"המילואימניקים קוראים לכם לעצור ולא לייצר מלחמות פנימיות בזמן שאנחנו נלחמים באויב", כך נפתח "מכתב המילואימניקים" שנשלח לאחרונה לבכירי המדינה מכל המחנות. "מאז 7.10 התגייסנו עבור מדינת ישראל על אף המחיר האישי. הגענו למלחמה הזאת מתוך מריבה גדולה שקרעה אותנו מבפנים. הדבר היחיד שאפשר לנו לשרוד את טבח שמחת תורה ואת ייסורי המלחמה הוא הידיעה שעם ישראל התגייס יחד איתנו, שהוא הבין כמונו את גודל השעה. אנחנו פונים אליכם בדרישה, בקשה ותחנונים – תעצרו ותזכרו שיש לנו אחים שעדיין לא השבנו מהגיהינום, שיש לנו אויב קשה שעוד לא נוצח… אל תשלחו אותנו להילחם בלב קרוע. אנחנו מבקשים שתזכרו את גודל הנס ותשמרו עליו, שיהיה לנו לאן ובשביל מה לחזור".
על המכתב חתמו מובילי תנועות מילואימניקים המייצגות אלפי משרתים מימין ומשמאל, דתיים וחילונים, אנשי פריפריה ומרכז. המכתב גובש ופורסם לאחר שיוזמיו קיבלו שוב צווי גיוס לקראת הרחבת הפעילות הצבאית בעזה, ובמקביל ראו הפגנות שהשביתו את הערים הגדולות, בתגובה לתהליכים מעוררי מחלוקת. אגב, גם כינוס המרואיינים לצורך הכתבה היה משימה מורכבת, בהתחשב בלו"ז הצבאי של רבים מהם.
"זו הזיה ששני הצדדים חוזרים לשיח שהיה לפני המלחמה ולא מבינים את סדר העדיפויות", אומר יאיר וייגלר, מורה ירושלמי וממובילי פורום המילואימניקים הדתיים, שעוסק בהגדלת הכוח הלוחם. כיום הם מתמקדים בסוגיית גיוס חרדים, אבל פועלים גם להחזרת מי שקיבלו פטור ממילואים. "נוצר מצב שאנחנו נלחמים ביחד, יוצאים מהבית ונושאים במשמעויות, ובמקביל רואים את הטירוף שמתחולל ברשתות ובתקשורת, ושומעים אנשי ציבור ונציגי קבוצות שלא עוצרים. אפשר להתנהל אחרת".
רס"מ במיל' רועי קונקול, חבר הנהגת "הרבעון הרביעי", מצטרף לשיחה בזום מההאמר בעזה; מתברר שהוא מכיר את וייגלר משירות משותף. מבחינתו, המכתב הזה היה צריך להישלח הרבה קודם. "המכתב נוצר מתוך תסכול עמוק שקיים אצל המילואימניקים – לא מכך שצריך לעשות מילואים, אלא מהתחושה שאנחנו לבד באירוע ומהחשש שאנחנו חוזרים ל־6 באוקטובר. אני לא מצביע על אשמים אלא מתאר מצב – אנחנו חוזרים לשם וזה לא ייאמן. לא יכול להיות ששולחים צווי 8, ובו בזמן כל אחד בתחומו דואג להחזיר את המדינה למריבה הגדולה שהייתה פה".
"חשוב לומר שהקריאה הזו מגיעה גם מהמשפחות, מילואים זה עניין משפחתי", מוסיפה שרה העצני־כהן, יו"ר תנועת "ישראל שלי", היחידה מהחותמים שאינה מילואימניקית בעצמה. "כשפנו אליי להצטרף למכתב תהיתי מה מועילה אמירה כללית כזאת, שאנחנו בעד הטוב ונגד הרע. אני לא נוהגת לחתום על דברים כאלה. אבל הפעם זה אחרת, נכנסנו לסחרור שלא אמור לקרות כששולחים חיילים לחזית. יש כאן שני צדדים שכל אחד זורק את המנדט על האחר, וכולם חושבים שככל שהווליום גבוה יותר ככה יותר טוב.
"אני אומרת לנבחרי הציבור שלי למשל, נניח שהחלטתם לפטר את ראש השב"כ כי זה מה שטוב לישראל, אבל למה לעשות את זה בצורה בוטה? העניין הוא לא רק הסגנון אלא כמה מעוניינים לתקוע אצבע בעין של הצד השני. תיצרו מהלך ענייני, ואם בג"ץ שם רגליים תענו עניינית. אל תעוררו שדים עם סרטונים על דיפ־סטייט וראיונות מתלהמים. באוזן השנייה צועקים לי הדרג המשפטי, פרקליט המדינה, היועמ"שית והמשנים שלה, שהם באמת מקשה אחת. אי אפשר לעשות את זה כששולחים חיילים לחזית. ההפגנות ששורפות את ירושלים ותל־אביב הן לא סבירות.
"הבנתי שלפעמים צריך להגיד את המובן מאליו, ולכן חתמתי על המכתב. אני לא יודעת איך פותרים הכול, אבל שני הצדדים צריכים להיות ענייניים יותר – גם הדרג הפוליטי וגם הדרג המשפטי. כרגע, אם מחליטים על כינוס ועדה שתדון בהדחת היועמ"שית, מיד כל הדרג המשפטי מצופף שורות ופרקליטות המדינה מפרסמת מכתבים. רגע, עוד לא פיטרו אף אחד, אין צורך לצעוק שהמדינה מתפרקת".
טירוף חודר שריון
אלעד מלכא, רס"מ במיל' שמאחוריו 270 ימי מילואים, שימש עד לאחרונה משנה למנכ"ל משרד התקשורת. "לרוב אני בעד הממשלה והמדיניות שלה, ואני רוצה שהיא תמשיך לעמוד", הוא מבהיר, "אבל במילואים למדנו שכל נושא שלא נוגע למשימה של החזרת החטופים ומיטוט חמאס הוא משני. זה צריך להיות נכון גם בשיח הכללי, אם משהו קשור למלחמה או נוגע להתנהלות השוטפת – מצוין; אם לא, והוא מייצר מחלוקות, צריך לחשוב שוב אם לעסוק בו".
מלכא מוביל את תנועת "הליכוד מתגייס", הפועלת בשורות המפלגה למען גיוס חרדים. הוא מדגיש שהאחריות להנמכת הלהבות מוטלת על שני הצדדים. "אני משתדל להשפיע על דעת הקהל בתוך מפלגת הליכוד, כי זו צריכה להיות המשימה מספר אחת של מפלגת שלטון. זה לא אילוץ שצריך לעמוד בו אלא המשימה שלנו. דווקא בגלל שאני רוצה שהממשלה תיקח אחריות, חשוב להבהיר שיש אחריות גם לאופוזיציה ולמובילי דעת קהל, והקריאה הקריטית הזו מופנית גם אליהם: תתעלו לגודל השעה. תמיד יהיה חוסר הסכמה, ובכל דיון נדרשות בגרות ואחריות".
שקד בנפשי, סטודנטית ולוחמת במילואים ביחידת חילוץ והצלה, סיימה השבוע קו ביהודה ושומרון. היא מובילה את "מגן הדור" – קהילה של 15 אלף מילואימניקים, רובם צעירים יחסית, סטודנטים ובעלי משפחות צעירות. "יש לנו גדוד מאוד מגוון עם אנשים מרקעים שונים, ובשבועות האלה, כשהכול התחיל לגעוש, הרגשתי שזה משפיע על המוטיבציה", היא מספרת. " אנחנו מסתכלים החוצה והרחובות בוערים על שטויות בזמן שאנחנו מקריבים את החיים שלנו, גם מבחינת הסכנה וגם כי אנחנו נקרעים מהחיים שלנו. ומה שעוד יותר מקשה הוא שהריב והפילוג נכנסים לשיח בגדוד – במשימות, בקידוש בשבת או כשיושבים יחד בערב. אנחנו חלק מהציבור הישראלי ואי אפשר לנתק אותנו ממנו. זה המקום שממנו החלטתי להצטרף למכתב".
"החלטנו ליזום את המכתב כשראינו שמילואימניקים מוקפצים אבל בתקשורת מדברים על נושאים אחרים לגמרי, והרחובות מוצפים במחאות לא קשורות", אומר תומר וינר מהרצליה, חבר מועצת העיר מטעם יש עתיד, המנהל עם בנפשי את "מגן הדור". רוח הלחימה שלו לא נשחקה גם אחרי 230 ימי מילואים באוגדה 146. "אם מחליטים על חזרה ללחימה – שאני תומך בה – תנו להילחם ואל תתעסקו בדברים אחרים", הוא אומר.
בנפשי קיבלה תגובות ביקורתיות על המכתב מעמיתיה במילואים מימין ומשמאל. בו בזמן, היא אומרת, נוצרה סביבו הסכמה רחבה. "השמאלנים והימנים כאחד הרגישו שאני מפנה אליהם אצבע מאשימה. במובן מסוים זו הייתה המטרה – לייצר אמירה ניטרלית ואותנטית שלא מתיימרת להיות שחקן פוליטי או מחנאי. כמה מאות מילואימניקים מהקהילות שלנו חתמו על המכתב, והרגשתי שמכל האמירות שהבאנו ומכל ההודעות ששלחנו בשנה וחצי האלה, זו האמירה שהייתה הכי עמוק בלב הקונצנזוס. האמירה הזו מאוד מתכתבת עם התחושות של המילואימניקים".
וייגלר זיהה תגובה דומה גם בקהילת המילואימניקים סביבו. "זו אחת ההודעות שקיבלה הכי הרבה תגובות", הוא מספר, ומבקש לחדד מה נשתנה מבחינתו בתקופה הנוכחית. "גם בסבב הראשון דיברנו על פוליטיקה. אני זוכר שפורסם בג"ץ הסבירות והיינו בלב עזה והתווכחנו על זה, אבל באותו לילה נורה מטח למרכז הארץ וזה איפס את כולנו כי הבנו על מה אנחנו נלחמים. הטירוף שהולך עכשיו חודר את השריון שלנו. כשמילואימניק מגיע מהבית וכולם אומרים לו 'אל תלך לעוד סבב כי המטרה שלו היא להחזיק את הקואליציה', או שהוא שומע שבבית אומרים 'נלך עד הסוף ונראה לשמאלנים מה זה' – זה סודק את האחדות בפלוגה. אני אוהב להתווכח במילואים על קפה שחור, אלה הוויכוחים הכי רלוונטיים, אבל משהו עכשיו יצא מפרופורציות. בואו ננשום, ננהל את האירוע ונדבר עליו. צריך לדבר אחרת, אין לנו ברירה אלא לדבר אחרת. אם אתם שולחים אותי למלחמה, אז מובילי המחאה מצד שמאל והפוליטיקאים מצד ימין צריכים לנהל את זה אחרת".
לעצור מה שלא חשוב
מה משמעות החתימה על מסמך אמורפי כל כך? בדמוקרטיה אמורים להיות ויכוחים והפגנות, החלטות ומחאות נגדן. איך אתם מצפים שהמציאות תיראה? מה יהיה שונה?
קונקול: "זה בסדר גמור שיש מחלוקות, אנחנו אוכלוסייה הטרוגנית שמגיעה ממקומות שונים, ויש אידיאולוגיות שאפשר להתווכח עליהן גם באופן נוקב. אבל אין ישראלי שלא מבין שהמריבה של 2023 הובילה אותנו לשבעה באוקטובר. זה לא עניין של מי אשם. כשאנחנו רבים בטמפרטורה כזו, האויב שלנו רואה בזה נקודת תורפה ואנחנו מאבדים את הקשר עם המטרה האמיתית, עם הסיפור הגדול שמחבר אותנו. הציפייה שלנו היא שלא נחזור לטמפרטורה של המריבה, כי אנחנו עדיין במלחמה, והריב הזה פוגע בביטחון. האמת היא שרק המילואימניקים וסביבתם מצליחים להחזיק בו זמנית את הסיפור הגדול שמחבר אותנו, לצד המחלוקת. אם אני מוכן למות בשביל מי שיושב לידי, אין סיכוי שאריב עד מוות כשאחזור הביתה. אתם שולחים אותנו למשימה קדושה – להילחם, להביא חטופים, להכריע את חמאס וחיזבאללה בכל הגזרות. אתם לא יכולים באותו הזמן להחליש אותנו בעורף, כי בסוף זה מחלחל. במקביל לניהול הווליום של השיח צריך להבין שיש משמעות לעיתוי. אנחנו עדיין במלחמה, עדיין נשלחים צווי גיוס, ובזמן הזה אתם מצפים שלא נסתכל אחורה לראות שאתם מקללים זה את זה ושורפים את הרחובות. אגב, אני לא מסכים שיש בעיה להיות בעד הטוב ונגד הרע. אם היו עוד אנשים כאלה, המצב שלנו היה טוב יותר".
מה הסיפור שמחזיק אותנו? איך צריך להתנהל בפועל?
"אנחנו כאן כי הבטחנו ש'לעולם לא עוד', כשלנו בזה, ועכשיו אנחנו עובדים קשה כדי שההבטחה הזאת תהיה אמיתית ויהודים במדינתם תמיד יהיו מוגנים. ברמה הטקטית הכי פשוטה, אם לא נחיה כאן מתוך הבנה עמוקה של ברית גורל וברית ייעוד, ניחלש עד שלא נחזיק מעמד. אף אחד לא חי בישראל בגלל היועמ"שית, ראש השב"כ או כל מחלוקת אחרת. אנחנו כאן כי יש משהו גדול יותר שמחבר אותנו, והאתגר הוא לנהל את המחלוקות על גביו.
"אין הדרכה ברורה איך לנהל את הדיונים הציבוריים, אבל אם השלטון ידע לגלות קצת אמפתיה והקשבה לפחדים של ציבור גדול מהמהלכים שהוא עושה, המצב ייראה אחרת. ומהצד השני, אם לא נייחס לשלטון את הכוונות הכי רעות, אלא נבין שמדובר באנשים שחושבים אחרת – המצב ישתפר פלאים. אגלה לך בסוד שאם תיתני לשרה ולי לשבת בחדר על רפורמה משפטית, בתוך כמה דקות הסיפור נעול. וזה נכון ברוב המחלוקות, אבל אנחנו בוחרים לא לעשות את זה כדי להמשיך את המריבה, כי היא משרתת את כל הצדדים של הפוליטיקה. למשל, יריב לוין מדבר על הרפורמה המשפטית כבר עשרים שנה. אם הוא היה נכנס לחדר כמעט עם כל אחד מחברי הבית לפני הנאום שלו ומנסה לצרף אותו, 75 אחוזים מהרפורמה היו עוברים בהסכמה. אני בטוח בזה".
העצני־כהן: "ברמה הפרקטית, כל מהלך שהוא לא הכרחי צריך לעצור. למה? כי אנחנו במצב מלחמה. אנשים עוזבים את הבית לחודשיים וחצי ומוכנים לסכן את החיים שלהם, אז תנמיכו את הלהבות, גם אם אתם במחאה, גם אם את היועמ"שית שחושבת שמותר לך הכול וגם אם אתה ראש הממשלה. נכון שהמשחק הפוליטי תמיד קיים, ואני עמוק בתוכו, והתייצבתי בעד הרפורמה המשפטית לאורך כל הדרך, אבל עכשיו אין ברירה, אנחנו במלחמה, וגם הצדדים הפוליטיים צריכים להיכנס למצב חירום. נכון שקידום מהלכים והפגנות מולם הם חלק מהמשחק הפוליטי והדמוקרטי, אבל כרגע צריך להנמיך את הווליום. למשל, חייבים להחליט על הרכב הוועדה למינוי שופטים כי יש מינויים בפתח. כאשת ימין זה לא נראה לי הנושא הכי חשוב, אבל חייבים לעסוק בו כי יש סטגנציה במינוי שופטים. אז נכון שמדובר בשינוי שהוא חלק מהרפורמה המשפטית אבל הוא מאוד מינורי והוא ייכנס רק בכנסת הבאה, כך שהציבור יצביע עליו בבחירות. אני לא מבינה למה להציג את זה כקץ הדמוקרטיה. אתם הרי יודעים שזה שטויות, אז למה לחסום על זה את כביש 1 במשך ימים שלמים? להגיב בפרופורציה זה המינימום של אחריות ציבורית".
וייגלר: "אם הממשלה הייתה אומרת שעושים את השינוי הזה וזהו, הרוחות היו נרגעות. אבל יש חוסר אמון שהעניין ייגמר בזה. ולנושא הפרופורציות צריך להוסיף את בחירת המילים בוויכוחים – אין מצב שאנשים משתמשים במושגים כמו 'לנצח את הצד השני' כשמדובר בשמאל וימין. פשוט אסור להשתמש בזה. השיח הוא הרבה מהעניין. יש מי שלא מבין שהאויבים שאנחנו מכריעים נמצאים בעזה, בלבנון ובאיראן. השפה הקיצונית הזאת צריכה להיעלם. וכמובן שצריך שיהיה ברור שצה"ל מחוץ לעסק; אף אחד לא מאיים באי התייצבות".
לכידות ביטחונית
איך אתם מתייחסים לנושאים שקשורים למלחמה כמו ועדת חקירה, גיוס חרדים או עסקאות חטופים? הם הכי אמוציונליים, ואי אפשר לשים אותם בצד.
העצני־כהן: "כל ייחוס של מניעים זרים להמשך הלחימה הוא עוול גדול. לאורך השנים בכלל והמלחמה בפרט נתניהו עשה הרבה דברים שנגדו את הבייס שלו, למשל עסקת החטופים האחרונה. יש כאן דילמות אמיתיות, וכשמוציאים את הצד האינטרסנטי אפשר לקיים דיון. מהיכרות עם סמוטריץ' ועם גורמים אחרים בקואליציה אני יכולה להגיד שזה תמיד עניין של תפיסת עולם ורצון לעשות טוב למדינת ישראל".
וייגלר: "אני עסוק מאוד בסוגיה של גיוס חרדים וכועס על הנציגים שלי, אבל כל דיון צריך לנהל בכבוד, אחרת אנחנו מפרקים את הקיום שלנו פה ומובילים את עצמנו לעוד 7 באוקטובר. אנחנו קצת ציניים לדברים הבסיסיים שמחברים בינינו, לכן באנו להזכיר את הדברים שב־8 באוקטובר ידענו מצוין – האויב לא הבחין בין בארי לאופקים. יש אויב בשער והוא לא תיאורטי, אנחנו נלחמים בו".
"דיונים שקשורים למלחמה צריך לנהל, אבל גם בהם יש חשיבות לשאלת אופן הניהול", סבור מלכא. "למשל בשאלת ראש השב"כ, הגורמים הפוליטיים צריכים לחשוב איך הם מבהירים שהצעדים נעשים לטובת כולם – בצורה שקופה ומנומקת יותר, בצורה שמפחיתה לחצים ושמטרתה לרתום את הציבור להבנה שאין כאן ניסיון לעשות מהלך פוליטי אלא שיש פה עניין אקוטי לניהול המלחמה. המדינה צריכה להתנהל ותמיד יהיו אי הסכמות, אבל אם לא נשכיל לשים את הטפל בצד ואת העיקר על ראש שמחתנו – לא נצליח לעמוד במטרות המלחמה".
קונקול: "המחלוקת הביטחונית־מוסרית הקשה של המשך לחימה ושחרור חטופים היא אמיתית ועמוקה. אני התנגדתי לעסקאות אבל אני מבין היטב את הטיעונים של שני הצדדים. זו מחלוקת איך ישראל צריכה לפעול ברמה המהותית ממש. זה לא דומה לנושא של גיוס חרדים, שלדעתי יש סביבו את הקונצנזוס הגדול ביותר וגם השבר הגדול ביותר. לא משנה איזה חוק גיוס יעבירו, כי למאות אלפי אנשים שיצאו להילחם נשבר הלב מול קבוצה גדולה כל כך שאומרת להם 'אנחנו לא בעסק'. השבר הזה יעצב את החברה שלנו בשנים הקרובות. זה מתחבר לנושא עמוק יותר, והוא מה מחבר בינינו ומהי הברית האמיתית שיש לנו. בנוסף, צריך לתעדף עיסוק בנושאים שלא מביאים לקרע בעם".
העצני־כהן: "הבעיה היא שהכול מביא".
קונקול: "יש נושאים שאני מוכן להפסיד בהם. בחוק להרכב הוועדה למינוי שופטים אני מוכן להפסיד, כי אני מעדיף שלא נריב על זה ברחובות. מדינת ישראל צריכה לשים בראש הרשימה את עניין הלכידות החברתית. הוא חשוב יותר מכל תקציב, חוק או הרכב הקואליציה".
העצני־כהן: "זה השינוי שחל בי מהמלחמה. אידיאולוגית נשארתי באותו מקום, ואפילו התחזקתי בנושאים מדיניים, אבל השתנה בי היחס ללכידות חברתית כמרכיב בביטחון הלאומי. בעבר זלזלתי בזה, האמירה של ראש השב"כ לשעבר יורם כהן שהקרע בעם הוא הסכנה הגדולה ביותר הייתה התחמקות בעיניי. היום ברור לי שהלכידות החברתית היא רכיב חשוב בביטחון. אין לי תשובת בית ספר איך יוצרים לכידות, אבל ברור לי שהיא חשובה. האויבים שלנו אומרים בפה מלא שהם רואים בהפגנות ובפירוד חולשה שלנו. אני רואה בבית את ההבדל בכמה אנחנו מצליחים לעמוד באתגר המילואים, בין תקופות שמרגישים שעם ישראל ביחד לתקופות שכולם רבים. העורף צריך להיות חזק לא רק מול רקטות ואזעקות, אלא גם בהעדפה של לכידות חברתית".
