"היא עלתה לקרקע עם בן זוגה, מלווה בשירה וריקודי המונים, נושאת על כתפיה הצעירות את בשורת ההתיישבות על הר טרשים קירח. ואז ירד הערב. השרים והרוקדים חזרו לביתם, והם נותרו לבדם בקרוון דומם שאור עששית התקשה להניס את אפלתו. כל מה שהיא ביקשה מבעלה זה שיחזיר אותה הביתה. "אבל הם נשארו, והם שם עד היום, ביישוב קהילתי שהפך לעיירה של ממש", מספר מורדי קרשנר.
זוהי פיסה אחת, דוגמית בודדת, מתוך התמונה הגדולה של סיפור ההתיישבות, שקרשנר ושותפו נועם דמסקי יוצרים בעמל בשנים האחרונות. מול כל סיפור כזה הם חשים: רק בשבילו היה שווה ליזום את "פרויקט תיעוד ותיקי ומייסדי ההתיישבות". כן, גם כשמדובר בסיפורי שכול או בחרדת הטרור שליוותה את המתיישבים בימים אדומים של פרעות ודמים.
המיזם מתעד את ראשוני ההתיישבות ומייסדי היישובים השונים, אבל גם את "אלה שהגיעו אחרי שבוע ומי זוכר אותם בכלל", כדברי דמסקי. "בסופו של דבר גם מי שהגיע שבועיים אחרי, חי חמישים שנה ביישוב. כל השכבה הזו מדברת אחרת, וזה מרתק. יש משהו חזק כשאתה רואה את האנשים האלה שהגיעו לפה לפני ארבעים וחמישים שנה, ושינו מציאות".
"אברהם שבות מקדומים הוא גיאוגרף שהיה בגרעין של סבסטיה. ישבנו איתו לריאיון של שמונה שעות. מדהים לראות איך התוכניות שעשה לפיתוח האזור הן בעלות ראייה רחבה ולא אופיינית למתנחלים כפי שהם נתפסים כלפי חוץ. איש חזון עם מבט ישראלי ואף מזרח־תיכוני, עם תכנון של קווי רכבות חוצי מדינות ומה לא. איש מציאותי מאוד, שלא רק רואה את הערבים אלא גם רוצה לשתף אותם ומסתכל עשורים קדימה. כשמסתכלים פה מסביב, צריך לזכור שלא היו פה שום תשתיות. כל ההתפתחות הערבית באזורים האלה היא בזכות המתנחלים. סלילת הכבישים, התאורה – ההתיישבות משכה לכאן פיתוח לשני הצדדים".
קרשנר, תושב מצפה־נטופה שבגליל, עונה בעצמו לפרופיל של תומך התיישבות, אף שאיננו גר בה. "מעולם לא גרתי מעבר לקו הירוק, אבל משפחתי מחוברת מאוד", הוא אומר. "אחותי חווה שכנר היא ממקימי יתיר, ולמעשה ממקימי ההתיישבות בדרום הר חברון. אחותי רותי גיליס הגיעה לכרמי־צור בשנים הראשונות של היישוב, ומובן שהרצח הנורא של בעלה, ד"ר שמואל גיליס הי"ד, הוא חלק מהחיבור למקום. אחותי הקטנה, נעמי טוקר, גרה בגוש קטיף עד לפינוי. ובכל זאת, לכל הפרויקטים האלה – ובכלל זה פרויקט שיזמתי לתיעוד הסיפור של גוש קטיף, עם יותר מאלף ריאיונות – לא הגעתי בגלל הקִרבה הזו אלא מהמקום המקצועי".
גם דמסקי, שגר למעלה מארבעים שנה בגוש עציון, איננו מגדיר את עצמו מתנחל או מתיישב, אם כי העבודה האינטנסיבית במסגרת הפרויקט יצרה אצלו שינוי תודעתי מסוים בעניין הזה. "המשפחה שלי הגיעה לאפרת כשהייתי בן 16, ואת משפחתי הקמתי באלעזר, כך שמבחינתי זה תמיד היה פשוט לגור בבית", הוא אומר.
קרשנר ודמסקי, שניהם בני 58, הכירו בישיבה התיכונית נתיב מאיר בעיר הולדתם ירושלים. הם נפגשו מחדש אחרי שירותם הצבאי במסגרת ישיבות ההסדר, בעת שלמדו במחזור הראשון ללימודי קולנוע בבית הספר מעלה. בהמשך היה קרשנר חבר בצוות ההקמה של ערוץ תכלת בטלוויזיה ושימש כמפיק הראשי שלו. הוא גם היה ממקימי ערוץ מאיר, כאשר דמסקי מצידו ביים כמה מהתוכניות הדוקומנטריות בערוץ. כל אחד מהם עבד על שורה של פרויקטים תיעודיים נוספים. כאשר קרשנר נקרא לשמש כמפיק הישראלי של מיזם לתיעוד שורדי שואה שהקים סטיבן ספילברג, באופן טבעי הוא צירף לצוות את חברו הוותיק דמסקי.
"במשך שלוש שנים היינו 24/7 על הפרויקט של ספילברג בארץ, עם אלפי מרואיינים", מתאר קרשנר. העבודה הזו הניבה סרט נלווה, שעסק במלאכת התיעוד עצמה. "שאלתי את עצמי למה אנשים עושים את זה לעצמם. למה שאדם יישב בוקר בהיר אחד ויפתח את פצעי העבר שלו? הרי ראיתי מה זה עשה להם. נדנדתי למנהלי הפרויקט שיאפשרו לי להכין סרט דוקומנטרי על אחורי הקלעים שלו, בניסיון להבין מה עובר על המרואיינים וגם על צוות ההפקה. נסענו להוליווד, ראיינו גם את ספילברג עצמו, והתלווינו לריאיונות עם הניצולים. דובבנו אותם כדי להבין מה הם מרגישים לפני ואחרי הריאיון, ואיך זה משפיע על המשפחה כולה. מתוך זה למדנו איך לגשת לאנשים, ואיך להוציא בזהירות את הסיפור שלהם".
שורשיו של פרויקט ההתיישבות שהגו יחד, אומר קרשנר, מבוססים על הפרויקט של ספילברג. "הסיפורים כמובן שונים מאוד, אבל המתודה זהה וגם ההבנה בצורך הגדול בהנצחה". מלבד שיטת העבודה שהתווה ספילברג, הביאו השניים לפרויקט את הכלים שרכשו במהלך הדרך – כמו לימודי וידאו־תרפיה ופוטו־תרפיה. קרשנר הביא עימו ניסיון נוסף, ממיזם בסדר גודל צנוע יותר שהוביל בעבר: "לפני 25 שנים יזמתי פרויקט לתיעוד התושבים והלוחמים בגוש עציון עד נפילתו ב־1948. למעלה ממאתיים איש השתתפו בפרויקט, כמעט כולם כבר לא בין החיים. הרגשתי אז איך התיעוד הזה נותן להם במה, ובעיקר עושה להם ולמשפחות שלהם סדר בחיים. הבנתי שמוכרחים לתעד את סיפורי הראשונים בהתיישבות כולה".
הראיון המלא יפורסם מחר (יום ו') במוסף שבת
