הקשיים שאני חווה כשאני מנסה למצוא מקום לריאיון עם עומר הברון – כלומר הראפר ג׳ימבו ג׳יי – משמשים הצצה עצובה אל קשיי החיים בעוטף עזה. בהתחלה אנחנו קובעים להיפגש בבית קפה באזור. אבל יום לפני השיחה שלנו הפסקת האש מסתיימת, הלחימה מתחדשת ובית הקפה נסגר זמנית. אנחנו מסיבים את הלוקיישן לסלון ביתו שבקיבוץ אור־הנר, אבל אז הגנים נסגרים, והקטנות בבית, אז אי אפשר גם שם. הימים הם ימי ראשית אביב נעימים, ואנחנו שוקלים מקום בטבע – אבל גם זה בלתי אפשרי, כי בעוטף בימים אלה אי אפשר לקבוע בשום מקום שאינו שוכן במרחק 15 שניות ממרחב מוגן.
איך אפשר לחיות לצד חוסר הוודאות המתמיד, הסכנה והחשש? כמו שאר תושבי העוטף ששבו לביתם, הברון אינו מפסיק לשמוע את השאלה הזאת. כדי לענות עליה, הוא עשה את הדבר ההגיוני בשבילו וכתב שיר. הסינגל ׳מפרש לבן׳ שיצא לפני כשבועיים מתאר את הקשיים והכאב, ולצדם את ההתעקשות להיאחז בחיים, בכל מה שעוד פועם. ״השיר הזה הוא בעצם מעין תשובה מבחינתי לשאלה איך אפשר לגור פה עכשיו״, הוא אומר.
׳דוקטור, תגידי לי מתי החיים הכול כך קלים שלי נהיו כל כך כבדים / אחד עבר לתאילנד ברפורמה / שניים בקורונה / שלוש הודיעו תאילנד עכשיו / ההוא כמו תקליט שבור ממלמל במרמור / המצב, המצב, המצב, המצב / רק אני קניתי שישייה / אוזניות מצית ומטרייה / יש לי חצי שיר בראש / אין לי תוכנית מגירה. // אחת לכמה זמן / אני רואה מפרש לבן / מציץ מבעד לענן אפור / […] עם יד על הלב / אני עדיין מאמין׳.
זהו השיר הראשון שכתב הברון מאז מתקפת 7 באוקטובר. ״שמונה חודשים בכלל לא הצלחתי לכתוב. הייתי מפונה מהבית, החיים שלי היו על קופסאות״.
מה ששחרר אותו מהאלם היה העבודה על השיר ״חיים שקשה לחיות״ במסגרת מיזם שירי נופלים בגלי צה״ל. בשיר הוא הלחין את מילותיו של יובל זילבר, שנפל בקרב בצפון הרצועה. ״הוא השאיר מכתב ארוך, ואבא שלו עיבד אותו לטקסט, ואותו הלחנו. זה עזר לי להבין שגם בתוך שגרת המלחמה האיומה הזו אפשר ליצור, שזה לא דבר והיפוכו. אחריו התחלתי לכתוב, נפתח לי מחדש הרצון הזה״.
הרצון לכתוב השתלב בשיבה הביתה. ״רציתי לתאר מה רואים כאן עכשיו. המקום השתנה. וגם, לכאורה לא השתנה. את השינוי הזה ניסיתי לתפוס בשיר״.
את הסקיצה שיצר על הפסנתר בבית שלח למפיק המוזיקלי קותימאן, שכמאמר השיר נמצא כרגע בתאילנד. ״ידענו זה על קיומו של זה, אבל לא היינו בקשר בעבר. אחרי יומיים הוא החזיר לי את השיר עם העיבוד״.
הברון חוגג 40 בקרוב, וכאמור גר באור־הנר עם אשתו שני ושתי בנותיהם. השניים הכירו בחוג לתקשורת במכללת ספיר, ובמהלך חייהם המשותפים נעו על הציר בין הנגב המערבי למרכז, עד שלפני חמש שנים החליטו להשתקע בעוטף.
בסופו של דבר, בחרנו לערוך את השיחה שלנו ב"אחו" – חלקת דשא קטנה בתוך הקיבוץ, ספסלי קק״ל, עצים ושמיים, וגם מיגונית, הממוקמת בקצה הפריים כמו הערת שוליים. כשאנחנו עוברים בביתו הסמוך כדי להצטייד בכיבוד, אני מחמיאה להברון על יופיים של החלונות הגדולים בסלון שמשקיפים אל חצר מלאה צמחייה. ״החלונות האלה היו הפחד הכי גדול שלנו ב־7 באוקטובר״, הוא משיב. ״אבן אחת, והמחבל בפנים. שני רצתה לסגור אותם כשחזרנו, אבל אמרתי לה: יהיה בסדר! מתי לא היה?״ הוא מחייך חיוך עצוב.
הראיון המלא יפורסם מחר (יום ו') במוצש
