"לא ישנת בלילה", קובע אליהו ליבמן לאחר מבט מהיר בעיניו של יזהר ליפשיץ, כשהם מתיישבים זה לצד זה בבית הקפה הירושלמי. "לאליהו יש ראיית רנטגן", מחייך ליפשיץ. "הוא סוקר אותך ויודע מיד אם אתה במצב רוח טוב או לא טוב, מה קורה איתך היום".
למה נודדת השינה מעיני שניהם, לא באמת צריך לשאול. לפני כחודש הושבה לישראל גופתו של עודד ליפשיץ ז"ל, אביו של יזהר. בשבעה באוקטובר נחטף עודד מביתו בניר־עוז לשבי חמאס. המחבלים פרצו לממ"ד שבו שהה עם אשתו יוכבד, ירו בידיו, לקחו אותו לעזה והמשיכו להכות אותו. הקיבוצניק בן ה־83 החזיק מעמד ככל הנראה כמה שבועות בתנאי השבי כשהוא פצוע. "לא היה לו סיכוי לשרוד", אומר יזהר. אמו יוכבד נחטפה אף היא, ושוחררה ביום ה־17.
אליקים ליבמן, הרביעי משמונת ילדיו של אליהו, עבד כמאבטח לא חמוש במסיבת הנובה. כשהמחבלים פשטו על המתחם, הוא פעל בכל כוחו להגן על החוגגים ולהציל את מי שאפשר. בשוך הקרב לא הצליחו לאתר אותו, ובמשך שבעה חודשים הוא נחשב לחטוף – עד שחקירה חוזרת של ממצאים מזירת הטבח העלו שנרצח כבר בשבעה באוקטובר. בן 23 בלבד היה במותו.
החברות בין האב השכול לבן שהתייתם נולדה ברגע טעון, בפגישה של משפחות חטופים אי אז לאחר שבעה באוקטובר. המפגש היה עמוס כאב וצעקות, וכשליבמן התחיל לדבר, היו מי שניסו להשתיק אותו בתוקפנות. טענו שהוא שתול של הממשלה. ליפשיץ יצא להגנתו. אמר שלא ייתכן שידברו כך אל מי שחולק איתם את המצוקה הבלתי נסבלת, את אותו חוסר ודאות שורט לב. מאז אותו יום הם שומרים על קשר קרוב. "יכול להיות שנשוחח בטלפון פעמיים בשבוע, או לא נשוחח שבועיים. יכול להיות טיול משותף, יכול להיות הכול", אומר ליפשיץ.
"נוצר בינינו קשר נשמתי", מסביר ליבמן. "כשאנחנו מדברים אנחנו יכולים להגיע למקומות הכי רגשיים והכי אישיים והכי פתוחים. נוצרו בינינו אמון ואהבה והערכה גדולה, ולכן למרות ההיכרות הקצרה אפשר לשתף דברים אישיים שמספרים רק לחברי נפש".
דברים שקשורים לאובדן ולאבל?
"אני חושב שיש פה הרבה מעבר. כי לצערנו, מאז שבעה באוקטובר, שמחת תורה" – הוא מקפיד לציין גם את המועד העברי של האסון – "הרבה אנשים חווים אובדן ואבל, ולא עם כל אחד נוצר כזה קשר. יזהר מכיר המון משפחות וגם אני, אבל כאן יש אהבה אישית. בתוך שניות אתה מתחיל לדבר על דברים אישיים. כאלה שלא מדברים עליהם עם חברים רגילים, אפילו לא עם בני משפחה".
יזהר ליפשיץ הוא "בן לעודד ויוכקה ליפשיץ, ממייסדי קיבוץ ניר־עוז". הוא נולד ב־1965, בקיבוץ הצעיר שטרם מלא לו עשור. אחיו הגדול, שמבוגר ממנו בשלוש שנים, היה הבן הראשון של המשק. "גדלתי בקיבוץ שהיה בשבילי גן עדן. ההורים שלי הם אנשים ליברלים מאוד, אצלם אפשר לעשות מה שרוצים. אבא שלי היה כותב ואיש רוח ומדריך בשומר הצעיר ומרכז משק ועסק בתנועה הקיבוצית. אמא שלי מורה לצילום ולספורט". בהודעה שפרסם הקיבוץ לאחר השבת גופתו של עודד ליפשיץ מעזה נאמר כי הוא "הקדיש את חייו למשפחתו ולקידום זכויות מיעוטים ולמאבק לפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני".
סא"ל במיל' אליהו ליבמן, יליד 1970, כיהן עד לשנה שעברה כראש מועצת קריית־ארבע, המקום שבו גדל. לפני כן שימש במשך שנים כקצין הביטחון של היישוב היהודי בחברון. על חלקו בקרב שהתחולל ב־2002 ב"ציר המתפללים" ליד מערת המכפלה הוענק לו אות הערכה מטעם הרמטכ"ל דאז משה יעלון. אחיו של אליהו, שלמה ליבמן, נרצח בפיגוע ירי ביצהר באוגוסט 98'. שנה לאחר מכן נולד לאליהו בן, והוא קרא לו על שם אחיו – אליקים שלמה.
"אם יש משהו שאני מתחרט עליו", ממשיך ליפשיץ, "זה לא 'למה הסתכלתי על הערבים כך ולא אחרת', אלא איך נתתי לעצמי במשך עשר שנים לא להפגין באותה עוצמה על אורון, הדר, אברה והישאם. איך חייתי בלואו־קוסט ובעולם הזה כאילו הכול בסדר. גם את הכאב של אליהו לא ראיתי. כשהיה קורה משהו בשטחים, זה כאב לי פחות. אלו השיעורים שאני לוקח משבעה באוקטובר: שזו רקמה אנושית אחת. ערבות הדדית. במלחמה הילד שלי נלחם והילדים שלו נלחמים. אנחנו ביחד בתשלום, יחד בעשייה, יחד בכל דבר. ומהמקום הזה אני אומר שהיום החזרת החטופים קודמת. אני יודע שאליהו ועוד אלפים התפללו על עודד בן בלהה. אלפים גם הגיעו ללוויה של אבא ונתנו כבוד. נוצר יותר חיבור, אבל יש פספוס בנושא של ערבות הדדית בנוגע לחטופים. התחושות שיש היום לאנשים שמרגישים כמוני, יישארו איתנו תמיד. אני רואה כמה כואב לאליהו עד היום על ההתנתקות. שומע את האמירות 'אתם גירשתם מגוש קטיף, אתם שמחתם שהוציאו אותנו'. אלה כאבים מהעבר שמנהלים את האמוציות היום. כך גם נושא החטופים ינהל את האמוציות של מחר אצל ציבור שלם. אז נכון, ראינו יכולת להתאחד, ואנחנו משרתים ביחד, יש לנו מדינה ביחד, אחדות זה לא אחידות, הכול נכון. אבל יהיה יותר קשה בגלל זה".
הראיון המלא יפורסם מחר (יום ו') בדיוקן
