מרושע שכבר אז טען שישראל היא כובש אכזרי שמבצע ג'נוסייד בעזה", מתארת בר. "הציגו אותי כמי שמתראיינת מפלסטין הכבושה, ואני התרגזתי ואמרתי שעוד לפני שאני עונה לשאלות, אני מבקשת להבהיר שאני לא מדברת מאדמות כבושות אלא מתל־אביב, ממדינת ישראל שבירתה ירושלים. האנשים באולפן היו בהלם ופשוט נתנו לי לדבר. לא ידעו איך לאכול אותי – גם אישה, גם יהודייה, גם ציונית שלא פוחדת לומר את האמת".
מאז אותו ריאיון עתיר רייטינג ושיתופים, הפכה בר לדוברת מבוקשת בגופי תקשורת שונים בארץ ובעולם, תוך שהיא מקדישה חלק ניכר מזמנה להסברה ישראלית בשפה הערבית גם ברשתות החברתיות. "ההסברה היא חזית קריטית וקיומית", היא אומרת. "כמו שישראל משקיעה בקניית מטוסים וטנקים במיליונים, היא מוכרחה להשקיע תקציבים אדירים בהסברה. בסרטון פשוט אפשר להגיע לחשיפה עצומה ולפתוח את הראש לרבים בעולם, גם במדינות ערב. מספיק למשל להראות בסרטונים שלי מטבע מנדטורי שחרוט עליו 'פלשתינה ארץ ישראל' ובול תואם, והצופים נדהמים. פתאום הם מבינים את המציאות ההיסטורית כאן. דגל פלסטין הוא הרי הדגל של מפלגת הבעת', וההמנון הפלסטיני הוא בכלל של העיראקים. אני מסכמת לצופים את בליל הזהויות שהפלסטינים הרכיבו לעצמם בביטוי בערבית: מרק מלא רכיבים ובלי טעם".
בר מקבלת תגובות חיוביות רבות מגולשים ערבים שפונים אליה בהודעות פרטיות ומחזקים אותה, אך היא מתמודדת גם עם אינספור הודעות נאצה, איומים על חייה ועל חיי משפחתה וקללות מיניות. התלונות שהיא שלחה לרשת X, לדוגמה, נענו בתגובה לקונית: "אין בדברים הפרה של שום כלל". המגיבים הישראלים שלה מנסים מצידם להכניס אותה למשבצת פוליטית, שהיא מקפידה מאוד להיזהר ממנה. "אני באה רק מהמקום המקצועי שמנתח את התרבות והשפה הערבית והמוסלמית, ומזה גוזרת את הדעות שלי. אם חמאס שמחים על מהלך כלשהו, אנחנו צריכים להרגיש ההפך. אגב, הם מרוצים מאוד מהקרע בינינו".
את הסרטונים והראיונות היא עושה מהחמ"ל הביתי שלה, כשמאחוריה תלוי פוסטר עם מפת ארץ ישראל, דגל המדינה וסמלה, המנון התקווה, וצילומים של מגילת העצמאות ושל הרצל. בקיר סמוך תלויות מזכרות שקנתה בביקוריה במדינות ערב וברובע המוסלמי בירושלים: רקמה עם 99 שמותיו של אללה, נוסח הכרזת האמונה האסלאמית ופריטים נוספים.
היא בת 59, נשואה לאריק, אם לארבעה וסבתא לנכדים ולנכדות. היא גדלה בירושלים לצאצאי אנוסי משהד; הורי אביה ברחו ארצה מאיראן ב־1910, לאחר שאמרו לשכניהם שהם נוסעים לבקר במכה. "במשך שמונים שנה יהדות משהד שמרה בצניעות על אמונתה היהודית, אחרי הפוגרום הנורא שכלל את כל מה שאנחנו מכירים מ־7 באוקטובר – רצח, התעללות, אונס וביזה. האנוסים נאלצו ללכת למסגד להתפלל ולשמוע את הדרשות. בשבת השאירו בחנות את סבתא שלי, שתגיד למי ששואל שאבא יצא לסידורים, כדי שלא ייאלץ לעבוד בשבת. כינו אותם 'ג'דיד אל־אסלאם', מוסלמים חדשים. שינו להם את השמות אבל הם נחשבו טמאים, ובזכות זה הם יכלו להתחתן רק בינם לבין עצמם".
מי שהשפיעה על בר עוד יותר היא סבתה מצד אימה, שנולדה ביזד וגדלה בשכונה יהודית בסילואן שבמזרח ירושלים. היא לא נפגעה בפרעות תרפ"א משום שדיברה ערבית טובה, והפורעים – שגם במקרה הזה טבחו, אנסו ובזזו – חשבו שהיא מוסלמית ולא נגעו בה. "סבתא הייתה עובדת סוציאלית במעברה בכפר־נחמן", מספרת נכדתה. "מכיוון שידעה המון שפות, היא עזרה מאוד לעולים ממקומות שונים. אח שלה היה חבר לח"י, והוא נהרג על ידי הבריטים כשברח ממאסר בלטרון. החוויה הזו עיצבה אותה והיא הפכה לאישה חזקה מאוד. היא זו שלחצה עליי ללמוד ערבית, השפה שהצילה אותה בילדותה".
את שירותה הצבאי עשתה בר ביחידה 8200 לאחר שכבר רכשה שליטה בערבית ספרותית, אבל סבתה לא הסתפקה בכך. "אחרי יום שלם עם ערבית בבסיס היא הייתה מושיבה איתי לצפות איתה בסרטים ירדניים, בטענה שאת הערבית שלמדתי בבית הספר אף ערבי לא יבין". את שני התארים שלה עשתה בר בלימודי ערבית והמזרח התיכון, "אבל אתה לא יוצא דובר ערבית מלימודים גבוהים. אתה יכול לקרוא מצוין כל מיני טקסטים קלאסיים ואת הקוראן, אבל לא לדבר. חרצובות לשוני נפתחו כשהתחלתי ללמד בשב"כ ערבית ספרותית, והצטרפתי כמאזינה לשיעורי הערבית המדוברת שם. בבת אחת נפתח לפניי עולם מטורף. התחלתי לשמוע תוכניות אירוח בערבית ולהיחשף למה שמכונה המודיעין הגלוי. לא החדשות, לא נאומים מתורגמים, אלא כל מה שמתחת".
מערפאת ועד ג'ולאני
עד 7 באוקטובר הקדישה בר את מחקריה והרצאותיה לענייני התרבות הערבית, והעניקה שירותי ייעוץ בין־תרבותיים. באמצעות ניתוח קריקטורות ממדינות מוסלמיות היא מלמדת רבות על התפיסה העצמית של המוסלמים ועל גישתם כלפי יריביהם, ונכנסת גם לסוגיות חברתיות דוגמת נישואי קטינות ונישואים בתוך המשפחה. מאז הטבח בעוטף היא עושה כמיטב יכולתה לתרגם את הידע לכוח הסברתי. בשבוע שעבר, לדוגמה, התעמתה עם שדרן אלג'יראי שדיבר על "פתרון שתי המדינות". בר הסבירה שהפרשנות של "שתי מדינות" בערבית ובמערבית היא שונה לחלוטין. "הערבים מבהירים שוב ושוב שמבחינתם לעולם לא תהיה מדינה יהודית במזרח התיכון. כשהם מדברים על שתי מדינות הם מדברים על מדינה ערבית אחת נקייה מיהודים, ולצידה מדינת כל אזרחיה שאינה מדינה יהודית בשום אופן. לתוך זה הם דורשים להכניס את הפליטים, ולמעשה להפוך גם המדינה הזו לבעלת רוב ערבי. זה לא ניתוח או פרשנות אלא דברים שנאמרים במפורש, צריך רק להקשיב".
"ערבי שרואה סרטון באנגלית, גם אם יש כתוביות בערבית, הוא ממשיך לגלול. אם הוא נתקל בסרטון בערבית הוא מתעכב עליו. אני מבקשת להכניס אצלם לפחות טיפת ספק. מספיק משפיען רשת אחד שילמד את הנושא בזכותנו, ויהיו לזה גלי השפעה עצומים"
ורצוי גם להקשיב למקור, מוסיפה בר, ולא לתרגומים המכובסים. "קחי לדוגמה את הסיסמה 'פרום דה ריבר טו דה סי'", היא אומרת. "זה חרוז נחמד באנגלית, אבל התרגום המדויק למשפט המקורי הוא 'פלסטין היא ערבית מהמים למים'. מדובר בטיהור אתני מוצהר. מה זה פרי פלסטיין? חופשייה ממה? מיהודים. כשאתה יודע ערבית אתה מבין את ההקשר הרחב והמדויק".
האזנה מדוקדקת לדבריו של מנהיג המורדים בסוריה שהפך לשליט המדינה, אבו מוחמד אל־ג'ולאני, מציגה גם היא תמונה בהירה יותר בדבר כוונותיו של האיש. "באנגלית הוא מדבר על סוריה מאוחדת, אבל בערבית הוא מדבר על 'טיהור'. לאירופים הוא מוכר תדמית של פוליטיקאי מתון ונחמד, אבל בתוך החברה שלו הוא מתהדר בכיבוש מסגד האומיי, סמל של השלטון המוסלמי עוד מימי האימפריה המוסלמית, ומצהיר 'הנה חזרנו לדמשק'. כל ערבי מבין שמדובר בחזון שיבה לח'ליפות האסלאמית. ג'ולאני הוא ג'יהאדיסט ששורשיו באל־קאעידה. הוא עינה אנשים במכות חשמל וערף ראשים, ובאירופה מאמינים שהוא הפך את עורו רק בגלל מתק שפתיו. הרי הוא לובש חליפה, קיצר את הזקן והוריד את הטורבאן – מה צריך יותר? כשהוא מדבר בערבית הוא מציג את שלבי הכיבוש שמתחילים במסגד האומיי וממשיכים לאל־אקצא. סוריה פשוט החליפה דיקטטור שיעי בדיקטטור סוני".
היחס של המערב לג'ולאני מזכיר את ישראל וערפאת.
"ערפאת אכן דיבר בימי אוסלו על 'הסכם חודייביה' – הסכם שעשה מוחמד עם אנשי מכה, תוך הבטחה שלא יתקוף אותם אם ייתנו לו לעלות לרגל לכעבה. אחרי שהתחזק מספיק הוא תקף אותם, או יותר נכון – כבש את מכה כמעט בלי התנגדות. במחקר האקדמי האירוע הזה מתואר כטעות של אנשי מכה שבכלל ניהלו משא ומתן עם מוחמד. הוא הרי היה נחות מהם, והגיע עם קומץ מאמינים כשמולו צבא גדול ואנשים אמידים וחזקים. אלא שעצם ניהול המשא ומתן הביא אותו למעמד שווה ערך, ומכאן הוא התחיל להביס אותם. הוא הצליח לשטות בהם למרות הנחיתות המשמעותית. באותה מידה כשאתה מעמיד ארגון טרור מול ישראל במשא ומתן, אתה מעלה אותו לדרגה שלך – וזה ארגון שאם רק הייתה ניתנת לו האפשרות הוא היה רוצח בלי מצמוץ את כל אשקלון ואשדוד וכמובן תל־אביב".
באחת ההרצאות של בר, "ישראל וישמעאל", היא מונה את חמשת החטאים שהאסלאם מייחס ליהדות: חטא העגל; חילול השבת שהפך אותם לקופים וחזירים; זיוף כתבי הקודש, כאשר לפי אמונתם היהודים הסירו מהתנ"ך את הנבואה על התגלותו העתידית של מוחמד; ייחוס עזרא כבן א־לוהים; ורצח הנביאים ישו ומוחמד. "כשאת בוויכוח עם נוצרי את יכולה להוכיח לו סוגיות מתוך התנ"ך, אבל עם מוסלמי זה לא יעבוד. מבחינתו התנ"ך שלנו מזויף כי הסרנו את מוחמד ממנו". כל זה אינו נחלת ההיסטוריה, היא מבהירה, אלא עומד בבסיס האיבה הנוכחית ליהודים, המכונים עדיין "צאצאי הקופים והחזירים". "שיעים וסונים רצחו אלה את אלה יותר מכל גורם חיצוני אחר, יש ביניהם שנאה תהומית, אבל הם מתאחדים בשנאתם נגדנו. חמאס, הג'יהאד האסלאמי והאחים המוסלמים דבקים בדוקטרינה קיצונית מאוד נגד יהודים ונוצרים".
כאשר בר מנתחת את הקריקטורות הנפוצות בעולם הערבי בנוגע למלחמות עם ישראל, היא מוצאת בהן מוטיבים חוזרים מ־1948 ועד היום. "הם עושים שימוש רחב מאוד בקריקטורות", היא מסבירה, "מעלים מורל ללוחמים שלהם, מאיימים עלינו, משפילים את צה"ל ולמעשה מייצרים תמונות ניצחון. הישראלי תמיד קטן בקריקטורות האלה ובעל מאפיינים אנטישמיים, והערבי תמיד גדול וחזק. אחרי מלחמת יום כיפור, לדוגמה, השבויים שלנו במצרים הוחזרו בפיג'מות לשם השפלה. הקריקטורות אז הציגו את החייל הישראלי כדחליל בפיג'מה עם קסדה עד הכתפיים, בלי צוואר, והכותרת הייתה 'ניצחונות אוקטובר'. בעקבות מתקפת חמאס הם הציגו בדיוק את אותם מוטיבים ועם אותו דחליל, הפעם כשהוא עולה באש ועם הכותרת 'מבול אל־אקצא'.
"קריקטורות אחרות מציגות את הרחפנים שבהם פלשו לשטח ישראל כמקבילים לציפורים ב'פרשת הפיל' מהקוראן, שמספרת איך אללה שלח ציפורים שישליכו אבנים על פילים שצרו על מכה. הקריקטוריסט השתמש באותו פסוק מהסורה, בשינוי קל: 'להציל את אל־אקצא' במקום את מכה. הם מייצרים תמונה מלאת סתירות, כשמצד אחד הם הקורבנות וישראל עושה להם רצח עם, ומצד שני הם המנצחים. ב־7 באוקטובר הם התגאו בניצחון שלהם, וכבר ב־8 באוקטובר הם הציגו עצמם כאומללים ומסכנים. כשכותבים פוסט שנוגע בנקודות התורפה שלהם ומציג את הסתירות הללו, זה יכול להגיע לעשרות אלפים בעולם וזה קריטי. אגב, היום הם קוראים למתקפת 'מבול אל־אקצא' 'מבול בני החורין', כי מבחינתם שחרור האסירים שלהם הוא עוד ניצחון".
אפשר היה לצפות שלצד כל בכיר במערכת הביטחון יהיה מערך ייעוץ לתרבות הערבית מהסוג שמנגישה עידית בר, אבל המציאות הפוכה. יחידת חצב באגף המודיעין, שתפקידה היה לאתר ולעבד מידע גלוי (אוסינט) בתקשורת הערבית, נסגרה ב־2021, מתוך הנחה שאת העבודה שעושה חייל שהוכשר במשך שנים למטרה זו, יכולה לעשות גם מכונה. "מכונה יכולה לתרגם, אבל מודיעין גלוי נותן תמונה הרבה יותר משמעותית", סבורה בר. "לטכנולוגיה יש יכולות מדהימות, אבל זה לא דומה לשימוש באנשים. ערבית היא לא רק שפה אלא עומק היסטורי ותרבותי שצריך ללמוד ולהבין. למשל, בתוכנית רדיו של שיחות עם מאזינים שמעתי תושב ערבי מתלונן על הרשות הפלסטינית שלא מתקנת לו את הבורות ליד הבית. הוא סיפר שהרשות הבטיחה הטבות מפליגות למי שיבנה בית בשטח C, אבל בפועל אין תשתית ראויה וגם לא בנו גינת משחקים לילדים כמובטח. תוכנית רדיו שגרתית, שאת לומדת ממנה בדרך אגב שהרשות מממנת בניית בתים אסורה בשטח C, ומביאה להשתלטות על השטח בפועל".
הופתעו מהמתקפה ברמדאן
על שטיח הכניסה לבית משפחת בר שבמרכז הארץ נכתב בערבית "אהלן וסהלן" ("אם תהיה פה מתקפה, אולי ידלגו עלינו בזכות זה", היא צוחקת). ברדיו וברשת היא מקפידה להיחשף לתקשורת ערבית בלבד; הוויכוחים הפנימיים שלנו פחות מעניינים אותה. "כשאת קשובה לפסוקים שהם משלבים בנאומים שלהם, את מבינה את ההקשר התרבותי. כשהנייה הגיב בעבר להקלות במרחב הדיג בעזה, הוא ציטט מסורת מוסלמית על שלמה המלך שהודף את המתנות של מלכת שבא, ולמעשה אומר שאי אפשר לפתות אותו. המשמעות היא שמרחב הדיג לא שינה אצלו שום דבר מבחינת הכוונות להשמיד את ישראל. הגישה האידאולוגית גוברת על הגישה התועלתנית. יש מטרה וחזון, ולשם הם חותרים. בתחילת המלחמה מוחמד דף שזר בנאומיו את מוטיב אללה והמלאכים שמובילים את הניצחון על הכופרים. אצלנו לא מוכנים להבין את מלחמת הדת, שעטופה באצטלה של מלחמה פוליטית. תבינו, המוסלמים הקנאים לא יכולים לשאת את העובדה שהיהודי, שהיה תמיד מושפל ובן חסות במדינות ערב, הקים מדינה בלב המזרח התיכון. זה משהו שהם לא מתכוונים להשלים איתו".
מידת האכזריות של הנוח'בות לא הפתיעה אותה; היא הכירה אותם היטב מסיפורי שתי הסבתות שלה. היא ידעה שאם רק תינתן לברברים האפשרות, הם לא יחוסו על זקן, אישה ותינוק, בניגוד לאמונתם הדתית. "הם כבר הוציאו פסקי הלכה מעודכנים שכל אלה מותרים, כי כל הישראלים בפוטנציאל להיות חיילים". מה שכן הפתיע את בר, כמו את שאר אזרחי ישראל, הייתה היכולת של מחבלי חמאס לממש את זממם בלי שמישהו יעצור אותם.
יש דרך לנצח בסוגיית החטופים?
"אנחנו עומדים מול תרבות שמבינה רק כוח. כשיש חולשה בצד השני, הם סוחטים ויתורים והשפלות. ברור לי שכולם מבקשים לשחרר את החטופים, המחלוקת היא בשאלה איך – בעסקה או בדרך צבאית. אם מי שמנהל את המשא ומתן היה מבין את התרבות והשפה שלהם, אני מאמינה שהיו יכולים ללחוץ צבאית, ובמקביל להביא לעסקה עם ויתורים הכי נמוכים שאפשר. לצערי, לא נראה שעשו את זה. בקבוצות טלגרם ערביות אני רואה תכנון מדוקדק של הלחץ הפסיכולוגי על ישראל, שיטות להטמיע באזרחיה את התפיסה שרק בעסקה אפשר להחזיר חטופים. זה מתוכנן מאוד".
לדבריה, בשיח הערבי ניכרת ההפתעה מכך שישראל תקפה השבוע בעזה, בתוך חודש רמדאן, "כי בדרך כלל אנחנו מאוד מנומסים כאלה. בכל מקרה, הפרת הפסקת האש בעזה לא מפתיעה. המשמעות העמוקה של המונח 'הודנה' היא שמותר לחתום על הפסקות אש במטרה להביא תועלת לצד המוסלמי, שיוכל לשקם את היכולת שלו עד שיעמוד לו הכוח להילחם. שורש המילה הודנה בשפה הערבית הוא להרדים, כלומר הסכם שהוא הולכת שולל. אני מקווה שמאחורי המתקפה הישראלית השבוע יש אסטרטגיה. כי לתקוף ולהרוג מחבלים זה לא מספיק. הילודה המוסלמית לא מתרגשת מזה, וחמאס נהנה להשתמש בזה בתעמולה מתוחכמת. רק תוכנית סדורה תביא גם את החטופים וגם את הניצחון. זה נכון גם לגבי הסברה. צריכה להיות אסטרטגיה מה אנחנו רוצים לומר לעולם בכלל ולעולם הערבי בפרט".
איך מונעים מתקפת אוקטובר ביו"ש?
"שיהיה ברור: לו היו מתקיימות שם בחירות היום, חמאס היה מנצח, וצריך לפעול בהתאם. יש פתגם ערבי שאומר 'אם לא תהיה זאב, יאכלו אותך הזאבים'. ישראל צריכה לפקוח עיניים ולדעת שהם רוצים להרוג אותנו, ואנחנו צריכים להיערך לזה, גם אם זה לא נחמד להיות זאב. ברגע שהם מתחמשים ביו"ש בניגוד להסכמים ובונים שם מנהרות, צריך להביא בחשבון מתקפה קשה שעלולה לכלול גם 'היפוך קנים' של שוטרים מהרשות. ההרס בעזה לא מרתיע את חמאס ביו"ש ולא את התושבים. הם מוכנים לכל סבל, גם לגור באוהל, ובלבד שהם ישמידו אותנו".
לאחרונה פתחה בר את הערוץ הערבי בתוך האתר "ברייט מיינד", שהקימה פעילת ההסברה אלה קינן. "הם עובדים יפה ברשת, ואנחנו עושים את המעט שאפשר לעשות מול מכונה עצומה ומשומנת. רוב הצוות פונה למערב, ואני פונה לעולם הערבי".
האם יש סיכוי להסברה, אני שואלת, ובר ממהרת להבהיר שבהחלט כן. "אסור להתייאש מהזירה הזו. בערוץ +AJ, ערוץ אל־ג'זירה לצעירים, יש בחורה בשם לילה אבדו – ערבייה חיפאית שלמדה הנדסת בניין באוניברסיטת חיפה ועברה לגור בדוחה. היא מעלה סרטונים אנטי־ישראליים קיצוניים ממש, תוך שימוש בציטוטים מערוצי טלוויזיה שלנו. כל סרטון שלה מגיע לתפוצה אדירה, והיא בחורה אחת ואין מענה מולה. את יודעת כמה כסף וזמן לוקח לייצר סרטון? היא מגיעה למיליונים, ואני צריכה לבקש מכל החברים שלי בעולם הערבי שיפיצו סרטונים שלי כדי להצליח להגיע לקהל היעד.
"אם הייתה לישראל מכונה משומנת שעובדת בזה, הרשת הייתה נראית אחרת לגמרי. אנחנו מוכרחים להסביר שם את הקשר שלנו לארץ הזו, לספר את האמת ולחשוף את השקרים שלהם. זו חזית עם יצרים תוססים, מלחמות ענק סביב הנרטיב הציוני, ואנחנו לא שם. אנחנו נעדרים מהזירה המשפיעה ביותר. צריך להבין: ערבי שרואה סרטון באנגלית, גם אם יש כתוביות בערבית, הוא ממשיך לגלול. אם הוא נתקל בסרטון בערבית הוא מתעכב עליו. אני מבקשת להכניס אצלם לפחות טיפת ספק, שילכו לבדוק עובדות. מספיק משפיען רשת אחד, עיתונאי או בכיר, שילמד את הנושא בזכותנו, ויהיו לזה גלי השפעה עצומים".
לדעת בר, ההסברה לעולם הערבי בשפתו חשובה אף יותר מזו שפונה למערב: "אם יש פתרון לסכסוך, זה רק דרך המדינות הערביות. רק הן מסוגלות לחסל את החזון של חיסול ישראל. מדינות ערב יכולות ללחוץ את הפלסטינים עד הגרון. זה שטראמפ מעודד הגירה מעזה זה נחמד, אבל מדינות המפרץ הן אלה שישפיעו, והן מאבדות סבלנות מול הפלסטינים. הם לא איראן וקטאר, הם לא ישלמו ריאל אחד לשיקום עזה בלי שיראו תוכנית פלסטינית לשינוי, ובלי לוודא שזה לא חוזר ללופ של בניית מנהרות שישראל תהרוס וחוזר חלילה. לא לחינם יורש העצר של סעודיה לא הגיע לפסגה הערבית במצרים שעסקה בשיקום עזה, וגם האמירויות לא שלחו נציג. המסר היה: אנחנו עם טראמפ".
