מה שלומך?
"שלומי כשלום עמי. מאז שמחת תורה הלב שלנו בהתכווצות, בתפילה, בכאב ובתקווה, לפי מה שקורה לעם. בפרטי אני מודה על היש. זה לא מובן מאליו. יש לנו שלושה מגויסים, שהתגייסו בזה אחר זה בשמחת תורה ומאז בסבבים. ליווינו את הילדים במסלול חייהם, וכשגייסנו אותם הם עלו לאוטובוסים בשירה, אבל אף אחד לא הכין אותנו שנגייס אותם למלחמה".
לפני שבוע נרצחה אסתר כהן, ככל הנראה בידי בעלה, שמיד לאחר מכן התאבד. זה קרה בשכונת נווה יעקב בירושלים כשארבעת ילדיהם בבית. מה את יכולה לספר על המשפחה, שמשתייכת למגזר החרדי?
"ההלוויה הייתה קורעת לב. אנחנו ב'בת מלך' יודעים שהאלימות קיימת, לא היינו בהלם. נשים שמגיעות אלינו למקלטים הן כפסע משם. ככל הידוע הזוג היה בתהליכי גירושין, מעבר לזה דברים מתחילים לצוף והפרטים עוד יגיעו. אני שומעת הרבה 'אבל הם נראו זוג כל כך נחמד', ו'חצי שעה לפני כן היא שלחה מזל טוב לחברה שילדה'. אף אחד לא ידע לזהות, אף אחד לא האמין".
מה את עונה לכל מי שמופתע?
"הצד השני של 'מי היה מאמין' הוא 'אף אחד לא יאמין לי'. אלה המשפטים שמשאירים נשים בתוך מערכת אלימה. אלימות במשפחה לא קשורה למגזר, לעדה, למעמד או לאזור בארץ. ההבדל הוא איך הקהילה מגיבה, אילו חומות יש לה. לכל אישה זו קריעת ים סוף, להסתכל במראה ולהגיד: 'אני, שהמשפחה שלי נראית כלפי חוץ מוצלחת ומכובדת, אני חלק מהסטטיסטיקה?'. כל אישה שנמצאת במערכת אלימה תשלם מחיר כבד כשהיא תשתף. בקהילות סגורות החומות גבוהות עוד יותר".
מה מצב המודעות לאלימות במשפחה בציבור החרדי?
"בשם השמירה על שמה של המשפחה בתוך הקהילה, מטאטאים הרבה מאוד דברים. ואנחנו אומרים להפך, החוסן של הקהילה הוא לבוא ולהגיד: אנחנו מטפלים, ועושים את זה בשפה שלנו. לקהילה יש תפקיד חזק של עטיפה וסיוע, גם על הקהילה מוטלת אחריות. אנחנו יוצרים שינוי דרך הקהילות, מלמטה. יש לנו פרויקט שנקרא 'איתך – אישה אל אחותה', שגרירות בתוך הקהילות החרדיות, נשים שהן כתובת לנשים".
"נשים בקהילות האלה לא יצלצלו לשירותי הרווחה. וכשאישה באה ומספרת סיפור, צריך לשמוע מה היא לא אומרת, להפנות אותה לאנשי מקצוע ולתת לה את הכוח. כשאני מרצה בקהילות סגורות אני מדברת ברגישות, ולא זורקת את התינוק עם המים. אם אני רוצה לקרב ולהשמיע, זה צריך להיות מותאם תרבותית.
"מגיעות אלינו למקלט נשים מכל המגזרים: הדתי־לאומי והחרדי, חסידיות וליטאיות. וזה עקב בצד אגודל. זאת לא פרסומת בטלוויזיה והבטן מתכווצת והנה, 'העלינו מודעות'. זה עובד אחרת. אנחנו מרצים לבלניות במקווה, למדריכות כלה, לסמינרים ואפילו לישיבות. זה חייב להיעשות עם הקהילה ולא נגדה. לפני שנה נרצחה רחל בוחבוט בחיפה, גם היא מהמגזר החרדי. הגענו לקהילה והעברנו שם הרצאות עם רבנים מקומיים. אלה היו ערבים מצמררים".
יש לך פרספקטיבה של שנים. את רואה שמתרחש תהליך, שיש שינוי?
"יש שינוי במדיה החרדית. עד לפני כמה שנים לא הסכימו לכתוב על הנושא. היום אני מתראיינת ברשתות רדיו, ויש פרסומות, בצורה רגישה, אולי מרומזת. אני מכבדת את זה. עוד שינוי הוא מספר הילדים שמגיעים למקלט. הנשים שהיו מגיעות למקלט לפני עשור חיכו לחתן את הילדים כדי לא לפגוע בשידוכים ורק אז הגיעו אלינו. היום המקלט מלא קטנטנים. יש לנו 400 ילדים בשנה. הלב נקרע כשאת רואה אישה בהיריון שאם הבית מלווה אותה ללידה באהבה. אבל אלה הנשים שעצרו את הפגיעה בשלב מוקדם יותר, הודות להעלאת מודעות ולשינוי שהחברה עוברת. המטרה היא לא להגיע למקלט, זה קצה הרצף. העשייה הגדולה היא חינוך, הסברה והעלאת מודעות בשלבים מוקדמים יותר".
אחרי רצח כזה מגיעות אליכם יותר פניות?
"כן. לקו הסיוע מגיעות יותר מ־1,400 פניות בשנה. אבל קו הסיוע הוא לא רק לאישה שחווה אלימות אלא גם למעגלים סביבה. כשאישה נמצאת במערכת אלימה לוקח לה זמן לזהות ואז היא צריכה אומץ לפנות. יש אלימות שהיא לא פיזית. הוא יכול לא לגעת בה באצבע, אבל האובססיה תהיה חמורה עד כדי כך שברגע אחד זה יכול להסלים ולהפוך לפגיעה פיזית קיצונית. הרבה פניות הגיעו אלינו דווקא מחברות או מבני משפחה מודאגים".
אז אם אני החברה הזאת, שרואה מישהי בעבודה, בחוג, בגינה, וחושדת שמשהו לא כשורה, מה אני צריכה לעשות?
"אנחנו נותנים לאנשים כלים לזהות. אחד הסימנים הוא שהאישה מתרחקת ומתבודדת, כי אחד הצעדים הראשונים הוא להרחיק אותה ממעגלי התמיכה שלה. נשים לא רוצות להתערב במה שקורה בבית אחר והחשש הוא שאולי הן ראו לא נכון, אולי הן מגזימות, ואולי ההתערבות תרחיק את הנפגעת. אז כאן צריך לדעת שיש התערבויות שמצילות חיים. אם אנחנו לא פועלים, קשה לומר שידינו לא שפכו את הדם הזה. אבל צריך לעשות את זה ברגישות ולאחר התייעצות עם גורמי מקצוע. כדאי לגשת לחברה ולומר לה: 'אני רואה שקורה איתך משהו, את חשובה לי, אני פה בשבילך אם את רוצה לדבר'. בכך לא איימתי ולא התפרצתי לדלת שלא שלי. אם לא קרה כלום, לא נעשה נזק, ואם כן יש דברים בגו, היא יודעת שיש שם מישהו בשבילה. והכי חשוב: בלי להאשים ובלי לשפוט, גם ככה היא סוחבת המון רגשי אשמה".
ממש בתחילת המלחמה הקמת עם מאיר את "מדיסון AID" תחת קרן צליר. איך היא נולדה?
"בחג הבנים גויסו, אחד־אחד, ובמוצאי שבת צלצלנו לנשות בת מלך שיצאו מהמקלט ובדקנו מה שלומן. למחרת בבוקר החלטנו להקים חמ"ל בתוך מדיסון, חברת התרופות שלנו. עוד לא הבנו מה הצרכים. בן רגע זה גדל, האור לא כבה במשרדים במשך חודשים. אלפי טונות של ציוד הגיעו לחיילים ולאזרחים מהעוטף בשיתוף הצבא ומאות מתנדבים. זה היה סוג של 'הנני'. בשבתות הראשונות רבנים התירו לנו לעבוד. את כותבת במחשב ועונה לטלפונים ושותה קפה ממחם. בעיתות משבר עמים אחרים מתכנסים פנימה, אבל פה יש כל כך הרבה ערבות הדדית".
אתם שותפים בכל מוצאי שבת לסעודת מלווה מלכה מיוחדת.
"יש הרבה מעגלים שהמלחמה לא נגמרת בשבילם. מאחורי כל פצוע יש הרבה בני משפחה, והלב שלי איתם. הסעודה שמתקיימת מדי מוצאי שבת במחלקת השיקום בשיבא תל השומר התחילה לרפואתם של יוחאי יהודה בן סיגל ושל רועי חיים בן מרב, בתוך שאר כל הפצועים. מגיעים עשרות ומאות אנשים. קהילות, אולפנות, ישיבות ומדרשות, ואנשים עם כלי נגינה. וכששרים 'תפילה לעני' ו'אחינו כל בית ישראל', המילים מקבלות משמעות מצמררת. קוראים את כל שמות הפצועים ואתה פשוט חוזר הביתה ומנסה להיות אדם טוב יותר. זאת זכות להיות שם, לחבק את המשפחות האלה ולקבל מהן חיבוק".
המלחמה מסיחה את תשומת הלב מאתגרי השגרה. צריך להתאמץ להחזיק גם אותם, יש אנשים שבשבילם זו הצלת חיים.
