ישראל היא כנראה המדינה היחידה בעולם שפיתחה מערכת ניווט ואז העניקה לה מעמד של אויב אישי. "לנצח את וייז" זה לא רק סלוגן, זה ספורט לאומי. זאת שאיפה עמוקה להוכיח שאנחנו, הנהגים הישראלים, חכמים יותר מכל אלגוריתם. כי מה הוא כבר יודע? מה כבר יש לו, שלנו אין? בסך הכול נתונים בזמן אמת ממיליוני נהגים, דיווחי תנועה ותוכניות כבישים. אנחנו, לעומת זאת, נהנים מאינטואיציה, מניסיון חיים, ואפילו מבן דוד שנסע פעם בקיצור דרך סודי ליד מחלף בן־שמן וחסך שבע דקות וחצי.
בעולם שבו הטכנולוגיה אמורה לפשט את חיינו, הנהג הישראלי פיתח מערכת יחסים מורכבת להחריד עם אפליקציית הניווט שלו. הקשר שלנו איתה נע בין תלות מוחלטת ("רגע, אל תצא בלי לבדוק מה וייז אומר") להתעלמות מופגנת ("עזוב אותו, הוא לא מכיר את הקיצור הזה"). אנחנו מאשימים את וייז במזימות שונות נגדנו, הטיית מסלולים בדרכים שונות שנועדו להוציא מאיתנו כסף, אבל עדיין לא מסוגלים להיכנס למכונית בלי להקליד בסלולרי את היעד ולהמתין לגזר הדין: כמה זמן ייקח לנו להגיע לשם, ובאיזה מסלול עלינו לנסוע.
בזמן שחלק ניכר מעם ישראל תקוע עדיין בכבישים בערב החג, ושואל את עצמו אם לדחוף 10 מיליון בני אדם לחבל ארץ צר כל כך היה רעיון מוצלח, צללנו אל דילמות הנסיעה שמטריפות את הנהג המקומי ושולחות אותו להיעזר באפליקציה – או לריב איתה. פנינו לעוקבים בפייסבוק, שאלנו אותם מהן הדרכים המועדפות עליהם, ערכנו סקרים וצפינו בעימותים המתפתחים. מתברר שמאחורי כל בחירת כביש ומעבר לכל פנייה מסתתרת תורה שלמה של שיקולים, אמונות וגם תיאוריות קשר עסיסיות. כי בישראל, הדרך מנקודה א' לנקודה ב' היא לעולם לא רק מסלול נסיעה. היא קרב אפי, מבחן אישיות והצהרה תרבותית מקיפה. וכמו שנאמר – הכול מוכן, בואו נצא לדרך.
מירושלים צפונה: דרך הבקעה או בכביש 6
ליאור: "כביש 6 זו נסיעה, אבל לא נהיגה"
מוטי: "כבר ב־5:30 בבוקר יש פקקים גדולים מעין תות עד אחרי מחלף אייל"
נעמה: "הבקעה!!! אין תחליף לנוף הזה!"
גיטה: "ביום אני נוסעת דרך הבקעה, זה מהיר יותר. בלילה אני מפחדת"
ובמילים אחרות: האם המטרה היא להגיע ליעד או ליהנות מהדרך?
כל נהג שנסע אי פעם מירושלים לכנרת או לרמת הגולן יודע שזאת לא רק שאלה של ניווט, אלא כמעט שאלה של זהות. הבחירה בין כביש הבקעה (90) החולף בלב נופים פראיים ובחבלי ארץ שטרם סופחו למדינה, ובין כביש חוצה ישראל (6) החדיש והבורגני, מעסיקה ישראלים רבים ואף מציתה דיונים סוערים.
הסקר שהעלינו הראה העדפה ברורה: 61 אחוזים בחרו בכביש 6, ו־39 אחוזים הצביעו לכביש הבקעה. אבל המספרים הם לא כל הסיפור. מיד עם הצפת השאלה "כיצד אתם נוסעים מירושלים לצפון?", התברר שהנחות היסוד שלי חטאו בירושלמיות־יתר. "תגדירי צפון", דרש הגולש יאיר, "לא דין רמת הגולן או הגליל העליון כדין הגליל המערבי". והמגיבה מיה הוסיפה בחיוך: "מבחינתי צומת רעננה והלאה זה צפון, רק אומרת". כשמוסיפים את הפילוח של היעדים, מתקבלת תמונה חדשה, ברורה גם היא: לגולן ולגליל המזרחי – דרך הבקעה. לחיפה ולגליל המערבי – דרך כביש 6.
רבים מהמשתתפים בדיון ערערו על עצם מעמדו של כביש 6 כדרך המהירה האולטימטיבית: "כבר ב־5:30 בבוקר יש פקקים גדולים מעין תות עד אחרי מחלף אייל", התלונן למשל מוטי. הדיון גם חשף כי מלבד שאלת הזמן, לנהגים יש שיקולים נוספים שמנחים אותם, ואפליקציית הניווט כנראה לא תהיה מודעת אליהם. "הבקעה!!! אין תחליף לנוף הזה!", כתבה נעמה בהתלהבות. המגיב ליאור הציג פילוסופיה משלו: "דרך הבקעה, כי אני אוהב לנהוג. כביש 6 זו נסיעה, אבל לא נהיגה".
כצפוי, גם שיקולי ביטחון אישי הופיעו בתגובות, ואלה נטו לטובת כביש 6. "לא מרגישה בטוחה לנסוע דרך הבקעה", כתבה נעמה. הגולשת עירית פירטה: "במשך שנים נסענו מהבקעה. היה ברור שכל עלייה לצפון היא מהבקעה. ואז הרצח של בנות משפחת די, ואז 7 באוקטובר, וחסל סדר כביש הבקעה".
היו שטענו שאין תשובה אחת נכונה לשאלה שהעלינו: "ביום אני נוסעת דרך הבקעה, זה מהיר יותר", סיפרה גיטה, "אבל בלילה אני מפחדת, ומעדיפה את כביש 6". אחת הגולשות ציינה את הקשר בין המגדר ובין המסלול הנבחר. ואכן, מהתגובות עולה כי הנשים נוטות (אם כי לא באופן מוחלט) להעדיף את כביש 6, בעיקר משיקולי ביטחון, בעוד גברים מבכרים את הבקעה מסיבות של יעילות, חיסכון ונוף.
תגובה מקורית הגיעה מהגולש יובל: "מוזר שלא מעלים פה את האפשרות השלישית – כביש אלון! מקביל לכביש הבקעה, אבל עם פחות תנועה, בלי משאיות ומעבר בכפרים כמו בכביש הבקעה, יותר יישובים יהודיים, ונוף מרהיב".
הפרויקט המלא יפורסם מחר (יום ו') בדיוקן
