בישראל 2025 אוהבים לצלות בשר, אבל פחות מתורגלים בצליית בהמה שלמה על האש. בקורבן הפסח, מה לעשות, זאת המצווה. מאמר טרי של פרופ' זהר עמר מאוניברסיטת בר־אילן בכתב העת "המעיין" מתחקה אחר דרכי קיום הטקס בימי הבית. הוא חושף בין השאר שצליית בהמה שלמה הייתה מקובלת גם ביוון העתיקה כחלק מהפולחן האלילי, ולמעשה מקובלת שם עד עצם היום הזה: בחג הפסחא הנוצרי, יוונים רבים צולים באש כבש שלם.
כל קורבן פסח, מזכיר עמר, נצלה בתנור משלו, מה שחייב בעבר ויחייב בעתיד ייצור אלפי תנורים בירושלים, כמספר הקורבנות. לכן מספרים המקורות (אבות דרבי נתן א, לה) ש"מעולם לא אמר אדם לחברו לא מצאתי תנור לצלות פסחים בירושלים". הקורבן הוכנס אנכית לתנור חרס שהיה למעשה גליל בעל פתח רחב. בכפר באמירויות ב־2022 הבחין פרופ' עמר כיצד מייצרים שם תנורי חרס גדולים, שגובהם עד 1.80 מטר. התנורים אינם נצרפים באש בעת עשייתם, אלא מתקשים אגב השימוש בהם באפייה הראשונה. יש לשער שכך נהגו גם קדמונינו, שהרי כל עוד התנור לא נצרף הוא אינו מקבל טומאה, ובכך ניתן לשמור על טהרתו של תנור חדש עד רגע השימוש בו לצורך קורבן הפסח.
רוחבו של הכבש לאחר פשיטת עורו והוצאת קרביו מגיע ל־35 עד 45 סנטימטרים. כדי שגוף הבהמה לא ייגע בזמן הצלייה בדופנות התנור – דבר בעייתי מבחינה הלכתית – רוחב התנור היה צריך להיות לפחות חצי מטר. השפוד של הקורבן הוצב בתנור, וכנראה היה מתקן כלשהו שקיבע את השפוד כך שגוף הקורבן לא ייגע בדפנות. לפי ההלכה משחילים את איברי הבהמה הפנימיים על שפוד נפרד וצולים אותם לצד גוף הקורבן, וממילא יש להתחשב בכך בקביעת קוטר התנור.
במשנה מובא שאת קורבן הפסח משפדים על ענף עץ רימון דווקא, וזאת כנראה כי עצתו קשה וצפופה והוא איננו מפריש מים או חומרי לוואי אחרים בעת הצלייה, וכן משום שענף הרימון ישר ככלל, בניגוד לעצים אחרים. עמר ממליץ על ענף בעובי שלושה עד חמישה סנטימטרים. עמר גם ממליץ להדק את הקורבן לשפוד בעזרת חוט קשירה ייעודי לבשר, אולם רבנים ששאל עודם חלוקים אם מותר לעשות זאת במקרה של קורבן הפסח.
צליית שומרון
כחלק מהמחקר העמיק עמר גם בקורבן הפסח השומרוני. התברר לו שהשומרונים, שתנורי הפסחים שלהם הם למעשה בורות חצובים, מסיקים אותם בגזעי עצי זית עבים יבשים שנכרתו שנה מראש, כ־160 ק"ג עץ לצליית כבש בודד. את התנורים מסיקים השומרונים שעתיים לפני הצלייה, והם מפסיקים להוסיף עצים לתנור כחצי שעה לפני הכנסת השפודים, כך שהאש הגלויה דועכת והקורבן נצלה בחום הגחלים בלבד.
הקורבן הוא לרוב כבש (אך לפעמים גם גדי עיזים) בן שנה, ומשקלו כ־40 עד 50 קילוגרמים. לפי חשבונו של עמר שוחטים השומרונים קורבן אחד לכל בית אב, המונה 14־15 נפשות, ובסך הכול מסופק כקילוגרם בשר נטו לכל נפש – מה שמביא להותרת חלק גדול מהבשר, שפשוט לא מספיקים לאכול. להערכתו תהליך ניקויו והתקנתו של הקורבן לצלייה באתר בהר גריזים נמשך כחצי שעה, וכולל את הפשטת העור עם הצמר, ואת הוצאת האיברים הפנימיים שהתורה אומרת שעליהם להיות מוקטרים על גבי המזבח.
בקצה התחתון של השפוד נועצים השומרונים שני ענפים בצורת X, שמונעים את החלקת הכבש לקרקעית, ובכך נמנעת שרפתו. בשל היעדר אוויר בבורות התנורים אחרי כיסוים האש הגלויה פוסקת, ותהליך הצלייה שאורך כשעתיים עד שעתיים וחצי נעשה בעזרת חום הגחלים והחום הנפלט מדפנות התנור. כאשר הכוהן הגדול השומרוני נותן את האות שוברים את האטימה של פי התנורים ומוציאים במהירות את הקורבנות, לפני שיחדור לתנור אוויר שיבעיר מחדש את האש וישרוף את הבשר.
צלייה בתנור סגור מקצרת את משך הצליה, והדבר מוזכר כבר בתלמוד הירושלמי למסכת פסחים: "בשעה שהגחלים באוויר התנור נצלה לחצי שעה, בשעה שהגחלים לאוויר־עולם נצלה לשעה". אך לתנור יש גם מגרעות, ולכן נוסתה עוד בימי קדם שיטה אחרת, המכונה במקורות "אסכלה". לפי רש"י האסכלה היא מסגרת ברזל מלבנית שקצות השפוד עם הקורבן מונחים עליה, כך שגוף הקורבן תלוי בחלל האוויר מעל מוקד האש.
עמר וצוותו ערכו ניסוי שבו נשחטו שני כבשים זכרים בני ארבעה חודשים מגזע אוואסי, תת־גזע של כבש האליה שהיה שכיח בארץ ישראל. הצוות צלה אחד מהם בתנור פסחים מיוחד שהכין ואילו את השני על גבי אסכלה באוויר הפתוח. משקל הכבשים לפני פשיטת עורם היה כמעט זהה, כ־40 קילוגרמים. בקצות המוט שהוצב על האסכלה היו שתי ידיות שאפשרו את סיבובו. בנפרד הושחלו שאר האיברים הפנימיים שנאכלו על שפוד מעץ רימון. הכבש הודק לשפוד באמצעות שפודים קטנים. במהלך תהליך הצלייה היה צורך לסובב כל העת את השפודים כך שהכבש ייצלה היטב ובשווה מכל צד.
באשר לכבש שנצלה בתנור, תחילה הושחלו כל האיברים הפנימים על שפוד מעץ רימון, כאשר הכבד בתחתית על מנת שהדם ינוקז לקרקעיתו. לאחר מכן הושחל גוף הכבש. את השפוד שילשלו עמר וצוותו לתנור כשפני הכבש כלפי מטה, מעל שכבת גחלים לוחשות בגובה 25 סנטימטרים. לאחר מכן פתח התנור נאטם בבד רטוב ובכיסוי קרמי שבמרכזו חור, שמאפשר את יציאת קצה השפוד מחוץ לתנור. האטימה ההרמטית הושגה באמצעות מריחת בוץ מסביב למכסה למעלה, וכן בפתח התחתון של הסקת האש.
בעקבות הניסוי המליץ עמר לבנות תנור חמר שקוטרו 55־60 סנטימטרים לפחות, להבעיר את התנור שלוש שעות קודם להכנסת הכבש ושגם הצלייה תימשך כשלוש שעות, ולהשתמש בכ־150 קילוגרמים של עץ יבש, רצוי עץ זית. הניסוי לימד שכבש במשקל 40 קילוגרמים מספק בשורה התחתונה 12־13 קילוגרמים בשר ראוי לאכילה, כך שכל כבש כזה הספיק לכחמישים איש בממוצע.
היתרון המובהק של הצלייה באסכלה, על אף המשך הארוך יותר, הוא שהאסכלה היא מתקן פתוח וממילא קל יותר לבקר את עוצמת האש ולוודא את מצב הצלייה. עמר ממליץ כאמור לצלות את הפסח בתנור אטום למשך שלוש שעות, או לצלות את גוף הבהמה באסכלה פתוחה למשך 4־5 שעות ואילו את שפוד האברים הפנימיים למשך שעתיים־שעתיים וחצי. בשתי האפשרויות – התנור והאסכלה – מלבים תחילה את האש עד לחום של כ־550 מעלות. בזמן הצלייה בתנור, כשהאש הגלויה דועכת ונותרים גחלים, יורדת הטמפרטורה בתנור לכ־100 מעלות, ובאסכלה ל־120־190 מעלות.
אהבת תזמון
בשנה כמו זו, יש לציין, כשהבערת התנורים והצלייה אמורות להיעשות רק לאחר צאת השבת, מהירות הצלייה קריטית במיוחד, שהרי יש לסיים את התהליך כולו, כולל אכילת הפסח, בטרם חצות לילה. לו הייתה מתאפשרת הקרבת קורבן הפסח, שליל הסדר השנה היה נעשה ברובו סביב תנור הצלייה, ורק לקראת סיום הערב היה מוצא הפסח מהתנור או מהאסכלה ונאכל.
בשבת, ערב פסח, תזרח השמש ב־06:14 ותשקע ב־19:11, בסך הכול 12 שעות ו־57 דקות של יום. שעה זמנית אחת תימשך לפיכך 1:04:45 שעות. לפי המקורות תחילת שחיטת קורבן הפסח היא בשעה הזמנית שמונה וחצי, ובשעון זמננו זה אומר סביב 15:30 בצהרי שבת. סוף זמן שחיטת הפסח הוא בשקיעה. הפסח נשחט בשלוש כיתות, כלומר שלוש קבוצות, מה שאומר שכל כת שוהה בעזרה כשעה. בזמן הזה, כותב עמר, יש להספיק את השחיטה, את פשיטת העור, את ניקוי הקרביים, את הוצאת האברים הפנימיים ואת הקטרתם.
בשנה כמו שלנו, כשערב הפסח בשבת, הצלייה היתה מתחילה כאמור רק במוצאי השבת. אולם בשנים רגילות הייתה משמעות רבה לכניסה לעזרה דווקא עם הכת הראשונה או לכל היותר השנייה. בשנים רגילות, לאחר סיום השחיטה בעזרה, הקורבן היה מועבר למקום ישיבת החבורה בתחומי ירושלים המקודשת להתחלת הצלייה, כשהכת הראשונה עשתה זאת בסביבות חמש בערב. בני הכת הראשונה היו יכולים להסב לסדר בשמונה בערב כשהפסח שלהם כבר צלוי היטב אם נצלה בתנור. אם משתמשים במתקן צלייה פתוח, אסכלה, סיום הצלייה עשוי להתאחר עד תשע או אפילו עשר. הכת השנייה, שיוצאת מהעזרה עם קורבנות הפסח שלה רק בסביבות שש, תיהנה מצלי הפסח שעה לאחר מכן, ואילו הכת השלישית תסיים את הצלייה סמוך לחצות, במועד שבו כבר יש לסיים את אכילתו.
לעת עתה הנושא איננו שעת סיום ההקרבה או האכילה, אלא דווקא מועד ההתחלה – כלומר, לא באיזו שעה אלא באיזו שנה. מתי תאפשר מדינת ישראל חופש פולחן בהר הבית? נדמה שכל אדם ישר בישראל יודה ששום דבר רע לא יקרה, שום מלחמה לא תפרוץ, שום פצצת אטום לא תוטל, שום חרם לא יתרחש, אם מדינת ישראל תאפשר למעוניינים בכך, למעוניינים בלבד, חופש פולחן בהר הבית, כולל קורבן פסח, שומו שמיים. זוכרים את איומו של יאיר לפיד ש"אנשים ימותו אם בן־גביר יעלה להר הבית"? אבל בן־גביר עלה שוב ושוב להר הבית, וזה קרוב לשנה יהודים אפילו משתחווים בו בחופשיות, ואף אחד לא מת בגלל זה. להפך. חודש רמדאן השנה היה השקט ביותר זה עשורים, אבל איש אינו מסיק מכך את המתבקש.
בצמרת המדינה לא חושבים מחדש, ממש כפי שלא מסיקים שם מסקנות מתבקשות מתוצאותיהן של אינספור הנחות שגויות אחרות. לא התבהלה מתגובה ערבית נוראה מכתיבה את המדיניות היום, אלא בעיקר הקיבעון, ויותר מכך – תפיסה חילונית אדוקה השלטת בקרב קובעי המדיניות, שקודשי האומה אינם דבר חשוב, ודאי לא כזה שצריך להתאמץ להזיז בגללו את הגבינה ולבחון מחדש את המציאות. אם הציבור היה מוחה על כך, להנהגה לא היה מנוס מלבחון את הדברים, אבל הציבור איננו מוחה. מצוות התורה רחוקה ממנו, ואם להודות באמת, טוב בעיניו שתיוותר אות מתה בסידור כלשהו, כזו שצריך למלמל פעם בשנה בבית הכנסת בערב פסח בין הערביים – ולהמשיך בדרכנו.
