השב"כ והעומד בראשו רונן בר, שוב בלב הסערה. הידיעה מהבוקר (ג') כי איש הארגון ששמו ופרטיו עודם אסורים בפרסום, נעצר ונחקר עקב חשד בהדלפת מידע לעיתונאים עמית סגל ושירית אביטן-כהן ולשר עמיחי שיקלי, עורר מחדש את הדיון הסוער באשר לנושא ההדלפות. האם הן דבר לגיטימי? האם ראוי לחקור את המעורבים בכל הדלפה והדלפה? ובעיקר, האם ישנה באמת סלחנות יתרה דווקא כלפי ההדלפות שפוגעות בממשלה המכהנת?
"חושב לציין – הדלפה היא נשמת אפה של העיתונות, היא לא בהכרח דבר רע", אומר העיתונאי חנן עמיאור, עורך אתר ביקורת התקשורת "פרספקטיבה" ומחבר הספר "הסדנה להנדסת תודעה", בפתח ריאיון למקור ראשון. "הרבה מההישגים הכי גדולים של העיתונות הגיעו מהדלפות. נזכיר לדוגמה את פרשת ווטרגייט, כך שהדלפה כשלעצמה היא לא דבר מגונה. להיפך, היא יכולה להעיד על אומץ לב או על הערכיות של המדליף, על רצונו לנקות אורוות".
לדברי הפרשן, אכן קיימת בררנות בכל הנוגע למעורבים בהדלפה. "הבעיה מתחילה באכיפה הסלקטיבית של איזה הדלפות אתה חוקר בכל האמצעים שעומדים לרשותך, כולל האלימים והדרקוניים ביותר, ואיזה הדלפות אתה לא חוקר", הוא מדגיש. "יותר מאשר מגמה, זו חוקיות לכל דבר. ההדלפות שפוגעות בממשלה לא נחקרות, אפילו כשהן מסייעות למאמץ התעמולה של האויב. מנגד, ההדלפות שמסייעות לממשלה נחקרות, גם אם הן מזיקות לאויב. כאמור, זאת לא מגמה אלא חוקיות".
אי הסימטריה כה בולטת וניכרת, שכבר לא ניתן להתעלם ממנה. "הדוגמאות לכך הן רבות מצד אחד ומעטות מהצד השני", ממשיך עמיאור. "למשל, ההדלפה על מבצע הביפרים המתוכנן בלבנון כ־16 שעות לפני שהתבצע. זאת שערורייה ביטחונית שאין כמותה, אבל היא לא נחקרה. עוד הדלפה שלא נחקרה, כמובן, היא הדלפת הסרטון בשדה תימן. זו בררנות בלתי נסתרת". כזכור, בתחילת חודש יוני 2024, מידע סודי ביותר על חקירת החשדות להתעללות בעצור פלסטיני במחנה שדה תימן – פורסם באמצעי התקשורת.
"ההדלפות ההפוכות שישירות או בדיעבד מועילות לממשלה, נחקרות כמו שנחקרים הפשעים החומרים ביותר", מכריז העיתונאי. "יש אין ספור דוגמאות לכך. פרשת פלדשטיין והפרשה הנוכחית שבמרכזה ראש השב"כ, הן רק קצה הקרחון של תופעה רחבה הרבה יותר. ומי מחליט מה נחקר ומה לא? היועמ"שית, שעמדתה הלעומתית ידועה לכולנו וכך גם ניגוד העניינים שלה עם רונן בר, שלפי הפרסומים בעלה שירת איתו יחד וביניהם עדיין קיימת חברות טובה".
לטענת חנן עמיאור, התופעה המדוברת והמדאיגה לא חדשה, אלא קיימת מאז ומעולם. "ההבדל הוא שהציבור פיתח היום אוריינות תקשורתית – הבנה בסיסית של איך עובדת המכונה", הוא מסביר. "לפני כן, הציבור לא היה מודע לכך. השליטה ההרמטית של תקשורת המיינסטרים בשיח, דאגה שהנושאים האלה לא יעלו לדיון. השליטה הזאת אבדה כעת, גם בזכות גופי התקשורת העצמאית, שלא חלק מהמיינסטרים, וגם באמצעות הרשתות החברתיות".
במילים אחרות, האזרח הקטן והתמים הוא כבר לא כזה קטן, ובטח שלא תמים. "היום יש לנו חשיפה ישירה לאמת וגם יש לנו מתווכים שמסבירים לנו את מה שאנחנו רואים, אבל לא מבינים", מבהיר הפרשן. "שני הפקטורים הגדולים האלה, גורמו לכך שהציבור סוף סוף מודע לאכיפה הבררנית. אכיפה שתמיד הייתה – פשוט לא הבנו אותה. האחד ועוד אחד הזה, בתוספת התבונה של הציבור, מובילים לכך שאנחנו מבינים באמת את המציאות".
עמיאור מעניק לתקשורת הישראלית אחריות גדולה מאוד, ולצופה בבית אחריות גדולה אף יותר. "צריך להמשיך לחזק את התקשורת החדשה ולהפסיק לצרוך את התקשורת הישנה" הוא פוסק. "צריך לממש את המדיניות באמצעות מינויים. פשוט מינויים. מינויים בתאגיד ומינויים בגל"צ. צריך גם סבלנות ואורך רוח. כלומר, צריך לשמור על רמה גבוהה. לא צריך להיגרר לשיח של ביבים. בסוף צריך ממלכתיות. צריך נחישות בהשגת היעדים, אבל לא במחיר של שבירת כלים".
