"עכשיו, כשאני רואה את כל הקטנים האלה מסתובבים פה, אני נזכרת שיהונתן היה תינוק רגוע מאוד. כזה שישן טוב, אוכל טוב. ממש ילד מתנה. רק מאוחר יותר הוא נהיה גם שובב גדול", מתארת רבקה ספיר, אמו של סגן־אלוף יהונתן צוֹר, שנפל בבוקר 7 באוקטובר בקרב גבורה שניהל לבדו מול מחבלים רבים.
חמישה ילדים קטנים הגיעו בשעת בוקר בתחילת חודש ניסן אל הבית של יהונתן וראשית בשכונת הר חמד בקדומים. כולם נולדו לאחר נפילתו של סא"ל צור, כולם קרויים על שמו, ולכולם יש אב או אם שהכירו אותו בחייו. שלושה מהיהונתנים הקטנטנים עוד ספונים עמוק בעגלה, שני יהונתנים כבר זוחלים בזריזות נחושה על השטיח הבהיר, בוחנים בסקרנות את ציוד הצילום שהוצב בסלון רחב הידיים. רבקה מודה שבמשך כל הבוקר, מאז שהתעוררה, היא מתאמצת לעצור את הדמעות, מתאפקת לא לבכות. "זה מרגש, לראות עוד המשכיות של יהונתן", היא אומרת.
כמה חודשים לאחר שנפל בקרב החלו להגיע אליה הבשורות על היהונתנים החדשים. מבני משפחה, מחברים של יהונתן שהכירה, וגם מכאלה שלא. לפעמים שמעה ממכר משותף וצלצלה בעצמה להורים. רבקה וראשית מנסות כעת למנות את היהונתנים, ומגיעות למסקנה שיש כבר כעשרה תינוקות שנושאים בשמותיהם את זכרו. "יהיו עוד, זה בטוח", הן אומרות, ונזכרות גם בתינוק אחד שנקרא "בר", על שם ברנש.
כל אחד מהיהונתנים מקבל מרבקה מתנה מיוחדת. בחישוק עץ עגול היא מותחת בד לבן, רוקמת את שם הפעוט – לרוב יהונתן אינו שמו היחיד – ומוסיפה בחוטי רקמה צבעוניים איור של כדור פורח, טרקטור או כבאית. "יש לי סטודיו לאמנות", היא מספרת. "חיפשתי דרך לשלב את האהבה הגדולה שלי ליהונתן והאהבה הגדולה לרקמה. לכל הנכדים שלי יש חישוק כזה, ויהונתן אהב מאוד את האמנות שלי והשוויץ בה. לכן עלה הרעיון שבכל בית שיש בו תינוק שקרוי על שמו, יהיה גם משהו ממני".
יהונתן צור היה בן 33 בנופלו, נשוי לראשית, אב לשתי בנות – נטע וארבל – ולבן אחד, דגן. "הוא היה הכי טוב בהכול. הכי מהיר, הכי חזק, הכי יפה. סמכותי מאוד, וגם מאוד לא מערכתי", מספר איתי גוטל, ששירת תחת פיקודו של ברנש בסיירת רימון. לבנו השלישי, שנולד לפני שלושה חודשים, קרא גוטל יהונתן דוד.
הוא גדל ביצהר, צעיר מלא אנרגיות וארוך פאות. בנעוריו היה מעורב בחיכוכים עם תושבי הכפרים הערביים, מה שהוביל לפתיחת כמה תיקים פליליים נגדו. אבל בעודו בגיל תיכון החליט לשנות את דרכיו. הוא השלים שעות רבות של עבודה למען הקהילה, התיקים נסגרו, ויהונתן הכין את עצמו לשירות בצה"ל. בגיל 18 בדיוק התייצב בבקו"ם והתגייס לשלדג. מפקדיו שלחו אותו לקורס קצינים, "והוא עף משם שבועיים לפני הסוף, אבל עשה את כל הקורס מחדש", תיאר אחיו עשהאל לאחר נפילתו.
"הוא היה סוס פרא", סיפר עשהאל על אחיו. "חי את החיים במלאות מטורפת. לצד השירות הצבאי הוא יצא ללימודים, והפך גם לאבא במשרה מלאה. כגודל גדולתו כלוחם ומפקד, כך גם כאיש משפחה. הסתובב עם ארבל בתו חצי שנה במנשא. ברגע אחד הפך לעקרת בית, הכין חמוצים וריבות. הוא היה איש חזק. רץ פה את העלייה להר כאימון רגוע של שבת בבוקר. הרקולס. את כל בדיחות צ'אק נוריס היינו מספרים עליו. הוא וחבר שיפצו משאית ובנו עליה צימר מטורף. ראשית, יהונתן והילדים הסתובבו במשאית הזו חצי שנה בטיול בכל הארץ. הוא השאיר מאחוריו שובל של אנשים שאהבו אותו בלב ונפש".
אחד מהם הוא שמואל עייש מיצהר, חבר ילדות קרוב. לפני שלושה חודשים נולד לו ולמזי ילדם השמיני, והם קראו לו אור יהונתן. "זאת הפעם הראשונה שילד שלנו קיבל שם בהיותו בבטן", מספר עייש. "כשנודע לנו שזה בן, היה ברור לנו שכך נקרא לו".
על החברות עם ברנש מספר עייש: "בשנים האחרונות דיברנו בטלפון כמעט בכל ערב שבת, ובסוף השיחה היינו שרים בצחוק 'לכה דודי', כי שבת כבר ממש נכנסה. בכל מקום שהוא היה, בכל מצב, דקה לפני שבת היינו מדברים. אחרי שהוא נהרג ניסיתי לעשות את זה עם רבקה. אבל הייתה שנה משוגעת, לא הצלחתי להתמיד".
עייש איש קשוח, המשפטים שלו קצרים, אבל את הגעגוע אפשר לראות בעיניים. "יהונתן נמצא איתנו", הוא אומר. "בהרבה נקודות אני נפגש איתו, בעיקר עכשיו. לא התגייסתי לצבא, אבל במלחמה הזאת עברתי מהפכה עם עצמי – התגייסתי לשלב ב', ומשם ישר למילואים ביחס"מ גבעתי. אני פוגש בצבא כל מיני אנשים שהכירו אותו, וכל דבר מתחבר אליו איכשהו. נלחמתי חצי שנה כשהווסט שלו עליי. בכל פעם שפגשתי מישהו בכיר שהכיר אותו, דפקתי על הווסט ואמרתי – 'תראה, זה של ברנש'. ותמיד התגובה הייתה – וואו. ב־7 באוקטובר הוא היה בדרך אל הווסט הזה".
איזו תכונה של ברנש היית מאחל ליהונתן שלך שתדבק בו?
"האהבה הגדולה לארץ ישראל. זאת תכונה שהייתי שמח מאוד שהבן שלי ייקח. מתוך האהבה הזאת ברנש גם הלך".
הכתבה המלאה תפורסם מחר (יום ו') בדיוקן
