הכול התחיל בגלל טסלר. יצחק טסלר, בן הזוג של חן מאז שהיו בכיתה ט', שכינויו נותר בעינו גם אחרי ששם המשפחה שלו הפך למשותף גם לה. בגיל 28, כשלבנם השלישי מלאה חצי שנה, החליט טסלר שהגיעה השעה לעשות משהו לטובת החברה, כתודה על שלושה ילדים בריאים ושלמים. ככלות הכול, חן עושה נפשות כאשת חינוך מגיל צעיר, בעוד הוא עורך דין ממולח שעסוק בעיקר בניצחונות משפטיים. הגיעה השעה שגם לו תינתן הזדמנות לתרום. "התחלנו לבדוק אומנה, כי זה מה שנחשפתי אליו בעיר הולדתי, מעלות", מספרת חן. "היו שם משפחות שלקחו ילדי אומנה, והן היו לי מקור השראה".
אבל כשהחלה לחקור את הנושא, הגיעה חן למסקנה שזה לא הדבר הנכון להם בשלב זה. "דיברתי עם שתי חברות ששימשו משפחות אומנה, ושתיהן הגישו 'פתק החלפה'", היא מספרת. "זה שבר אותי, כי אני עובדת עם ילדים שהוצאו מהבית, ומכירה את המצוקה של ילד שעובר בין משפחות. כל עולמו קורס. בסופו של דבר, ילדי אומנה הם לא הפנטזיה של תינוק מתוק שכולם מתחברים אליו בקלות. אלה ילדים מצולקים, מלידה ממש. מצד שני, מספיק סיפור הצלחה אחד וזה שווה הכול. אבל זה לא היה העשור המתאים בחיי – הן מבחינת לימודים אקדמיים, והן מבחינת העבודה והמשפחה. הרגשתי שעם ילד בן חצי שנה בבית זה גדול עליי. החלום נשאר, אבל הוא נכנס להמתנה".
חן ויצחק טסלר (היא 39, הוא 40) הכירו בתחילת התיכון אצל השדכנית המצליחה ביותר בציבור הדתי־לאומי: תנועת בני עקיבא. הוא מסניף אחוזה שבכרמל, היא ממשפחת נזרי, סניף מעלות (כן, היא אחות של רז, בעבר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה).
חן לא רצתה להיות נשואה לאיש צבא אפילו דקה, אז הם נישאו ברגע שיצחק גזר את החוגר. הוא למד משפטים, היא למדה חינוך מיוחד ותיאטרון קהילתי באוניברסיטת חיפה, ובמקביל עבדה עם ילדים על הספקטרום האוטיסטי. לאחר מכן החלה לעבוד כמחנכת של נוער קצה בנשר, ובהמשך כיהנה בסדרת תפקידי חינוך: רכזת הכלה והשתלבות בבית הספר, רכזת חינוך מיוחד ולבסוף מנהלת שכבה. למרות העשייה בכל השנים הללו, גם כשחלום האומנה ירד מהפרק, הצורך במעשה של שליחות יוצא דופן לא הרפה. "נתקלתי במוסף של ידיעות אחרונות בכתבה על שבע נשים פונדקאיות. כל אחת בעלת רקע שונה ומוטיבציה אחרת. היו שם מושבניקית וערבייה, גרושה חילונית ונשואה דתייה. אחת נשאה תינוק של זוג שלא הכירה, ואחרת – פונדקאית לקרובי משפחה. חשבנו אז ש'סגרנו את הבסטה', ואחרי שלושה ילדים אנחנו לא מתגרים יותר בגורל, כולם בריאים והכול טוב. בגיל ההוא היו לי חברות שרק התחילו לחשוב על חתונה, ואני כבר אחרי שלוש לידות אבל עדיין פורייה. אז למה לא? הראיתי את הכתבה לטסלר, ואמרתי לו: בוא נעשה את זה".
"כשהגעתי לוועדה של משרד הבריאות ב־2018, היו לפניי שתי דלתות – אחת לאישור הליך פונדקאות והאחרת לתרומת איברים. כשנכנסנו בדלת הראשונה, אמרתי לטסלר: 'אני עוד אכנס גם בדלת השנייה'. אני אפילו לא יודעת להסביר למה אמרתי את זה".
טסלר לא ייחס חשיבות לאמירה, אבל מצא את עצמו מלווה את חן גם בתהליך תרומת כליה. "אין אצלי 'קל', וגם בעניין הזה היו שני סבבים. הגעתי לבדיקות כשעומר היה קטן, אבל ההנחיות של משרד הבריאות ושל מתנת חיים היו לחזור לבדיקות התאמה כשיהיה בן שנה. טסלר קיבל הודעה בפייסבוק ממישהי שלמדה איתו בתואר שני, היא כתבה לו: 'אתם הדוסים אוהבים לעשות חסדים, וקרוב שלי צריך כליה. אשתך משוגעת כזו, אולי היא מכירה מישהו שחושב לתרום?', וטסלר עונה לה: 'בדיוק אשתי בוחנת תהליך כזה'". טסלר, למען האמת, "לא עף על הרעיון", לדבריו, "אבל אני מכיר את חן מספיק זמן כדי להבין שאם היא רוצה להשיג משהו, היא תשיג אותו. אני פה כדי לתמוך בחלומות האלה. אני לא מתכוון לעצור אותה גם בחלום הבא".
חן כבר נפגשה עם האחיות של המושתל הפוטנציאלי, אבל לא צלחה את אחת הבדיקות בדרך לתרומה. "עשיתי אולי 17 פעם בדיקת איסוף שתן, ולא עזר. המדדים לא יצאו טוב ולא היה ברור למה. שוב ושוב חקרו את אורח החיים שלי ולא מצאו לזה סיבה. הייתי מחוברת מאוד לעניין תרומת הכליה. במנדל היינו צריכים לבחור מנהיג שהוא השראה בעינינו, ואני בחרתי את הרב ישעיהו הבר, שהקים את עמותת מתנת חיים. הייתי כל כך מושקעת בזה, ובסוף אני לא יכולה לתרום? בצער רב כתבתי פוסט בעניין, וגם הרגעתי את התורמים הפוטנציאלים, שחוששים שפה בארץ ממהרים לאשר תרומות: הנה, עובדה שהוועדה דחתה אותי פעם אחר פעם, שמרה עליי ולא אפשרה לי לתרום. מי שלא מתאים, מסורב. נקודה".
הראיון המלא יפורסם מחר (שישי) במגזין דיוקן של מקור ראשון
