"אני מכיר אותם היטב, והם עושים כל מה שביכולתם. המצב הקשה מאוד, והם בהחלט רק מנסים לעזור", במילים אלו תיאר נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, בדרכו האופיינית, את מאמצי התיווך שמנהלת קטאר בין ישראל לחמאס. כבר חודשים ארוכים מנסה האמירות הקטנה להעביר מסרים בין הצדדים בתקווה להגיע לפתרון ברצועת עזה, שיכלול שחרור חטופים ואת הפסקת הלחימה.
לאוזניים ישראליות, המסר הזה נשמע מוזר. האם זו אותה קטאר שמככבת בכותרות על רקע פרשת שחיתות לכאורה, בשל ניסיונותיה להשפיע על מובילי דעת קהל ומעצבי מדיניות בישראל? בניגוד לעבר, בימי מזוודות הדולרים שהועברו לעזה, כאשר המדינה הזו נתפסה בעיני רבים כגורם חיובי ומשרה שקט ברצועה – לאחרונה נראה שהקונצנזוס הישראלי הוא שמדובר ב"סוכן זר", צד שהוא אויב לנו ותומך בחמאס ובאסלאם הקיצוני.
האם יכול להיות שארה"ב ונשיאה תמימים כל כך? מה הם רואים שאנחנו מפספסים? האם בעיניהם קטאר – זו שמשקיעה מיליארדים במדינות המערב ובארה"ב בפרט, בניסיון לבסס לעצמה תדמית של "דובון אכפת לי" שוחר טוב – רק מנסה לעזור לנו, לאמריקנים ולחמאס, מאהבת ציון או פלסטין?
התשובה, כמו פעמים רבות, היא גם וגם. קטאר בוודאי מקדמת אינטרסים עצמאיים שלה במשא ומתן, אך לטענתה היא עוסקת בתיווך משום שזהו אחד היעדים שהיא הציבה לעצמה: לפשר בין מדינות ולתווך בין צדדים שמתקשים לדבר ביניהם בלי סיוע.
האמירות הקטנה עוסקת בתיווך וגישור במקומות שונים בעולם, לא רק בביצה הישראלית־פלסטינית. היא מתגאה בעמדתה כמתווכת, מנסה למנף אותה לטובת קידום הדימוי שלה, ומשקיעה בכך משאבים ניכרים. רבים העימותים שהיא נכנסה בהם לעובי הקורה, והרשימה שלהלן היא חלקית.
קטאר ניהלה את המגעים העקיפים בין ישראל לחמאס כבר מהימים הראשונים של מלחמת חרבות ברזל. עד כה היא השתתפה במשא ומתן דרך קבע, למעט הפסקה קצרה בנובמבר, כאשר הודיעה לשני הצדדים – אולי כחלק מטקטיקת התיווך שלה – כי לא תחזור לשולחן הדיונים עד שיישאו וייתנו בתום לב. כמעט כל המגעים על שחרור אפשרי של חטופים והפסקות אש נעשו בחסות הקטארים (והמצרים), והם הערוץ המועדף על שני הצדדים כעת.
ואולם, לא מדובר בערוץ חדש: דיווחים קודמים על תיווך שלה בין ישראל לחמאס והרשות הפלסטינית חוזרים אחורה יותר משני עשורים, לאחר ששר החוץ דאז שמעון פרס נפגש ב־2002 עם עמיתו הקטארי. למרבה האירוניה, באותה תקופה נטען כי דווקא בחמאס לא סומכים על קטאר ולא רואים בה מתווכת הוגנת, שכן היא סילקה משטחה את ח'אלד משעל, מנהיג התנועה. אגב, שנים אחדות אחר כך עסקה דוחא גם בתיווך בין ישראל לחיזבאללה בעקבות פרוץ מלחמת לבנון השנייה ב־2006.
מלבד אצלנו, הקטארים עסוקים מאוד לאחרונה בסדרת מגעים ברחבי העולם: כך למשל, באמצע חודש מרץ הם הצליחו לתווך בין טליבאן ובין ארה"ב במגעים על שחרורו של ג'ורג' גלזמן, אזרח אמריקני שהוחזק באפגניסטן יותר משנתיים וחצי. מעניין שבמקרה זה לא שוחרר איש בתמורה לגלזמן, והחזרתו לארה"ב הוצגה על ידי שני הצדדים כ"מחווה של רצון טוב".
סכסוך מדמם אחר שהעסיק בזמן האחרון את הקטארים הוא העימות בקונגו בין הממשלה המקומית ובין ארגון המורדים M23, הנתמך בידי רואנדה. בינואר חלה הסלמה בסכסוך לאחר שהמורדים הצליחו לכבוש שתי ערים מרכזיות. קטאר הציעה את עצמה כמתווכת בין הצדדים, בניסיון להשיג הפסקת אש לכל הפחות, ואולי אפילו שלום. מאמציהם של הקטארים נשאו פרי, כך נראה: המגעים בין הצדדים התקדמו, ודווח כי באמצע אפריל הסכימו הקונגולזים והמורדים להיפגש לשיח ישיר.
בפברואר ביקר אמיר קטאר באיראן ונפגש עם הנשיא מחמוד פזשכיאן ועם המנהיג העליון עלי חמינאי, והשניים דנו בצורך ב"תיאום מוגבר" על רקע המתיחות האזורית. לפי דיווחי התקשורת האיראנית, קטאר הציעה את עצמה כמתווכת מול ממשל טראמפ, בניסיון למנוע את התפרצותה של מלחמה עם האמריקנים. בעבר כבר הצליחה דוחא להעביר מסרים בין ארה"ב לטהרן; באוגוסט האחרון, למשל, היא סייעה לגבש עסקה לחילופי עצירים.
מלחמה בולטת אחרת שבה שיחקה קטאר תפקיד בניסיון לפשר בין הצדדים היא זו שבין רוסיה לאוקראינה, אז ניסתה דוחא להתניע שיחות שבהן שתי המדינות יסכימו שלא לתקוף תשתיות אנרגיה. היא גם סייעה במגעים עם רוסיה בדצמבר 2023 להשבתם של שישה ילדים אוקראינים שנלקחו לשטח הפדרציה הרוסית בידי חיילים של הקרמלין.
מעורבות אחרת שראויה לציון היא חלקה של דוחא במשא ומתן להפסקות אש בסכסוך רב השנים בסודאן, ובדארפור בפרט. היא הצליחה לגשר בין הצדדים הניצים ולהגיע לשני הסכמי שלום, בפעם הראשונה ב־2011 ובפעם השנייה ב־2020. גם עם פרוץ מלחמת האזרחים במדינה לפני כשנתיים, הביעה קטאר את תמיכתה בקידום מגעים להפסקת אש.
סעיף מפורש בחוקה
ככלל נראה שמדינות המפרץ הפרסי – בהן ערב הסעודית שאירחה את השיחות להפסקת אש באוקראינה, ועומאן שמתווכת כעת במגעים מול איראן – מופיעות בכל מקום שיש בו צורך במתווך. אלא שהמקרה הקטארי יוצא דופן אפילו במונחים מפרציים, הן בהיקף המעורבות במאמצי תיווך, הן בפיזור הגאוגרפי הנרחב שלהם. מה מניע את הקטארים לעסוק בכך במרץ כה רב, וכיצד הם מצליחים לרכוש את אמונם של צדדים כה רבים כדי להפוך לגורם שאפשר לסמוך עליו במשא ומתן עדין, לעיתים מול אויב מר?
מי שיעמיק וינסה לאתר את שורשי הרצון הקטארי לתווך בין מדינות, יופתע לגלות כי זהו עיקרון המעוגן בחוקה של האמירות המפרצית. לפי אתר משרד החוץ בדוחא, סעיף 7 בחוקה קובע כי "תיווך הוא אחת העדיפויות העליונות של מדיניות החוץ" במדינה, "בהתבסס על עקרונות של קידום פתרונות של שלום לסכסוכים בינלאומיים".
מסורת התיווך הקטארית, ויכולתה להשיג פתרון מוסכם בשורה של סכסוכים מוכרים, תייגו אותה כמותג מצליח בעולם המשא ומתן הבינלאומי. "במשך יותר משני עשורים", הדגיש בכיר קטארי לכלי תקשורת זרים, "שימשנו מתווכים בסכסוכים בינלאומיים. בזמן הזה זכינו באמונם של בני בריתנו כמתווכים ניטרליים המאפשרים שיח, מפיגים מתחים ומקדמים פתרונות של שלום. אנו מאמינים שתיווך הוא הדרך היחידה לבנות אמון בין שני צדדים של סכסוך. אלימות לעולם איננה התשובה הנכונה".
מדיניות התיווך של האמירות נמשכה עשורים רבים, ואפילו שרדה בתקופה של החרם הערבי עליה, שנמשך שלוש שנים וחצי, בין 2017 ל־2021. באותה תקופה קטאר מצאה את עצמה, בניגוד להרגלה, דווקא בצד שזקוק לתיווך. אך בה בעת היא הצליחה לשמר את תפקידה כמגשרת בסכסוכים, כאשר העבירה בהצלחה מסרים בין ארה"ב לטליבאן, או סייעה לשחרר אזרח יפני שנעצר בסוריה.
השאלה המעניינת יותר היא מה מניע את הקטארים לנקוט מדיניות כזו של גישור ופשרה. יש לכך כמה הסברים, שהראשון שבהם מערב אידיאולוגיה וריאל־פוליטיק. המיתוס הלאומי במדינה המפרצית הקטנה, שמספר תושביה קטן משלושה מיליון, הוא היותה "הכעבה של המדוכאים" – כלומר, המקום שבו כל עלובי החיים במפרץ יכולים למצוא להם בית. ראייה כזו דוחפת אותה להזמין לשולחן הדיונים העולמי גורמים שקולם לרוב לא נשמע. בשילוב עם התרבות המקומית של משא ומתן, ששורשיה נעוצים במגעים להפסקת האלימות בין השבטים הערביים שפשטו זה על זה לעיתים תכופות, מתקבלת מדיניות של ניסיון לפשר בין כוחות עוצמתיים לגורמים חלשים יותר.
בהקשר זה אפשר לומר גם שקטאר הפנימה כי למרות הצהרות המערב נגד שיח עם מחבלים, באירופה או בארה"ב אין כמעט מדינות שלא נזקקו לבסוף להידבר בדרך כלשהי עם ארגוני טרור. בהיעדר יכולת נפשית אצל מנהיגי המערב ולגיטימציה פנימית למשא ומתן ישיר, קטאר הציבה את עצמה כגורם מתווך שיכול לעמוד בין הטרוריסטים ובין אנשי המערב.
לכך תורם מאוד הקשר שמטפחת דוחא הן עם גורמים מערביים כמו ארה"ב, הן עם גורמים אחרים באזור כגון איראן, חמאס או טליבאן. זהו יתרון שמאפשר לה גישה נוחה לרבים מהשחקנים הבולטים בסכסוכים אזוריים. בנוסף, מאמצי התיווך, לצד הקשר התכוף והיומיומי עם כל הצדדים, מעניקים לקטאר רלוונטיות בולטת בזירה הבינלאומית, וכן כבוד ויוקרה. הם מאפשרים לה לפרוץ מהעמדה של מדינה קטנה שלרוב זוכה לכתף קרה ממעצמות העולם. הצלחה במשא ומתן, לפיכך, משמעותה שיפור המעמד המדיני של קטאר.
קידום הדימוי של קטאר בהקשר זה משתלב היטב עם המהלך הכולל של האמירות לביסוס עוצמה רכה בזירה הבינלאומית – מהלך שמסביר בין השאר את אירוח המונדיאל ב־2022 ואת סכומי העתק שהיא משקיעה באקדמיה המערבית ובמיזמי צדקה בעולם הערבי, בטיפוח רשת החדשות אל־ג'זירה שמשמשת לה פה, ועוד. כמדינה קטנה, שבעשור שעבר אף נקלעה לסכסוך אזורי מתוקשר, דימוי חיובי הוא כלי עוצמתי שבאמצעותו היא יכולה להגן על עצמה גם מול כוחות עוינים שעדיפים עליה במובנים אחרים.
לכך נוסף גם הממד האישי של שליט קטאר, האמיר שייח' תמים בן חמד אל־ת'אני. כשליט אבסולוטי כמעט, הוא אינו מוטרד מהתקוממויות או אתגרים להנהגתו. הוא צעיר יחסית (45) ועשיר מאוד, כך שהוא יכול להתמקד בבניית המורשת שלו בזירה העולמית לטווח הארוך.
בסיס לביטחון לאומי
עוצמתה הצבאית של דוחא אינה מספקת כדי להתמודד עם שכנות גדולות וחזקות ממנה, דוגמת איראן, ערב הסעודית או האמירויות. לפיכך היא משתמשת במעמדה כמתווכת כדי להפוך את עצמה ל"נכסית" יותר בעיני מדינות העולם, מה שעשוי להגן עליה יום אחד מפני אחת המדינות השכנות. בהקשר הזה, התיווך הופך לכלי של ביטחון לאומי, לא פחות.
בדומה למדינות אחרות במפרץ הפרסי, עושרה האגדי של דוחא נשען על המשאבים הטבעיים שבשטחה, ובפרט משאבי אנרגיה – גז ונפט. כמדינה קטנה בעלת עושר רב, התמ"ג של קטאר מדורג כנראה באזור העשירייה הראשונה בעולם, אולם תלותה בהפקת משאבים אנרגטיים הופכת אותה לפגיעה: כל אי־יציבות אזורית שתביא לחסימת מצרי הורמוז תיצור טלטלה משמעותית בשוק העולמי, שכמובן תפגע גם בה. לפיכך נאלצת קטאר לנקוט צעדים כדי למנוע את היווצרותם של משברים, במטרה להגן על האינטרסים הלאומיים שלה.
אולי זו גם הסיבה שקטאר מארחת את החיילים האמריקנים במזרח התיכון: זהו משאב רב עוצמה בשטחה, שמעניק לה בפועל ערבויות ביטחוניות משמעותיות מפני פלישה זרה, ומבטיח את נוכחותו הקרובה של כוח חמוש זמין לפעולה מיידית לפתיחת המעברים הימיים בעת הצורך.
בנוסף, פעמים רבות מתערבת קטאר בסכסוכים שיש לה בהם אינטרסים עסקיים ומדיניים, או שהיא ממנפת את יוזמות התיווך שלה כדי להגדיל את אפשרויות ההשקעה שלה במקומות אלה. כך למשל, רואנדה – שהיא כאמור הפטרונית של ארגון המורדים M23 הפועל בקונגו, ושדוחא שלחה את נציגיה לתווך בין הממשלה הקונגולוזית לאנשיו – היא מדינה שלקטארים יש בה השקעות נרחבות. היא מחזיקה כמחצית ממניות חברת התעופה ושדה התעופה העיקרי ברואנדה. בנוסף, קטאר מעוניינת לקדם את השקעותיה בקונגו עצמה, ובשנה שעברה הכריזה על הגדלת רשת המיזמים הכלכליים שלה בבירה קינשאסה.
עם איראן חולקת קטאר את שדה הגז דרום פארס, שנחשב לגדול בעולם, והחשש שהרפובליקה האסלאמית תיקלע למלחמה מטריד בקביעות את הממשל בדוחא. באפגניסטן מבקשת קטאר לקדם רפורמות ולשפר את הממשל שם, וכן להשיג השפעה נרחבת יותר. כמו כן, קטאר קיבלה מהאמריקנים בקשה לשמש נציגות רשמית שלהם במדינה, והאפשרות שלה למנף את המעמד הזה לטובתה ולהמשיך בתיווכים נקודתיים על שחרור אסירים, למשל, מגדילה עוד יותר את ערכה בעיני ארה"ב.
לא הכול קשור דווקא ברצון להרוויח כסף. יש סכסוכים שדוחא משמשת בהם מתווכת והם דווקא עולים לה ממון רב. לא פעם קורה שהמתווכים הקטארים מבטיחים לאחד הצדדים בסכסוך סיוע כלכלי, מימון מאמצי שיקום ואפילו תשלום כופר על שחרור חטופים, הכול כדי להביא לפתרון מוצלח של המשבר. בעזה, לפי הערכות, סיפקה קטאר סיוע כלכלי לפקידים המקומיים שהגיע בסיכומו של דבר לכ־1.8 מיליארד דולר.
הנכונות של האמירות להשקיע סכומי כסף לא מבוטלים מדגישה את המחויבות שלה להצלחת התיווך, ומדגימה כיצד היא עשויה לנקוט מאמצים גדולים כדי לבסס את האינטרסים שלה בדרך להגנה על ביטחונה הלאומי. קידום מעמדה בעיני גורמים שונים בעולם דורש ממנה גם כך להשקיע ממון עתק ברשת אל־ג'זירה, בשיפור הדימוי שלה באקדמיה המערבית ועוד – אז מה זה כבר עוד כמה מיליארדי דולרים שיועברו לעזה?
עדיפים על ארדואן
בישראל נשמעת לא מעט ביקורת על המעורבות הקטארית במגעים העקיפים עם חמאס, על רקע התפקיד הקיצוני שממלאת האמירות בקידום גורמים בעלי השקפת עולם אסלאמית קיצונית. בראייה הישראלית, אי אפשר לעודד ממשלה שאירחה את חמאס והעבירה לו כספים, ולתת לה פרס בדמות מעמד יוקרתי של מתווכת.
עם זאת, חשוב להבין שישראל מתקשה למצוא גורם אחר בעל משקל דומה במשא ומתן, שיש לו קשרים עם חמאס, חיזבאללה, איראן ובעיקר ארה"ב. כמה שלא נרצה, סביר להניח שיהיה לנו קשה לעמעם את האור החיובי שבו תופסת וושינגטון את קטאר. מעמדה כ"בעלת ברית מרכזית ואסטרטגית שאינה חברת נאט"ו" לא ניתן לה סתם כך. הוא קשור לשיקולי עלות־תועלת של הממשל האמריקני, שאי אפשר לזלזל בהם. דוחא מארחת את הבסיס הגדול ביותר של ארה"ב באזור, ולנוכחות האמריקנית שם יש חשיבות גם לביטחון הלאומי של ישראל.
גם החלופות לקטאר לא בהכרח טובות יותר. עם מצרים כמתווכת אפשר עוד לחיות איכשהו, אך אפשרויות אחרות הן רוסיה וטורקיה, למשל, ומן הסתם גם מעורבות של פוטין או ארדואן במגעים עם חמאס לא תהיה חיובית מבחינת ישראל.
במצב הנוכחי, ישראל צריכה כנראה ללמוד לחיות עם מה שיש. זו לא אפשרות אידיאלית או טובה במיוחד, אבל יש גרועות ממנה, ולפעמים צריך להסתפק באפשרות רעה, כדי לא להתמודד עם אפשרות גרועה עוד יותר. נוסף על כך, אפשר לנצל את היתרונות היחסיים שהתיווך הקטארי מציע ולנסות להפיק מהם את התועלת המרבית – למשל, בכל הקשור לאפשרות לשחרר חטופים נוספים מעזה.
במקביל, ישראל יכולה גם לנקוט פעולות אחדות כדי להמעיט את ההשלכות השליליות שבפעילות הקטארית בעתיד. כך למשל עליה לבלום כל תפקיד מרכזי ברצועה שדוחא תרצה אולי למלא ב"יום שאחרי", ובכלל להצר את צעדיה בזירה הפלסטינית. בדומה לצעדים שנעשו כלפי אל־ג'זירה, יש לפעול נגד שופרות הממשל שמפיצים תעמולה אנטי־ישראלית או פרו־ג'יהאדיסטית.
בשיח עם הממשל האמריקני, ישראל צריכה להדגיש את ההשפעות הבעייתיות של קטאר ולהסביר כיצד הדברים נראים מזווית המבט שלנו. בנוסף, עלינו לוודא שהאמריקנים דואגים לסילוק הסופי של נוכחות חמאס מקטאר, ודורשים בדיונים עם בני שיחם מקטאר לאכוף את התקנות האמריקניות נגד גורמי טרור שנמצאים בשטח האמירות.
