הרשת סוערת לאחרונה: "מדענים הצליחו לשבט את זאב הבלהות, ולהביא לעולם שלושה גורים". מיהו אותו זאב עם שם מפחיד? האם באמת שיבטו אותו ומה ההשלכות לכך? והאם עלינו לחשוש מטי-רקסים שיצודו אותנו ביציאה מהסופרמרקט השכונתי?
נתחיל בכך שהדיווחים בתקשורת נוטים גם כאן להיות שטחיים, וזה ממש חבל כי מעבר לכך שנושא השיבוטים מרתק כשלעצמו, יש כאן עוד הרבה בשר לנעוץ בו שיניים. בטור הזה אתייחס לנושא ממספר היבטים – בראש ובראשונה, כמובן, לפרוייקט השיבוט של אותו זאב בלהות דנן, שהוא רק הסנונית הראשונה בפרויקט ההחזרה לחיים של בעלי חיים נכחדים של חברת Colossal Biosciences, לאחר מכן לסיבה שבגללה צריך בכלל לשבט את היצור היפהפה הזה – הכחדת הענק שמכונה "הכחדת הפליסטיקון המאוחרת" – אחר כך אפרט בצורה מסודרת את האופן שבו שחזרו את הזאב, ולבסוף אציג את הבעייתיות הכרוכה בפרויקט הזה ומדוע הוא סופג כל כך הרבה אש.
לא זאב ולא בלהות
נתחיל בשאלה מהו "זאב בלהות" (Dire Wolf) – האם הוא אכן זאב? ומה הקטע עם ה"בלהות"? האם הוא היה מעורר בעתה לו חי היום?
טוב ששאלתם, התשובה היא לא רבתי – על פי מחקר משנת 2021, זאב בלהות הוא לא באמת זאב, למעשה יותר קרוב גנטית לתן. עם הזאב המצוי הוא חולק אב קדמון שחי לפני כ-6 מיליון שנה. מדוע הוא כה דמה לזאב? עניין של אבולוציה מתכנסת – זהו מצב שבו שני בעלי חיים שאינם קרובים, מתפתחים באופן דומה מבחינה מורפולוגית עקב לחצים סביבתיים דומים שדוחפים ל"פתרונות" אבולוציוניים דומים. בונגע לחלק השני של שמו, זאב בלהות היה קצת יותר מסיבי מזאב מצוי – בערך 25% יותר גדול – אבל הוא לא היה מעורר בעתה כפי שהשם שלו עשוי לרמז, אם כי הנשיכה שלו היתה החזקה ביותר במשפחת הכלביים.
זאב הבלהות התפתח לפני כ-250 אלף שנים בצפון אמריקה, כאשר כדור הארץ היה בעיצומה של תקופת קרח. האקלים היה קר ויבש וקרחוני, אבל זה היה רחוק מהשיא שיגיע בסוף תקופת הקרח האחרונה – לפני כ-20 אלף שנים.
לצידו התקיימו, מחד, אוכלי עשב מסיביים; ממותות, עצלני קרקע ענקיים, איילי קורא, תאואים וגם סוסים וגמלים (שתי הקבוצות האלה, אגב, התפתחו בצפון אמריקה ועברו לאירואסיה בתקופת הקרח, כשמיצר ברינג היה קפוא). מאידך היו גם טורפים מרשימים, כמו הטיגריס השנחרבי (סמילודון), האריה האמריקאי שהיה גדול בכ-25% מהאריה האפריקני של היום, וגם דוב ענק (short face) שהכניס לכיס הקטן שלו את דובי הגריזלי של היום. כולם התחרו על ליבם ובשרם של אוכלי העשב הגדולים, הקרחונים עלו וירדו במחזוריות של 40 אלף שנים והכול נראה אחלה.
ואז, בפרק זמן של כ-2000 שנה, בין לפני 13 אלף שנים ל-11 אלף שנים (אלה הערכות שנים גסות למדי) נכחדו מיבשת אמריקה הרוב המוחלט של כל מי שהזכרתי למעלה. "הכחדת הפליסטיקון המאוחרת" הייתה הכחדת ענק שחיסלה כ 70% מהמגפאונה (בעלי חיים שמשקלם מעל 50 ק"ג). זהו פרק זמן אפסי מבחינה אבולוציונית, ורק קטסטרופה יכולה היתה לגרום לזה, אז מה קרה?
מי אשם
בניגוד להכחדת הקרטיקון, שלגביה יש לנו אקדח די מעשן: מכתש ענק בחצי האי יוקטן – במקרה דנן אין אקדח אחד מעשן אלא מספר גורמים, שיש סיבות לחשוד בכל אחד מהם בנפרד, אבל בסופו של דבר מתכנסים לשתי אפשרויות, לא בהכרח סותרות ואולי אפילו משלימות.
הראשונה היא התפשטותו של ההומו ספיאנס ביבשת אמריקה, בפרט הצפונית, ובפרט של תרבות הקלוביס שהיתה כנראה מפותחת יחסית מבחינה טכנולוגית, והצטיינה בהרג ובציד של המגפאונה. יש לנו ראיות פורנזיות רבות לציד חסר אבחנה. ופקטור נוסף שכנראה שיחק גם הוא תפקיד משמעותי – לפני כ-13 אלף שנים, אחרי שכדור הארץ פחות או יותר יצא מתקופת הקרח האחרונה והאקלים התחמם, הטמפרטורות צנחו בבת אחת באירוע שנקרא "יונגר דרייס" (Younger Dries), ואחרי שכולם היו בטוחים שהקרחונים נעלמו לבלי שוב, הם חזרו בגדול.
מדוע זה קרה? לאף אחד אין מושג ירוק, והספקולציות נעות בין פגיעת אסטרואיד לזרימה מסיבית ופתאומית של קרחונים לתוך האוקינוס האטלנטי, ולמעשה הפיכה של זרם הגולף עקב הצפת האוקינוס במים מתוקים, דבר שהשפיע באופן דרמטי על הטמפרטורה בחצי הכדור הצפוני. כך או כך, אחרי שהאשימו בהתחלה את ההומו ספיאנס בהכחדת המגפאונה (כי להאשים את ההומו ספיאנס בכל תלעובות העולם זה כמובן הדבר שהכי כיף לעשות), ההערכה שגם לאקלים היה תפקיד משמעותי בהכחדה, ואולי ההומו ספיאנס רק דחף לתהום את האקוסיסטם המעורער, תופסת יותר ויותר תאוצה.
בכל מקרה, כמו שקורה תמיד בהכחדות ענק – הצמחייה נפגעת ראשונה מהאקלים הקיצוני, אחריה נפגעים אוכלי העשב ולבסוף טורפי הענק. זאב הבלהות, שכנראה היה פחות מותאם לציד מטורפים מתחרים אחרים כמו הזאב המצוי והקויוטי, נכחד בסופו של דבר מהעולם.
מאיפה הביאו את הדנ"א
עכשיו כשאנו מבינים את הסט-אפ, נתחיל לצלול לעובי העניין – מי היא אותה חברת Colossal Biosciences, וכיצד היא מועילה, או מזיקה, להיסטוריה האנושית?
Colossal Biosciences היא חברת ביוטכנולוגיה אמריקאית, שנוסדה ב־2021 על ידי הגנטיקאי ג'ורג' צ'רץ' והיזם בן לאם, במטרה להוביל את תחום ה־"דה־הכחדה" (De Extinction) – החזרת מינים שנכחדו לחיים, באמצעות הנדסה גנטית. על פי ה"אני מאמין" שניתן למצוא באתר החברה, האג'נדה שלה משלבת חזון מדעי ושימור סביבתי, מתוך שאיפה לשחזר בעלי חיים כמו הממותה הצמרית, הטיגריס הטסמני, זאב הבלהות, והדודו, תוך כדי פיתוח טכנולוגיות שיכולות גם לסייע בהגנה על מינים קיימים. אחד ההישגים הסמליים של החברה הוא יצירת עכבר צמרי (wooly mouse) – עכבר מהונדס בעל תכונות של ממותה, כולל פרווה צפופה והתאמה לקור, ששימש כהדגמה להנדסה של תכונות אבולוציוניות בעזרת עריכת גנים. העכבר מהווה, על פי חברת Colossal Biosciences, "צעד מוקדם בדרך לשחזור פונקציונלי של ממותות, ומסמל את המעבר מתיאוריה לפרקטיקה". אשרי המאמין.
השחזור של אותן חיות נכחדות נעשה באמצעות שינויים גנטיים על מינים הקיימים היום, הקרובים מבחינה גנטית למינים שרוצים להחזיר לחיים. באשר לזאב הבלהות, המין הקיים היום הקרוב אליו ביותר, לטענת Colossal Biosciences, הוא הזאב האפור המצוי. שמתם לב לסתירה? כתבתי קודם שהזאב המצוי איננו קרוב המשפחה החי הקרוב ביותר לזאב הבלהות, אלא התן. חברת Colossal Biosciences טוענת שהמחקר שקבע זאת טועה ושהזאב המצוי הוא הוא הקרוב הקרוב ביותר! בינתיים החברה לא סיפקה לכך הוכחות וזהו עוד נושא הזוכה לביקורת.
אז מלבד המחלוקת – בינינו, לא ממש חשובה – מי קרוב המשפחה האמיתי של זאב הבלהות, מה עוד בעייתי במאמצי ההחזרה לחיים של מינים נכחדים, ומדוע חברת Colossal Biosciences סופגת ביקורת מכל כיוון שהוא?
הנקודה העקרונית ביותר: לא באמת ניתן להחזיר בעלי חיים נכחדים, כי בשביל זה צריך לברוא אותם מחדש, ובינתיים ההומו ספיאנס, למרות מאמציו, אינו יודע איך ליצור חיים יש מאין. מה הם כן עושים? ממפים את הגנום של בעל החיים הנכחד, משווים בין הגנום שלו לבין קרוב המשפחה שאותו הם מתכוונים לשנות, וממפים את הפערים. במקרה שלנו הם זיהו 20 שינויים על פני 14 גנים בין זאב הבלהות לזאב האפור, שהיו לדעתם ההבדלים המשמעותיים בין שניהם (לא היחידים, כמובן), שנגעו למסה (גודל), למבנה הראש וכן לפרווה.
לאחר מכן הם לקחו ביצית מעוברת של זאב אפור, ובעזרת טכנולוגיית CRISPER המאפשרת לערוך ולחתוך בצורה מדויקת קטעים בגנום, הם החליפו את אותם 20 קטעים בקטעי גנום של זאב הבלהות – חשוב לציין שאלה מקטעי גנום סינתטיים, ולא מקטעי גנום אמיתיים שהם סינתזו משאריות של מאובנים של זאבי בלהות. ופה כבר יש קאצ' – מהיכן הם הצליחו לגלות מה הגנום של בעל חיים שנכחד לפני כעשרת אלפים שנים? ובכן, האופן הוא מאובנים. המאובנים חייבים להיות בני מיליון שנים לכל היותר כדי שניתן יהיה בכלל לשחזר משהו מהגנום (מה שמוציא מכלל אפשרות שחזור נוסח פארק היורה). לכאורה, מספיק למצוא במאובן אפילו תא אחד, מפני שבעיקרון בכל תא יש עותק של כל הגנום (או לפחות ברובם). אך בפועל מדובר במשימה קשה, ובנוסף אנחנו רוצים מספר עותקים, כדי שנוכל להתעלם ממוטציות מקומיות בתאים מסוימים. מקובל להניח שנדרשים לפחות 10 רצפים כדי למפות בביטחון דנ"א של מין. קל לכתוב את זה, אבל להצליח בפועל במשימה הזו הרבה יותר קשה: הדנ"א הוא לא מולקולה יציבה והוא נהרס בקלות, ולכן צריך מאובנים רבים כדי שישלימו אחד את השני. זה למשל האופן שבו מיפו את הגנום של האדם הניאנדרטלי – דגימות רבות שנאספו ממאובנים שונים שמתוארכים על פני עשרות אלפי שנים.
לכאורה במקרה של זאב בלהות יש לנו פתרון פשוט: בלוס אנג'לס יש אתר שנקרא La-Brea Tar Pits, אזור נרחב שמזרים כמות נכבדה של זפת אל פני השטח. השטח הזה היה מלכודת מוות לבעלי חיים בסוף תקופת הפליסטוקן, לפני כ-13 אלף שנים, שבאו לשתות מבריכות המים שכיסו את הזפת, נלכדו בזפת ולבסוף מתו ברעב. בין המאובנים הרבים של חיות שנמצאו שם, אותרו גם עשרות מאובנים של זאבי בלהות אומללים. לכאורה פתרנו את הבעיה, נכון? אלא שהזפת הייתה מרושעת לבעלי החיים לא רק בחייהם. רמת החומציות שלה חיסלה את כל מולקולות הדנ"א, ולא ניתן להשתמש בו כלל כדי להפיק גנום.
אז מאין בכל זאת הגיעו הדנ"א? נמצאה שן אחת בת 13 אלף שנים, ובהמשך גולגולת שמורה היטב בת 72 אלף שנים, ומשני אלה הצליחו להפיק מספיק דנ"א כדי שיוכלו בעזרת AI להגיע למיפוי מלא של הגנום של זאב הבלהות.
לאחר שהחוקרים החליפו מקטעי דנ"א במקטעים רלוונטים של זאב בלהות, הם שתלו את הביצית אצל אם פונדקאית, אבל קרובה אחרת – כלבה. כלומר לקחו ביצית של מין אחד, שינו לו את הגנים כדי שידמה למין שני ואז שתלו את הביצית במין שלישי. התהליך הוביל ללידתם בשעה טובה של שני הזכרים רומוס ורומלוס, שכיום הם בני כחצי שנה, ושל הנקבה חאליסי, שהיא גורה כבת כחודש. שלשת הגורים היפהפיים האלה הם לא זאבי בלהות מצד אחד, אבל גם לא זאבים אפורים מצד שני. מה הם כן? מין שלישי וחדש.
מה המטרה?
ועכשיו נפנה לשאלה הגדולה: שאלת היום שאחרי.
מה מתכוונים בחברת Colossal Biosciences לעשות עם הכאילו-זאבי-בלהות שלהם? להחזיר אותם לטבע אי אפשר, ההשלכות על המערכת האקולוגית לא ידועות, וזה לא משהו שמישהו מתכוון לברר. כמו כן, גם אם עכשיו ישחזרו עוד כמה זאבי בלהות זו לא תהיה אוכלוסייה שתוכל להתקיים, מכיוון שיש מסיבות של צוואר בקבוק גנטי, גודל מינימלי של אוכלוסיה בת קיימא – אצל יונקים גדולים מקובל להניח שזה כ-1000 פריטים.
האם הזאבים החמודים האלה יהיו בגני חיות? נראה שלא לשם כך התכנסנו… אז מה המטרה? האזנתי לראיון בפודקסט של ג'ו רוגן שבו התארח בן לאם, השניים שוחחו כשלוש שעות – שיחה מרתקת, מה יש להגיד – ובסוף שלוש השעות הבנתי את מטרת ה"דה-הכחדה" בדיוק כפי שהבנתי אותה בתחילת הראיון – כלום. למרות שלאם דיבר על החשיבות האקולוגית שהזאבים האלה מילאו בזמן שהם חיו, וכמובן הזכיר את פעולת השבת הזאבים לילוסטון, שבו המערכת האקולוגית כולה "שבה לחיים" רק בזכות החדרת טורף-על שהשיב לטבע את האיזון שהופר עקב היעלמותם של הזאבים שנים קודם. זו באמת דוגמה נפלאה להתערבות חיובית של האדם בטבע, אבל ההחזרה של הזאבים לילוסטון היתה החזרה של בעל חיים שהיה שייך למערכת האקולוגית הזו ונעלם ממנה ממש לאחרונה, לא בעל חיים נכחד שבחייו הכיר מערכת אקולוגית שונה בתכלית מהמערכת הנוכחית. אז לא בכדי חוקרים לא קונים את תירוץ ההשבה לאיזון של מערכות אקולוגיות.
אז מה נשאר, סקרנות? אז כן, השחזור הזה בהחלט מרתק, ושופך אור על בעלי החיים המופלאים שהלכו, לא כל כך מזמן על פני האדמה, אבל בשביל זה להוציא מיליארדים? אם כבר רוצים להעלות מודעות ולעשות דה-הכחדה, לא עדיף להשקיע את הכסף והמאמצים במינים קיימים שנמצאים בקשיי הישרדות ניכרים בעיקר בגלל פעולות האדם, להציל את עניי עירך הקיימים ולא לבזבז זמן על עניי עירך הנכחדים?!
ביקורת נוספת, "רכה", שניתן להעלות על הדעת – מילא זאב הבלהות והממותה הצמרית, שאפשר למצוא על פני כדור הארץ בעלי חיים יחסית קרובים להם גנטית – בממותה הצמרית מדובר על הפיל ההודי (פאן פאקט, הפיל ההודי קרוב יותר לממותה הצמרית מאשר לפיל האפריקאי), אבל עוד ברשימת הדה-הכחדה של החברה נמצא הזאב הטסמני (Thylacine), שנכחד כנראה לפני כ-70 שנה. כמו זאב הבלהות, גם הזאב הטסמני לא היה זאב, ולמען האמת אפילו לא שייך למשפחת הכלביים (לפעמים הוא מכונה "טיגריס טסמני", אבל הוא טיגריס כמו שהוא זאב וכמו שאני צנצנת), אלא בכלל טורף כיסאי, שבעל החיים החי הקרוב ביותר אליו הוא ככל הנראה השד הטסמני, בעל חיים שמרוחק ממנו מבחינה התפתחותית כ-40 מיליון שנה, ולא "רק" כ-5-6 מיליון שנה כמו במקרה של זאב הבלהות והזאב האפור המצוי, ושם מן הסתם ידרשו הרבה יותר תיקונים כדי "להחזיר לחיים" את הזאב הטסמני (אם כי אפשר להגיד שבמקרה של הזאב הטסמני לפחות יש היגיון אקולוגי בהשבה שלו לטבע, כי הוא נכחד ממש לאחרונה ובהחלט מכיר את האקולוגיה המודרנית).
הכביש המהיר של הגנים
ואחרי כל זה, תאמרו, מה הבעיה? אז יתקנו עוד קצת או עוד הרבה, מה זה חשוב? יודעים למפות את ההבדלים, יש לנו קריספר גיבור שמסוגל לתקן כל מקטע גנומי, יאללה, בואו נדחוף עוד קצת את גבולות היצירה הספיאנסית!
כאן אנחנו נכנסים לבעיה הגדולה ביותר בסיפור, שהיא בעיה עקרונית. בהנחה ואנחנו כא-לוהים בכל מה שקשור לדנ"א, יש תחום שלם שעדיין לא התמודדנו איתו והוא חשוב לא פחות מהדנ"א, זהו התחום של אפיגנטיקה, ובפרט מה שנקרא "מתילציה". הסכיתו ושמעו:
נתחיל בשאלה בסיסית: אם יש גן שאחראי לגדילה, מדוע אנחנו לא גדלים כל החיים שלנו? התשובה היא שבנוסף לדנ"א יש ארגז כלים נוסף: האפיגנטיקה היא הארגז, ובתוכה כלים שונים כגון מתילציה והיסטונים. המתילציה מתבצעת כאשר קבוצת מתיל – אטום פחמן הקשור לשלשה אטומי מימן – מתלבשת על גן ומווסתת אותו או משתיקה אותו כליל. ההיסטונים הם מעין גלילים שעליהם מלופף הדנ"א, והם מווסתים את פעולות הדנ"א באמצעות מתיחה וכיווץ (אצטילציה/דה אצטילציה).
אם נמשיל את הגנום לכביש, הרכבים הם הדנ"א (והRNA), והאפיגנטיקה הם הרמזורים ושלטי ההכוונה. תהליכים אבולוציוניים עוברים כמובן על האפיגנטיקה באותה מידה שהם עוברים על הגנטיקה, כלומר השוני בין הזאב האפור וזאב הבלהות קיים גם באפיגנטיקה. אם נמשיך בהמשלות, זה כמו שיהיה לנו כביש שמתאים לנהיגה במהירות של 80 קמ"ש, ואז נמקם על הכביש רכבים שמגיעים למהירות של 120 קמ"ש – מן הסתם זה לא ייגמר טוב. בהקשר הספציפי שלנו – שינו את רצפים שקשורים למסה ולגולגולת, ברור שנדרשת כאן עבודה גם בהיבט של הוויסות, קצב הגדילה מן הסתם יהיה שונה בין שני המינים.
אז האם קבוצת Colossal Biosciences אכן מתייחסת לאפיגנטיקה, והאם היא מייצרת שינויים גם ברמה האפיגנטית? לא ראיתי מידע הנוגע לזאב הבלהות, אבל כן ראיתי התייחסות לכך לגבי הממותה הצמרית. בראיון מלפני כשנתיים שבן לאם ערך יחד עם אחד המדענים שלו, כריסטופר מייסון, לחברת DeciBio שמתמחה במתן ייעוץ אקולוגי, ציין מייסון שתהליכים אפיגנטיים נלקחים בחשבון, אבל מצד שני הזכיר רק תהליך אפיגנטי אחד – המתילציה – אולי בגלל שהיא יותר קלה לשליטה.
בכל מקרה אפיגנטיקה היא גם ככה מדע חדש יחסית שעדיין נלמד, המנגנונים הידועים מסובכים דיים, ויש סיכוי לא רע שקיימים מנגנונים נוספים שעדיין לא נודעו. אז כאמור זאב בלהות זה בקטנה – השינויים לא כאלה גדולים, אבל הדודו והזאב הטסמני הם כבר סיפור אחר לגמרי כי שם מן הסתם השינויים האפיגנטיים הרבה יותר מרחיקי לכת והסיכויים לטעות שם גדולים לאין ערוך.
אבל למרות הביקורת, המוצדקת בחלקה, צריך לציין לטובה את המיזם בכך שהוא פורץ דרך, גם בטכניקה של ה CRISPER שהיא מאוד מתקדמת ביחס לעבר – כך למשל הכלים הנוכחיים יודעים למפות את ההבדלים ולשנות אותם בלבד, ולעשות את כל התיקונים במקביל. אלה דברים שלא נעשו בעבר, ויהיו לזה השלכות מאוד חיוביות בהיבט של תיקוני גנים הנעשים כדי להתגבר על מחלות – במקום לשנות גנים בטור, יהיה אפשר לשנות אותם במקביל ולקצר מאוד וליעל את הטיפול במחלות. כמובן שגם כאן יש חששות – לדוגמה, שמדענים חסרי אחריות ישבטו אנשים באופן סידרתי ו"יעיל".
בשורה התחתונה כל מה שנשאר עכשיו זה לחכות לשאר ההשבות לחיים, ולזכות לראות שוב ממותה צמרית – או יותר נכון פיל אסיאתי בהשראה ממותאית.
