אין צורך לערוך סקר מיוחד כדי לדעת שלרובנו לא היה קל לחזור לעבודה. אחרי חודשיים רצופים בימי חופשה וחגים, המחשבות על השבוע הבא – שבוע עבודה מלא, לראשונה זה זמן רב – עלולות בהחלט להכניס את הישראלי הממוצע למצב רוח קודר של חורף. העובדה שמדובר בשנה מעוברת, כזו שמרחיקה את חופשת הפסח מהאופק (אבל היי, גם את הניקיונות המפרכים), איננה הופכת את החזרה לשגרה לנעימה ופשוטה יותר.
נדמה שרובנו שכחנו כי המשימה הראשונה שהוטלה על האדם הראשון, מיד לאחר סיפור הבריאה בפתיחת ספר בראשית, היא לעבוד. ככה פשוט. "וַיִּקַּח ה' אֱ־לֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". איכשהו, כנראה בגלל העונש שנגזר מהר מאוד על אותו אדם, וכלל את הגזרה "בזיעת אפיך תאכל לחם", אנחנו נוהגים לדלג על אותו ציווי מקורי וראשון – "לעבדה". אנו נוטים להתעלם מכך שאפילו בגן עדן, באותו עולם קסום ונטול זיעה ודאגות, נדרש האדם הראשון לעבוד.
"העולם אכן נברא מושלם", כתב על כך הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל ('באור פניך יהלכון', הוצאת ידיעות ספרים), "אלא שחלק מאותה שלמות, ואחד היסודות המרכיבים את אותו הסדר, הוא הפעילות האנושית. חלק מ'והנה טוב מאוד' הוא האדם, שאינו מתקיים כיצור ביולוגי בעלמא הנהנה מן העולם, אלא כישות בעלת תפקיד, התורמת, יוצרת ועובדת. לעבודה יש משמעות הרבה מעבר לצורך לשלם את החשבונות. אם תרצו, יש לעבודה תכונה גואלת, במונחים פסיכולוגיים, חברתיים ודתיים".
ספק אם יש פה נחמה של ממש, אבל לפני שמתחילים חודשים רצופים של עבודה יומיומית, שוחקת ומתישה לעיתים, ולפני שכולנו מתחילים לערוג לחופשה הבאה שרק תגיע, כדאי להיזכר בציווי הראשון שקיבל האדם הראשון. העבודה הייתה אצלנו ערך נשגב הרבה לפני שא"ד גורדון, מי שכונה "מייסד דת העבודה", כתב ש"האחריות והיצירה הן מותר האדם מיתר בעלי החיים".
עקפנו את אמריקה
בכל מקרה, הימים הללו של "אחרי החגים" הם הזדמנות מצוינת לדבר על מצבו הנוכחי של שוק העבודה בישראל ועל התמורות שחלו בשיעורי התעסוקה שלנו לאורך השנים האחרונות, שרבות מהן נחשבות פלא בעיני כלכלנים רבים בכל רחבי העולם.
לפני כמעט עשור, בשנת 2010, הגדירה הממשלה יעד תעסוקה שאפתני למדי לשנת 2020: שיעור תעסוקה שיגיע ל־76.5% בקרב ישראלים הנמצאים בגילי העבודה העיקריים – 25 עד 64. היעד שהוצב היה דומה לשיעור הממוצע באותו זמן בקרב המדינות המובילות את צמרת המדינות המפותחות (ה־OECD), ועל רקע שיעור תעסוקה של 71% בלבד בשנת 2008, ופחות מ־67% חמש שנים לפני כן, בשנת 2003.
הרבה לפני שנת היעד, שטרם הגענו אליה, עקפו הישראלים את הרף. שיעור התעסוקה בקרב אותם גילים קריטיים עמד כבר בשנת 2017 על 77.8%. במקביל, האבטלה באותה קבוצת אוכלוסייה ירדה בשנה שעברה לשפל של 3.7%, וביולי האחרון היא עמדה על 3.4% בלבד.
לא זו בלבד שהשגנו את אותו יעד שאפתני, על הדרך עקפנו בשנים האחרונות גם את ממוצע מדינות ה־OECD וגם את ארה"ב הגדולה (עם שיעור תעסוקה של 72־73 אחוזים, נכון לשנת 2015). בזמן שאותן מדינות מפותחות וחזקות עדיין מתאוששות מהמשבר הכלכלי העולמי שהכה בהן לפני עשר שנים, דווקא ישראל הקטנה צלחה את המשבר כמעט ללא שריטות, ועקפה אותן בפרמטרים החשובים ביותר לשוק העבודה.
הרחבת מעגל העובדים היא ללא ספק הצלחה מסחררת למדיניות הממשלתית; גם לשיטת המקל – הצמצום הכואב בקצבאות ובמענקי הסיוע (מהלך שהוביל שר האוצר בנימין נתניהו כבר לפני כ־15 שנה, בשנים 2002־2003), וגם לשיטת הגזר – הרחבת אפשרויות התעסוקה ועידוד יציאה לעבודה של מגזרים רבים.
משנת 2005 יושמה בישראל מדיניות של "מרווחה לעבודה", שנועדה להכניס למעגל התעסוקה גם אנשים שמקבלים קצבאות קיום. בשנת 2010, לאחר שהוצבו יעדים מדידים ושאפתניים, החליטה הממשלה על הפעלת מגוון תוכניות לעידוד תעסוקה בקרב אוכלוסיות מסוימות – נשים, מבוגרים (בעיקר בגילי 55־64), ערבים, חרדים, יוצאי אתיופיה ועוד. התברר שישראלים רבים רוצים לעבוד, הם רק צריכים דחיפה ואפשרויות מתאימות.
בהמשך נכנס גם "מס הכנסה שלילי" – תשלום של רשויות המס לעובדים שמשתכרים מעט מדי – כדי לעודד יציאה לעבודה, ובשנה שעברה הושקה תוכנית "נטו משפחה" של שר האוצר משה כחלון, שהגדילה את מספר נקודות הזיכוי במס להורים עובדים, והרחיבה את סבסוד הצהרונים בגני ילדים. סבסוד זה מאפשר להורים להישאר יותר שעות בעבודה, והופך את היציאה לעבודה למשתלמת יותר.
בשורה התחתונה, המאמץ נשא פרי: בקרב יותר ויותר משפחות ישראליות הפכו שני בני הזוג למפרנסים. אם בשנת 2002 עמד שיעור המשפחות הללו על 52%, הרי שבשנת 2015 מדובר ב־66% זוגות מפרנסים. שיעור משקי הבית שמקבלים הבטחת הכנסה ירד בחדות – מ־7.1% בשנת 2002, ל־2.7% בלבד בשנת 2016. מהפכה.
מלכודת הכישורים
אבל אין טוב בלי רע. עם ישראל אמנם יצא בהמוניו לעבוד, וממדי העוני בישראל אכן ירדו החל משנת 2010, ועדיין, בבנק ישראל ציינו רק לאחרונה כי שיעור משקי הבית העניים בישראל עדיין גבוה משיעורם בשנת 2002, ערב הקיצוצים הנרחבים שערך נתניהו כשר אוצר בממשלת שרון. במשפחות רבות שני בני הזוג יצאו לעבוד, אבל לא תמיד הם מצליחים לטפס מעבר לקו העוני. לנוכח הפערים הגדולים בגובה המשכורות בישראל, מתברר כי יותר ויותר משפחות מפרנסות נתקעות מתחת לקו העוני – מדד שמתעדכן ונקבע באופן יחסי, בשיעור של מחצית מההכנסה החציונית הפנויה למשפחה – למרות היציאה המשותפת לעבודה.
השוני הגיאוגרפי בין אזורים שונים יכול גם הוא להדגים את הבעיות שעדיין צריך לפתור. בתל־אביב והמרכז שיעור האבטלה בשנת 2017 עמד על 3.3%, וביהודה ושומרון הוא היה נמוך אף יותר – 2.9%. אבל בבאר־שבע כבר טיפסנו ל־3.7%, בצפון הקרוב (חיפה, עכו, עמק יזרעאל), באשקלון ובירושלים השיעור עלה ליותר מ־4%, ובאזורים הרחוקים יותר – בסביבות הכנרת, בצפת וברמת הגולן – הוא עלה ליותר מ־5%. השכר החודשי הממוצע לשכיר בתל־אביב או ברמת־גן עומד על כ־11 אלף שקל, כמעט פי שניים מהשכר הממוצע בערים כמו טבריה, בית־שאן או קריית־שמונה. זוהי הוכחה נוספת לצורך הדחוף בתחבורה יעילה, שתאפשר סוף סוף לממש את ההצהרה השחוקה של ראש הממשלה נתניהו כי הוא "מבטל את הפריפריה".
עד שזה יקרה, הפריפריה הרחוקה משאירה אצלה ומושכת אליה בעיקר אנשים שמתפתים למחירי הדיור הנמוכים, בעוד עובדים מיומנים ומשכילים מוצאים את מבוקשם במרכז השׂבע. התוצאה היא שבאותם מקומות מרוחקים מתפתחים בעיקר עסקים הדורשים השכלה ומיומנות נמוכה. זהו מלכוד אומלל, שכלכלני ה־OECD מכנים "מלכודת הכישורים הנמוכים".
עד כמה זה מסוכן? בבנק ישראל מתריעים כי אותה "מלכודת כישורים" מייצרת סיכון לא מבוטל לפריפריה הישראלית, למרות שיעור האבטלה הנמוך כיום, משום שהיא משפיעה על המצב החברתי־כלכלי של אותם מקומות. כאשר שכיר ממוצע בקריית־אונו או ברמת־השרון מרוויח בממוצע 14 אלף שקל, לעומת משכורת ממוצעת של פחות מ־7,000 שקל לשכיר בחצור־הגלילית או בשדרות, יש לכך משמעות כלכלית וחברתית לא פחות מהשאלה החשובה האם הוא בכלל עובד.
בעולם טכנולוגי המתקדם בקצב מואץ, שבו לכישורים ולהשכלה יש השפעה קריטית על יכולתו של אדם להתפרנס בכבוד, המלכודת המדוברת מדאיגה שבעתיים, כפי שמציינים בבנק ישראל: "גם בהסתכלות לטווח הארוך המחסור מעורר דאגה, שכן ההתפתחויות הטכנולוגיות עלולות להביא לתחליפיות גוברת בין מכונות לבין עובדים שמבצעים פעולות פשוטות ורוטיניות בענפים המסורתיים. מאחר שבפריפריה יש ריכוז גבוה של עובדים מסוג זה, קיים חשש ששינויים מבניים אלו ייצרו בה בעתיד כיסי אבטלה".
כדי להבין את הבעיה מספיק להביט במאמצי ההחייאה התקופתיים של המדינה במפעל השימורים 'פרי גליל' בחצור, ובריטואל הקבוע שבו הוא נקלע שוב ושוב לקשיים כלכליים. במאה ה־21, רבים מהעובדים העושים את מלאכתם ליד פסי ייצור במפעלים נמצאים שם רק בגלל סובסידיה ממשלתית, שמנסה לשמר את פרנסתם וכבודם.
עובדים בעל כורחם
הזכרנו את הצלחת הממשלה להגיע ליעדים שקבעה כמה שנים לפני המועד, אך ישנו מגזר אחד שבו המציאות רחוקה עדיין מהרף שנקבע. בעוד השיח הציבורי עוסק ללא הרף בשאלת גיוסם של החרדים לצה"ל או לשירות הלאומי, אחד הכשלים הגדולים בתוכניות הממשלה בנוגע לחרדים קשור לשילובם בהמשך בשוק העבודה.
עד כמה הכשל גדול? ממשלת ישראל הגדירה בשנת 2010 יעד תעסוקה של 63% עד שנת 2020, הן לגברים החרדים הן לנשים החרדיות בגיל העבודה. זאת בשעה שבשנת 2008 עמד שיעור התעסוקה בקרב הגברים החרדים על 40% בלבד, ושיעור התעסוקה בקרב הנשים החרדיות עמד על 57%. האופטימיות הגדולה, שאפשרה להציב יעדים גבוהים כל־כך, נגזרה מהמגמות לאורך השנים ומהתקציבים הגדולים שנשפכו על התוכניות להכשרת חרדים, וששכנעו את הממשלה שמותר לשאוף בגדול. במשרד האוצר גם הזכירו שבשנת 1980 עמד שיעור התעסוקה של הגברים החרדים על 64%, כך שלא היה מדובר בחזון מופרך.
מה קרה מאז? בשנת 2017, שיעור התעסוקה בקרב הנשים החרדיות כבר הגיע ל־74% – כלומר 11% מעל היעד הממשלתי לשנת 2020. מנגד, שיעור התעסוקה בקרב הגברים החרדים זחל והגיע ל־46.6% – עדיין רחוק מהיעד ביותר מ־16%.
הכלכלן הראשי של משרד האוצר ניסה לא מזמן להתחקות אחר השיעור הנמוך כל־כך של התעסוקה הגברית־חרדית. בהזדמנויות אחרות מעיזים פה ושם במשרד האוצר לדבר על שיעור גבוה של תעסוקה ושכר לא מדווחים במגזר החרדי – "עבודה בשחור", שאינה נכללת בסטטיסטיקות הרשמיות ומותירה אותן בשפל – אבל הכלכלן חיפש סיבות אחרות לשיעור התעסוקה המדווח הנמוך במיוחד במגזר החרדי.
במפתיע או שלא, מתברר שיש כאן גם עניין של השקפת עולם ותפיסות מושרשות. אם מישהו צריך הוכחות לכך, הרי שמהסקר החברתי שערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2016, עולה בבירור הערך הנמוך של העבודה בעיני הגברים החרדים. סוקרי הלמ"ס שאלו יהודים, חרדים ולא חרדים, את השאלה הבאה: "אם היית יכול להרשות לעצמך מבחינה כלכלית לא לעבוד בכלל, האם היית עובד בכל זאת". בקרב היהודים הלא־חרדים, הייתה כמעט זהות מוחלטת בין הנשים לגברים: 24% בלבד השיבו שבמציאות כלכלית תיאורטית שבה הם היו יכולים להשתחרר מעול העבודה, הם לא היו יוצאים לעבוד. במקביל, 21% בלבד מהנשים החרדיות אמרו שלא היו יוצאות לעבודה לו יכלו – לעומת יותר מ־45% מהגברים החרדים. במילים אחרות: כמעט כל גבר חרדי שני ישמח להשתחרר מעבודה (רובם, סביר להניח, כדי ללמוד תורה בזמן שהתפנה).
שאלה אחרת שהציגו סוקרי הלמ"ס הופנתה לאנשים שאינם משתייכים לכוח העבודה, שנשאלו האם הם מעוניינים לעבוד בעבודה "שמתאימה להם". 97% מהגברים החרדים ענו בשלילה, גבוה בהרבה מכל מגזר אחר. אז נכון, המדינה איננה יכולה או מתיימרת לשנות את השקפותיהן של קהילות מסוימות, אבל היא כן יכולה לכלכל את צעדיה בתבונה ולנהוג בהתאם לממצאים, כפי שסיכם זאת הכלכלן הראשי של האוצר: "סיבה אפשרית להצלחה המעטה יחסית בשילובם של הגברים החרדים בשוק העבודה היא מערכת ההעדפות השונה שלהם והערך הנמוך של עבודה בשקלול רווחתם – עובדה המחזקת את חשיבות הגדלת התמריצים ליציאה לעבודה, בניגוד להגדלת קצבאות". בקצב הנוכחי, הוא מתריע, "יעד התעסוקה לגברים חרדים יושג רק בשנת 2030". 
