"עד לפני חצי שנה היינו מקבלים עדכונים ברמה דו־חודשית, היו מספרים לנו מה עשו עד אותו רגע ומה מתכוונים עוד לעשות", מספר חיים הנפלינג, דודו של מוישי קליינרמן, שבשבוע שעבר מלאו שלוש שנים להיעלמותו באזור מירון. "כבר חצי שנה שאין בכלל קשר עם היחידה החוקרת. הם ניתקו מגע לחלוטין. לא ברור אם זה בגלל שגנזו את התיק, כי התחלפו האנשים, או שקרה משהו שבגללו לא רוצים לעדכן אותנו יותר".
"אנחנו מבינים שאנחנו נמצאים בתקופה מאתגרת מאז 7 באוקטובר, אבל עדיין יש פה קטין שנעלם והוא בגדר תעלומה", מוסיף הנפלינג. "לפני כמה חודשים נולד למוישי אח קטן. זו שמחה גדולה ברוך ה', אבל היא מהולה בעצב. המשפחה, האחים שלו, כולם מסתובבים עם מועקה בלב כל הזמן. הנוכחות החסרה שלו צורמת. שמרנו לו מקום סביב השולחן בשמחת הברית, למקרה שיגיע בהפתעה. כמה חודשים לפני כן, כשהאח הקטן שלו חגג בר־מצווה, אימא של מוישי קנתה לו חליפה ובגדים חדשים, כדי שאם יגיע פתאום יהיה לו מה ללבוש. כבר שלוש שנים החדר שלו נשאר כמו שהוא, מחכה לו. לא נוגעים בחפצים שלו או מזיזים אותם לטובת מישהו אחר. זו תקופה לא פשוטה, שלא מסתיימת. אנחנו לא יודעים שום דבר, ואין לנו אפילו תקווה לקצה חוט או אות חיים. האם הוא חי או מת? האם הוא סובל? זו תחושה נוראית שמלווה אותנו יום יום, ערב ערב, לילה לילה. בכל יום הם יושבים ומצפים שייכנס בדלת. מהמידע האחרון שקיבלנו מהמשטרה, אין שום מושג לגבי השאלה מה עלה בגורלו".
מאז היעלמות אחיינו, הנפלינג מעורב באופן וולנטרי, יחד עם מתנדבים נוספים, בחיפושים אחרי עשרות נעדרים אזרחיים אחרים בישראל. ההבנה שמדריכה אותם היא שמדינת ישראל איננה מקצה גוף מיוחד שיעסוק בחיפושים מזדמנים מעין אלה, וכך קורה שזמן קריטי של השעות הראשונות להיעלמות אינו מנוצל לפענוח המצב בשטח. פעולות שונות, שחשוב שייעשו סמוך למקרה, אינן ננקטות.
"בגלל הניסיון המצער שהיה לי עם מוישי, אנשים ביקשו ממני עזרה ועירבו אותי בחיפושים אחרים", מספר הנפלינג. "ברוך ה', בתיקים שטיפלתי הנעדרים נמצאו. רק לפני שבועיים היה מקרה של ילד אוטיסט שנעלם ביום שישי בערב. המשטרה הגיעה אל המשפחה, לקחה פרטים ונעלמה מהשטח. כששמעתי על הסיפור הבאתי מתנדבים, הדלקנו טלפונים והקפצנו את הצבא, הפכנו כל אבן כדי למצוא את הילד. אחרי כמה שעות מצאנו אותו בתוך איזו דירה שמישהו השאיר פתוחה. הוא אפילו לא ידע איפה הוא נמצא. "באופן אישי אני חושב שמדינת ישראל צריכה להתעשת ולהקים גוף שיטפל אך ורק בנושא הנעדרים. משטרת ישראל לא בנויה למלא את התפקיד הזה, הוא גדול עליה ברמה הבסיסית ביותר – אין לה כוח אדם. בסיפור של מוישי, המשטרה נזכרה להיכנס לאירוע בצורה רצינית רק אחרי 80 ומשהו ימים. לפני כן פשוט אמרו לנו שהכול יהיה בסדר ושהוא יחזור הביתה בדיוק כמו שהוא נעלם, כל הפעולות נעשו ב'סלואו מושן'".
התחושה שהמשטרה לא עושה די, גרמה למשפחה להוביל מאמץ עצמאי נרחב. "אמרנו 'אם אין אני לי מי לי', שכרנו חוקרים פרטיים ועשינו חיפושים שעלו לנו המון המון כסף, מאות אלפי שקלים. רק אחרי 80 ומשהו יום, כשהייתה איזו ועדה בכנסת בנושא ההיעלמות של מוישי והעבירו ביקורת על ההתנהלות, המשטרה נכנסה לתמונה בצורה רצינית.
"המשטרה טוענת שיש לה ניסיון באיתור נעדרים, ומציגה נתונים כאילו היא מפענחת בכל יום כמה מאות כאלה. מה זה 'נעדרים' מבחינתה? הילד לא חזר מבית־הספר והאימא מודאגת, אז היא מרימה טלפון ל־100, ואחרי כמה דקות או חצי שעה הוא חוזר הביתה. הם מגדירים את המקרים האלה כ'נעדרים' שהוחזרו. אבל בנעדרים מורכבים, מקרים שבהם צריך ללכת, לבדוק מצלמות, לסרוק את השטח בצורה מדוקדקת – משטרת ישראל כפי שהיא בנויה היום לא ערוכה לזה. את כל נושא הנעדרים מכסים ארגונים וולנטריים. אין גוף מדיני חזק שמטפל בנושא ברצינות".
חשבון הבנק נעול
עם הדברים הללו מזדהה ורדה מיניביצקי, שבנה דניאל נעלם ב־11 באוקטובר 2014 בהיותו בן 35. הוא אמר שהוא יורד לעשן, ומאז המשפחה מצפה לשובו. "בזמנו חיפשנו את דניאל הרבה זמן בעזרת חוקרים פרטיים ומתנדבים", מספרת ורדה. "באמצעות החוקרים שעבדו איתנו נחשפתי לעובדה שיש עוד נעדרים אזרחיים, שזה לא מקרה פרטי של דניאל. פנינו לאיל בן־ראובן, שהיה אז חבר כנסת מטעם המחנה הציוני, והוא ביקש נתונים ממרכז המידע והמחקר של הכנסת. כך גילו לראשונה שמספר הנעדרים מאז קום המדינה הוא 529. כיום הנתונים מדברים על יותר מ־600 נעדרים.
כדי לסייע למשפחות נעדרים נוספות, החליטה משפחת מיניביצקי לפתוח את עמותת "בלעדיהם", המוקדשת לעיסוק בנושא. "אנחנו היינו מספיק חזקים כדי לעזור לעצמנו, הייתה לנו גם תמיכה גדולה כי יש לנו הרבה חברים. עשינו המון פעולות עצמאיות כדי למצוא את דניאל. לדוגמה, יצרנו לוחות קאפה בדמותו והצבנו בכל מיני מקומות כמו תחנות רכבת ובניין עיריית תל־אביב; במשך שנה שלמה פרסמנו תמונה של דניאל על אוטובוסים של חברת דן; הכריזו את השם שלו במשחקי כדורסל והודיעו שאנחנו מחפשים אותו. בשנים האחרונות, אחרי שכבר הקמנו את העמותה, עשינו פרויקטים עם חברת מטרופולין, והם שמו תמונות של נעדרים על האוטובוסים שלהם. השקענו הרבה מאוד מאמצים וכסף כדי לקבל מידע על הבן שלנו. לא כל אחד יכול לעשות את זה". בתחילת פעילותה הצטרפו אל העמותה עשר משפחות נעדרים בלבד; כיום יש בה 71 משפחות. החוקרים הפרטיים ששכרה משפחת מיניביצקי לאיתור דניאל, מסייעים לעמותה בהתנדבות. "במפגש הראשון שעשינו אצלנו בבית עם בני המשפחות, העיניים שלהם צרחו", מתארת ורדה. "הם שמחו להיות חלק מגוף שמאגד את כולם ועושה מאמצים למצוא פתרונות. עד אז הם הרגישו לבד, בעיקר על רקע העובדה שלנעדרים אין כיום מעמד משפטי. יש משפחות שמקבלות עשרות שנים מכתבים מהביטוח הלאומי על חובות אזרחיים של הנעדר. זה כואב, זה כמו לקבל צו גיוס עבור מישהו שנפל. את לא יודעת אם לצחוק או לבכות. כך גם לדוגמה, אם לאישה יש מגרש על שם בעלה והוא נעדר, היא לא יכולה לבנות על המגרש הזה וצריכה לפנות לערכאות משפטיות שדורשות הרבה זמן ועוגמת נפש.
"יש היום בעמותה שתי משפחות חרדיות שהבנים שלהן נעדרים, והן הוציאו מרבנים פסק הלכה שהאדם מת. זה פסק הלכה, לא הכרה מטעם המדינה שממשיכה להתייחס אליו כאזרח חי. כמובן שיש גם מקרים של נשים עגונות שלא יכולות להתחתן. יש לנו שתי נשים בעמותה שביקשו הכרה מבית המשפט, ועד היום הנושא שלהן לא נפתר. יש מקרים של אנשים שלוקחים משכנתא וערבים, האיש נעלם, ואז פונים אל הערבים שישלמו את החוב שלו והם לא מבינים מאיפה זה נפל עליהם. אצל הבן שלי היה מקרה הפוך; הוא קיבל 3,000 שקלים מקופת גמל, אבל אין לנו את חשבון הבנק שלו. אם הבן שלי היה מוגדר כמת, הייתי זכאית לקבל את הכסף הזה כאימא שלו, אבל מכיוון שאין מעמד משפטי החזרנו את הכסף חזרה לקופת הגמל.
המצב המשפטי המעורפל גורם גם לכך שכיום המדינה לא תומכת במשפחות נעדרים. "זה אבל עמום, אובדן לא ודאי, שאין לו סיום ברור או בהיר. מצב כזה מוביל למתח נפשי מתמשך עבור בני המשפחה. הייתי מצפה שהמדינה תקצה איזו עובדת סוציאלית שתדבר, תתמוך, תשאל מה המשפחה צריכה". כדי לשנות את המצב הזה, יזמה עמותת "בלעדיהם" ניסוח הצעת חוק שמתייחסת לנושא. עו"ד נעמה זר־כבוד, שכתבה את החוק המוצע, נפגשה לשם כך עם נציגי המשפחות, עם ד"ר אורי כץ שערך עבודת דוקטורט על סוגיית הנעדרים בישראל, ועם חברי כנסת. מטרת הצעת החוק היא להסדיר את הסיוע לבני משפחות הנעדרים, ולהתוות את שיתוף הפעולה בין משרדי הממשלה לעניין הטיפול בבני המשפחה ומיצוי זכויותיהם. בין השאר, החוק המוצע דורש הקמת ועדה שתסדיר את מתן התמיכה הנפשית לבני המשפחה, ואת ענייני רכושו של הנעדר. על פי ההצעה, משטרת ישראל תודיע באופן רשמי לנציג המוסד לביטוח הלאומי על אדם שמוגדר כנעדר לפי חוק, ומכאן ואילך תחל לפעול תוכנית סיוע לליווי בני המשפחות. הצעת החוק עברה בקריאה ראשונה, אך הטיפול בה פסק בנסיבות פוליטיות.
"כואב לי הלב עד היום, אין יום שאני לא בוכה על דניאל", אומרת ורדה. "זה דבר נורא שאין מידע, שאין לי אפילו מקום ללכת אליו כדי להתייחד עם זכרו. אני מדברת עם א־לוהים כל בוקר בהליכת הבוקר שלי, מבקשת ממנו רק לדעת מה קרה לו. אחרי כמה שניות אני מתעשתת ואומרת שבעצם אם קרה לו משהו רע, אני לא רוצה לדעת. אבל מה אם קרה לו משהו טוב?", היא תוהה.
בין הכיסאות
יקותיאל (מייק) בן־יעקב הוא מפקד יחידת הכלבנים (יכ"ל), ארגון התנדבותי שאינו מוכר על ידי המדינה, ושמשפחות נעדרים פונות אליו בבקשה לסיוע. לדבריו, "במקרים של היימנוט קסאו ומוישי קליינרמן המשטרה השקיעה הרבה משאבים בחיפושים. הם עשו את כל הפעולות ש'לפי הספר' היו אמורים לבצע. לעומתם יש מקרים שניתן להצביע עליהם ולומר שהם נפלו בין הכיסאות. צריך להבין את הפרופורציות של העניין – כל הזמן יש מקרים חדשים, ולמשטרה יש מחסור חמור בכוח אדם. המשטרה לא בנויה לחפש בפועל. מה שהיא עושה בדרך כלל זה לפתוח תיק חקירה כשמישהו מגיש תלונה על היעדרות, ולאסוף ידיעות שמגיעות אל התחנה מכאלה ששמעו או ראו את הנעדר לאחר היעלמותו. אלה שמחפשים בפועל הם ארגונים התנדבותיים, כמו יכ"ל, זק"א, 'ידידים', איחוד הצלה ו'תופעת טבע'. כל מיני ארגונים שאולי זו לא עיקר הפעילות שלהם והם לא הכי דומיננטיים בתחום, אבל עוסקים גם בזה. עם זאת, יש מקרים שגם המשטרה וגם הארגונים האחרים לא כל כך מתעסקים בהם, והם נופלים בין הכיסאות. לא כל מקרה זוכה לפרסום, לחשיפה תקשורתית ולהיענות כמו אלה שזכו להם קליינרמן או היימנוט. ברוב המקרים לא פותחים אפילו חפ"ק. ברמה החקירתית התיק קיים, אבל בשטח לא בהכרח". כדוגמה לאוזלת יד מזכיר בן־יעקב את המקרה של איתמר שלזינגר, שנעדר מאז סוף ספטמבר 2023. "הוא היה מעורב בתאונת שרשרת בכפר ערבי בשם עין־חוד, לא רחוק מקיבוץ ניר־עציון. הוא נכנס להיסטריה וברח מהמקום עם הרכב אחרי התאונה, הגיע לש"ג של הכפר, השער היה סגור והוא התנגש בו והתהפך. זה היה ליד שטח מיוער, ואם הוא הצליח לברוח מהרכב הוא עשה זאת כשהוא יחף כי מצאו את הנעליים שלו באוטו. מהממצאים בשטח אנחנו יודעים שרדפו אחריו, רוב הסיכויים שתפסו אותו ביער הסמוך, אבל עד היום לא הצלחנו למצות את החיפוש. לא יכולנו לחפש באזור שקרוב לכפר כי הערבים יצאו והשתוללו במהלך החיפושים. המשטרה לא אפשרה לנו לחפש בגלל הבלגן שנוצר.
"הסיפור הזה לא ברור, מדובר במדינת ישראל, יש כללים בסיסיים, וברדיוס הקרוב להיעלמות ניתן למצוא קצה חוט. הייתי צריך רק יום־יומיים כדי לעשות את העבודה שם, אבל מעולם לא אפשרו לנו לזכות את הרדיוס הקרוב בגלל פורעי החוק. אז המשטרה מדברת על משילות וכל מיני מושגים גבוהים, בפועל מדובר פה בכפר ערבי ידידותי, וחובתנו לחפש אחרי הנעדר הזה. זו דוגמה למקרה שנפל בין הכיסאות, ולמעשה רשלנות זדונית של המשטרה וחוסר משילות ברמה הבסיסית ביותר. אני יכול לחיות עם זה שלא יפתחו חפ"ק בגלל מחסור בכוח אדם, אבל במקרים שבהם מפריעים לחקירה, זה כתב אישום נגד משטרת ישראל".מקרה נוסף שמציין בן־יעקב הוא של יורם הלל פליטר, שנעלם ב־8 באוקטובר 2023. הרכב שלו נמצא בחניון בית־שמש, ואחרי חיפושים ארוכים נמצאה בשטח עצם אנושית. "דאגנו שהעצם תילקח לתחנת המשטרה המקומית ולאבו־כביר, אבל עד היום לא קיבלנו אישור לגבי מציאת די־אן־איי והאם מדובר בעצם שלו או לא. חשוב להבין שהתשובה הזו משמעותית מאוד לכיווני החיפוש, כי היא נותנת לנו כיוון. נראה שלאף אחד לא בוער לדעת למי שייכת העצם, וזו לא הפעם הראשונה שזה קורה. לא ידוע אם בכלל נעשתה בדיקה או לא, והאם מדובר בעצלנות או רשלנות. אני באמת לא יודע להסביר את זה. אני מבין את האילוצים, אין לי תלונות נגד המשטרה, אין להם את הזמן וכוח האדם כדי להשקיע בחיפושים. המחוקק קבע שהם אחראים על החיפושים אבל אני יודע מה לצפות מהם ומה לא. יש רשימה של צעדים חקירתיים שהמשטרה כן מבצעת, אבל זה לא מספיק. יש דברים שחייבים להמשיך לבצע בשטח, וכשלא עושים, אין על זה כפרה".
ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "משטרת ישראל מטפלת בסוגיית הנעדרים והאלמונים במדינת ישראל כמשימה בעלת חשיבות ורגישות מן המעלה הראשונה. כל העוסקים במשימה זו מכירים בכך שמאחורי כל נעדר יש משפחה, קרובים וחברים ופועלים מתוך אחריות ומחויבות. כלל הנעדרים שהועלו בפנייתכם מטופלים בהווה במחוזות המשטרה, ונעשות פעולות חקירה עיתיות במטרה לאתר את הנעדרים. על פעולות אלה מתקיים הליך פיקוח ובקרה של מדור סיוע חקירתי באגף החקירות והמודיעין של משטרת ישראל. מטעמים מובנים לא נוכל לפרט מהן פעולות החקירה והמודיעין המבוצעות. יודגש כי תיק נעדר לא נסגר עד למציאת הנעדר, ואנו נמשיך לבצע את כלל הפעולות הנדרשות במטרה לאתרם".
